ערפל | | סיפור קצר בהמשכים

[פסי פישר]

ט.

לא רוצה לזכור | 4

דן היה אחר. אחר מכל מה שהכרתי, מכל מי. רציתי להאמין שהוא אחר גם ממני. לא ידעתי אם זה נכון. כבר לא הייתי בטוחה מי אני, מה אני רוצה. מה אני חושבת. מה מרגישה.

כשהתקרב אל השולחן, כשטפח בעצמה על שכמו של חנן, לא ידעתי שדן עתיד לקחת חלק משמעותי בחיי. משמעותי ורע. ורחוק.

כשחנן הכריז “מה איתך, אחש’לי”, חשבתי שזה אותו אחש’לי של יוסי מהמכולת לדודו מהקיוסק ממול. רק כשלינוי הצהירה בקול צווחני: “אמאל’ה איך אתם דומיםם!” הבנתי שזה אחש’לי מסוג אחר, אמיתי. אח. שלי.

אחש’לי שלי לארי. אאוץ’.

ארי כעס. ניצוצות בערו לו בעיניים כשהביט בי, כשדיבר על עתיד. שידוכים. בית. הכעס שלו גרם לי לקחת פסיעה. להתרחק עוד קצת, עוד טיפונת. לא להיכוות.

היה לי נח לראות כעס באישונים זהים. להתעלם מכאב, רסיסים של אהבת אמת.

הכאבתי לו.

חיים שחלקנו ביחד, שאיפות שליבינו בשיחות אחר חצות. לב שפרשנו בינינו, חשוף.

לא עוד.

בדידות הכתה באח שאהבתי. הכתה גם בי. רצון בער בעצמותיי: לקמט. לקרוע. להשליך. לזרות פיסות של דמותי החדשה לכל הרוחות. לחרוץ לארי לשון: “סתאאםם. צחקתי”. לא צחקתי בכלל.

מעל לצלחת מדיפה ניחוח בהיתי בחנן ודן. אחש’לי. טפיחה על שכם. צחוק ואישונים בוהקים. געגוע צבט לי לב, הרטיב לי עיניים. השפלתי אותן, כשדן שאל:

“ומי זאת?”

אישוניהם ננעצו בי. הרמתי מבט, ממצמצת.

“זאת מרים, בצוות שלנו”. חיוך טיפס על שפתיו של חנן. “תותחית על. מרים, זה דן. אח שלי”.

הנדתי ראש. שוב התדפק מצפון על חדרי ליבי, הולם. אוזניי קלטו הדי שיחה, רסיסי מידע התעופפו מעל הצלחות. מתפזרים. הוא שחקן קולנוע, דן. יש להם במאי מטורף, מפיקה מטורללת ותסריטאים מחורפנים. החיים היפים. צחוק התגלגל ביניהם, מרעיד שתיה בכוסות. הלב שלי התכווץ עוד קצת. ועוד.

“נו אז בואי נראה אותך משחקת את טל יעקובי מ’הגלעדיים'”. דן ישב על קצה השולחן, זחוח. עיניו נעוצות ביהל. היא פתחה פה עמוס, עיבתה קול. שילחה משפטים עמומים אל החלל. הקהל רטט. לא הכרתי את טל יעקובי מ’הגלעדיים’, ואל מול צחוקם שהדהד בינינו הרגשתי פתאום זרה כל כך. לא קשורה.

ראיתי את דן מחליף מבט עם חנן, הינד ראש זעיר. התעלמתי. הוא ביכר שלא.

“הי מרים, מה איתך?” היה לו קול חביב, חף מהתנשאות. קול של מישהו שמתעניין בך מאפס אינטרסים. ניסיתי לבנות חומה בקצב נואש, להגן על לב. לחצוץ.

שתקתי. הוא חייך. “עכשיו תורך. נראה אותך מציגה את חנן כשגלית מפילה עליו למנטר ג’וניור ירוק ירוק”.

החומה היתה נמוכה מידי. החלטתי לנטוש כיסא, צלחת. חברים. מבטים מוארים. לארוז לב כמה. טייק אוויי.

פתחתי פה לומר: אני הולכת.

יצא לי החיקוי הכי מוצלח בשולחן. בעצמי לא ידעתי על הכישרון הזה. הלם תלה את מילותיי באוויר. לשניה. אחר כך התגלגל אליי הרעם, ביקש לשטוף הכל. הם צחקו עד דמעות, מחאו כפיים עד שהאדימו.

נשכתי שפה. ארי, זאת לא הייתי אני. מבטיחה.

לא יודעת מי זאת היתה.

~

אבא שתק כשביקשתי ללמוד משחק בסמרטאקט. אולי שתק מכאב, אולי מחידלון. אולי צפה את העתיד. ידע שסמרטאקט הוא לא יעד. רק שער לעולם אחר, זר. מרוחק.

הוא שתק, אמא שאלה: “למה?”

עניתי: “סתם”.

היא עפעפה. הוספתי: “רוצה ללמוד משהו חדש”.

עכשיו גם היא שתקה. ככה שתקנו בסלון. אבא ואמא יושבים ליד שולחן, ארוחת ערב ביניהם. אני עומדת. ושותקים. את מה שהיה, את מה שיהיה. עומדים בפיסה של הר, מביטים למטה. יודעים שתיכף אפול.

אחר כך עזבתי שתיקה וסלון והלכתי לחדר, למחשב. לברר איך נרשמים לסמרטאקט.

הלימודים היו עולם אחר, חדש. מרגש. באמת היה לי את זה. בדיוק כמו שדן טען בלהט. ככה טענה גם רינת, המורה. ככה טענו חברות. את שחקנית על.

עתיד חדש התחיל להתרקם לי בין חדרי הלב. דחקתי ארי, שידוכים ובית לפינה, מאפשרת לחלום להמתיק לי לילות. ימים קודרים בקומה 17. לאט הלכה התעניינותי בעבודה ופחתה. מהר עזבתי את סמרטאקט. עברתי ללמוד במקום אחר. אחר.

דן קיבל מחנן את מספר הטלפון שלי. הבטיח שיסדר לי אודישן כשרק אתמקצע עוד טיפה.

התמקצעתי. המון.

התמקצעתי בלשרוט לבבות. של אחרים, שלי. התמקצעתי בלשכוח בכח כל מה שידעתי. חובתי בעולמי. דין ודיין.

ארי כעס, כעסתי חזרה, שומטת עפעפיים על עיניים זועמות.

מכסה על אהבה. עיוורת.

[אבישג]

ואוו פסי!!!!

איזה סיפור!!

התחלתי לקרוא מהתחלה ופשוט מצאתי את עצמי מרותקת עד לפרק האחרון(לבינתיים…)

יש לך כתיבה מיוחדת!

אז ממש תודה ומחכה כבר לפרק הבא…

[ת. עקבי]

יפה מאד. כואב מאד.

לא ברור לי ה’אחשלי שלי לארי’ – התחביר ובכלל להבנה. לקח לי רגע ארוך וקריאה חוזרת להבין שהיא משווה בין קשרי האחים. ובאותו עניין – חנן ודן גם תאומים? וגם אם לא – אם לינוי אמרה שהם דומים – לא צפוי ממרים שתבין את זה גם מהמראה? או שהיא לא הסתכלה?

[אסתר פת]

פסי, תודה על עוד פרק

מרגישה שמשהו בכתיבה שלך מאד בשל ומדויק

היא מושלמת בעיני לכתיבת ביכורים, ולא רק

קצת מהיר בעיני התהליך של מרים

הייתי מצפה לקצת יותר התחבטויות עם עצמה באמצע, שיחות עם החברים/ות החדשים/ות, שינויים שניכרים בבית. השינוי מתואר כאילו מנקודת המבט במקום העבודה שלה, בעיקר. פחות בבית ועם עצמה בכלל. קצת חסר לי בתמונה המלאה.

הכתיבה שלך מרתקת, מדויקת, כל מילה מילה. העלילה מרתקת ויוצאת דופן.

הדמויות בנויות יפה, קצת מעורפלות בעיני. כאילו, קשה לי למשל לדמיין ממש את מרים, או את ארי. (ואני בד”כ מאד מדמיינת דמויות) אבל בהחלט מעוררות הזדהות.

ממש מחכה שתמשיכי, יש לך כישרון נדיר בעיני! הלוואי שתפתחי אותו ותצמח לנו כאן עוד סופרת חרדית מעולה וייחודית!