ערפל | | סיפור קצר בהמשכים

[פסי פישר]

יג.

בחוץ שמים פיזרו עננים. שמש חמימה הציצה ביניהם, שולחת חיוך לועג אל דמויות מכורבלות. מעילים. רכבים התיזו מים עכורים משלוליות מתייבשות לאט. ילדים ניסו לקפץ, להעניק משמעות למגפיים מגושמים.

בחוץ.

בחדר שררה אפלולית. תריס מוגף. נורת ניאון כבויה. נצמדתי אל חרך, בולעת רחוב משתוקק לחורף. ארבע מיטות סתורות סביבי. אחת עטויה פסים תכלכלים. אמא קנתה.

נטשתי צוהר אל עולם שבחוץ. משתרעת על מיטה. פותחת לפטופ כסוף. לטשתי בו אישונים, בורחת ממצעים, פס תכול. פס לבן. אמא. אצבעותיי תופפו על עכבר, מקליקות. נכנסות, יוצאות. שיוועתי אל טלפון. מסך מלבני. המון מקומות לברוח. לא להרגיש. הוא לעג לי, נצמד אל מטען. יונק אנרגיה בקצב מורט עצבים. שבעה אחוזים מלאים.

על שולחן עבודה תיקיה. קו תחתון מהווה לה שם. קצר. חד. חסר מילים. בתוך תיקיה תמונות. המון. מפעם. אצבע מקליקה פעמיים. בורחת בבהלה אל איקס אדום. לא עכשיו. מחר, אולי. מקליקה שוב.

עצמתי עיניים. לא לראות. לא לזכור. כמעט שלוש שנים התאפקתי. אני יכולה, אני מסוגלת. אני אצליח.

אני לא.

אלף שלוש מאות וחמישים ושתיים תמונות. בחרתי אחת, רנדומלית. עיניי נפקחו פתאום. בוהות בבעתה בעיניה של אמא. רכות ויפות. אלוקים, אני לא מסוגלת. אישונים נמלטו אל כרית. תכלת שמים. קברתי פנים, עיניים. גשם.

ככה איישנו מיטה; מחשב מול עיניים. תמונות מחייכות מפעם. דמעות נמחקות אל כרית.

בחוץ הציצה שמש.

בפנים תכלת שמים נטפה דם ודמעות.

~

הודעה חדשה. תומר.

השלכתי נייד אל מיטה, תופסת כרית. מחבקת. אולי אקרא את ההודעה מתומר. אענה. הוא יגיב, אני אשלח אימוג'י. אפשר. ככה יעבור עוד ערב. ארוך. בודד. ככה אוכל לצנוח למיטה עייפה, מסמורטטת. גוף בובה חסר רגשות. אפשר, אבל כמה. כמה אפשר.

הדפתי טלפון אל קצה מיטה. הוא מחה, פרץ בצליל צרוד. מישהו מתקשר. שמטתי ראש אל כרית חבוקה בין זרועות. חברה טובה. הכי.

הטלפון התעקש. המשיך לפזר צלילים אל החושך. העפתי מבט.

אבא.

אבא??

רעד חלף בי. הידקתי אחיזה במלבן דחוס נוצות. מתי התקשר בפעם האחרונה?

אולי לפני ראש השנה, ביקש לאחל. לייחל. שנה טובה לכולנו. לשלח מילים אל מעבר לים. לשמוע. אולי חשב שיתעורר בי משהו, ערב היום הגדול.

לא הרמתי לו אז. הטלפון צלצל וצלצל, אני ישבתי על רצפה, חברים לצידי. וצחקתי. אזניי התעלמו מצלצול עקשן. מתחנן. תשעה ימים אחר כך ניסה בשנית. לב נבעת בי. כי יום כיפור. ואבא. זה שמעבר לים, וזה שבכל מקום. מבקשים שאשוב. ואני, לא מסוגלת. מבטיחה. ככה הסתובבתי בדירה, מטיחה מילים בכולם, מפזרת אדים רעילים סביבי. מנסה לנשום. ראיתי את אבא על מסך. צעקתי על עדן שתסדר כבר את החדר, אי אפשר ככה. משהו בער בי. לא הצלחתי להכיל.

על מיטה בחדר שקט הוא רטט שוב. אבא שלי. שילחתי יד לחה אל נייד. היא רעדה כשלחצה על מקש ירוק.

"הלו".

היה שקט לשניה. אולי הופתע שעניתי, לא האמין. אולי העדיף שאתעלם. "מרים?"

בלעתי רוק. "כן, אבא".

"מרים". הוא אמר. "מה שלומך, ילדה?"

עפעפיי נשמטו, כיסו אישונים. ראיתי את אבא. יושב ליד שולחן, אמא למולו. צלחות ביניהם. אבא מחייג, אמא נושכת שפה. אבא אומר: מרים. אמא מרימה עיניים. מחווירה. מרים?

"ברוך ה'". פה צחיח הוציא ממני מילים. חורקות. יבשות. שותקות סערה.

"הרבה זמן לא דיברנו".

"אני…" גרון התמלא לי, ביקש לטפס אל עיניים. אסרתי. "הייתי קצת… עסוקה".

"כן.." קולו ירד. "אני יודע".

היה שקט. אפס מילים. על אדן חלון התיישב צרצר, מנסר דממה. אולי נבוך גם הוא.

"מרים". קולו של אבא בקע את השקט. מעובה. מעוות. "אולי תבואי לבקר, מרימי? אנחנו…" לגם אוויר. "מתגעגעים כל כך…"

עפעפיי כבדו, מתעלמים מאיסור. טיפות ציירו שבילים ארוכים, נשפכו אל סנטר מטפטף. הודעה מתומר אולי מספרת טיסה, יעד חדש. לוקיישן סוחף. רחוק. אולי עוד מעט אלך שוב. מי יודע מתי אחזור. הנחתי יד על לב. כל כך מרגישה פתאום.

"אבא". מחטתי אף בשרוול. כמו ילדה. קטנה. "אני.. לבוא? ככה?"

"מרים". שמעתי חיוך בקולו, וכאב. "תבואי, ככה".

שוב נפל שקט בינינו. צרצר אחד פרש כנפיים לשלום.

לחשתי: "אני אבוא".

הוא אמר: "מחכים לך בבית".

סנטר השיר דמעה אל מסך. מחכים לי. בבית.

[ת. עקבי]

חוץ מלמנטר וג'וניור, שאר המילים עד עתה קשורות לניהול גרסאות – עדכון בין משתמשים על שינויים, שמירה בענן וכו'

לא כל כך מעניין ומושך כמו שנשמע 🙂

[מ. א.]

אולי תפתחו שרשור נפרד לסלנגים בהייטק

קצת סטה מנושא הסיפור

כל תגובה בודקים אם יש המשך ומגלים שזה בנושא אחר לגמרי…