ערפל | | פרק סיום

[פסי פישר]

יד. סיום.

כל הדרך ניסיתי להיזכר בלחן של שלום עליכם. לא זה מהגן, זה שאבא שר. שסבא. לא הצלחתי. אצבעותיי תופפו על הגה. ברך שמאל קיפצה בעצבנות. מהחלון נשקף נוף בינעירוני מנוקד עצים. עלים. שלכת. תהיתי עד כמה רחוק נשרתי, לאן נשאה אותי הרוח. שלום עליכם. נו, איך זה הולך.

איך אסתכל לאבא בעיניים ואיני זוכרת שלום עליכם. פיוט שזימר בכל שבת מחדש, עיניו שלהבות. צחוק נמלט לי משפתיים. מריר. הבעיה האחרונה שלי, של אבא. כשאני ככה. אחרת.

לפניי רכב שחור, מצולק. טראנסים מתעופפים מחלון פתוח, אותיות אין עוד מלבדו מאחור. מלמלתי: צודק. עברתי נתיב.

פעם הייתי אמא של שבת. חילקתי ביסלי באגסי והייתי המאושרת באדם. מה גורם לבנאדם למחוק שבת מחיים, לעבור נתיב כשאין עוד מלבדו מול עיניים. מה. ואוף. איך זה הולך, השלום עליכם ההוא.

בכניסה לעיר ראיתי אותה; רוח מבדרת פאה. עיניים נעוצות באופק, מייחלות לאוטובוס. עמידה מכופפת מעט. בכל זאת עברו כמה שנים. מבלי לחשוב האטתי, פותחת חלון.

"המורה?"

היא התיקה עיניים מאופק.

"רוצה טרמפ?"

היא קימטה מצח, לרגע. עיניה נפערו כשהכה בה זיכרון; אני. חולצה תכולה מכופתרת. קוקו נח על עורף. יד מסכמת בית של תורה. היה הייתי. פעם פעם. רחוק רחוק.

רבי יהושע אומר, חבר רע. פרק שלמדתי על פה צף למולי. במבחן הארצי קיבלתי מאה. ובמבחן החיים? ככה אני, אפס עגול. הכל תלוי במקדם. אם הוא ציבי אני עשר. אם הוא דן אני אפס. אפס. אפס.

המורה פתחה דלת, השחילה רגל. שאלה: "מה שלומך, מרים?"

עניתי ברוך ה', מעיפה מבט אל מראה. היא חגרה. אני השתחלתי אל נתיב שמאל.

וככה, כאילו היינו על ספסל בחצר הסמינר, היא שאלה: טוב לך, מרים?

לא היתה לי הכנה, לא היו מילות ביניים או פטפוטי סחור סחור, ואני כמעט התנגשתי במזדה האדומה שהזדחלה לפנינו.

שתקתי.

היא נעצה מבט בחלון, טור מכוניות מזדחל. שאלה: איך?

עניתי: רבי יהושע אומר, חבר רע. העפתי מבט. היא נשכה שפה, עיניה עפעפו.

ידעתי שאני מכאיבה לה. אני לא אפס. אני מינוס. היא הביטה בי. הכי לא חולצה תכלת מכופתרת. הכי לא חברה של ציבי. הכי לא בית של תורה.

"אם הייתי מדמיינת אותך כיום, הייתי רואה אישה בפאה, בעל אברך ושיירה של ילדים".

ידיי רעדו על הגה. מילים ננעצו לי בלב. ציירו הווה שיכול היה להיות לי. אילו רק.

"אבל כשאני רואה אותך ככה.. אני תוהה, טוב לך ככה יותר?"

קול נצרד בי, פולט אמת שלא הסכמתי להרגיש: "אני רוצה לחזור".

"בגלל הילדים?"

"לא". בלעתי רוק, לוחשת: "בגלל אין עוד מלבדו".

"אז תחזרי". אישוניה הרפו ממני, נחו שוב על טור פנסים אדומים.

צפרתי. סתם ככה. "אני לא יכולה".

"למה?" תמיהה הרימה לה גבה. וקול.

שתקתי. למה.

"לא נפלאת היא ממך". היא תזכרה. קול יבש. עיניים יורות: את יכולה. את לא רוצה.

"זה לא נראה ככה". משהו טפטף לי מעין. "לא מעבר לים, אני יודעת. לא מצליחה לראות".

"כי?"

"לא יודעת". פקק השתחרר לפנינו. לב התלקח בי. לא יכולה. לא יכולה. לא יכולה. מבטיחה. התרחקתי מידי. מהתהום הזאת אין מדרגות החוצה.

"כי יש מה שמפריע לך לראות. זה הכל".

זה הכל.

ליד הבית שלה עצרתי. בית. תורה. ילדים.

"זה רק ערפל, מרים". היא שחררה חגורה. הדפה דלת אל רחוב מנוקד חליפות. כובעים. נתנה בי מבט, וחיוך. "ערפל שמסתיר ממך את התשובה, וכמה קלה היא, וקרובה. אולי ה' רק מחכה לפסיעה האחת שלך, אל תוך הערפל. מבלי לראות. ופתאום תפקחנה לך עיניים. ערפל יתפוגג".

משהו נצנץ לה בעיניים. רטוב. הסטתי מבט.

"וכשהוא יתפוגג, מרים, את תחזרי להיות מי שהיית. מי שאת באמת".

השתחלה חזרה אל רכב, ליטפה לי לחי. ודמעה.

"תבואי לספר לי כשזה קורה, טוב?"

~

בכניסה לבניין צמח מטפס. ירוק. שער מתכת אפור ומודעת אבל על אבא של גורביץ'. כל אלו לא היו כשעזבתי. דברים השתנו, מסתבר. לא רק אני.

תנועה הזדחלה לפני הכיכר. מבטי ננעץ בחלון שמאל. בחניה מתחת לבניין שני רכבים זרים. אין לי מקום. החלטתי לוותר על כיכר, נטשתי טור מתגלגל לאיטו. כובשת חלקה בחניה לא לי.

פערתי דלת אל רחוב שאהבתי. נוף ילדות הסתחרר למולי; המכולת של טרבלסי, המעקה הכחול, המעוקם. הטנדר של לובר. הטמבור. הטלפון הציבורי שחדל מלעבוד לפני עשור, אולי.

שילחתי רגל שמאל אל מדרכה. רוח חדרה מעד לדלת הפתוחה. מבטי טיפס אל קומה ראשונה. חלון. פעם היתה שם אדנית שהשקיתי.

דלת נטרקה מאחוריי. ילדים רצו על מדרכה, רכבים חלפו בכביש. אני לא הייתי שם. אישוניי נתלו בחלון. דמות. על שפת מעבר חציה נעצרתי. רכבים האטו, ביקשו להעניק זכות קדימה. אולי הרימו גבה כשנותרתי עומדת. עיניי בדמות. היא פתחה חלון. הרימה יד. נופפה.

אבא.

משהו התלהט בי. געגוע התנפל על גרון, איים בחנק. הכריח רגליים לנוע.

העפתי מבט בכביש. הוא היה ריק. נטשתי מדרכה, מעפילה שוב אל חלון. מרחוק צעקו אנשים. שמעתי במעומעם. מטושטשת.

כי חלון. ואבא. ואני, חוזרת. ויום אחד יתפוגג ערפל, זה המורה אמרה. היא יודעת. אני מאמינה לה.

רגע אחרי שהרמתי יד לשלום, מכושפת. התגברו הצעקות. אישוניי ניתקו מקומה ראשונה, ביקשו להעיף מבט באנשים הצועקים, לקבל הסבר.

ואז היתה החבטה. ואחריה חושך גדול.

וערפל.

ערפל.

ערפל.

עד שהתפוגג הכל.

[MIRI MIRI]

ואווו צמרמורת איזה סיום מטורף!
ביום שהספר הראשון שלך יוצא

אני קונה אותו בלנ"ד:)

[רחלי עפעס]

ווווווווווווווווואווווווווווווווווו

**

כל מילה אחרת מיותרת.

[רחלי עפעס]

🤩🤩👍🏼

[לאה ס]

אני לא אוהבת להגיב בפורום בד"כ.. אבל הפעם הייתי חייבת!

איזה סיפור! העלילה! הסגנון המשובח ! (מתחרה קשה של דבורי רנד!!!!)

פשוט להתמוגג…

האמת שהתאכזבתי קשות כשראיתי בכותרת שזה פרק סיום, אבל הוא היה וואו😲……..

סיום שדורש ממך לדפדף לתחילת הסיפור ולקרוא מהתחלה….כמו מעגל שלא נגמר.

תפרגני לנו סיפור נוסף בקרוב???

[אלישבע מלאך]

אין מילים!!

יותר ממה שאני מאוכזבת שזהו פרק סיום,

אני משתאה על הסוף סוגר קצוות ומפעים כל כך!

מחכה לסיפור הבא….

[ריקי אבנהר]

מושלם.

[Hadasa]

אומנות.

כשראיתי בכותרת "פרק סיום" לא ידעתי איך לאכול את זה,

נשאר כ"כ הרבה זירות לסגור

הצלחת לעשות את זה. ולהשאיר טעם של עוד…

ממממ.. יאמי…

[ברכה]

יצירת מופת נדירה!!!!!!!!!!!

[טליה בן שושן]

אמאלה!!

צמררת.

ממש רגשתי אותה… את הגעגוע… את הרצון….

את ההשתוקקות למקום חם באמת!

הכתיבה שלך זה משהו מיוחד!!

נוגעת כל כך!

מדוייקת.

ויש לציין שבחרת נושא-נושא!

תודה על הסיפור הזה!

השאיר בי מחשבות… ותובנות…

[ה. י.]

וואו!

מדהים!

מאיפה להתחיל?

מהכתיבה היפהפיה, מלאת הטעם?

מהרגשות החשופים שהצלחת להביא כאן, כנים וטהורים כמו שהם?

מיוחד, וחבל כל כך שהסתיים…

מקווה לסיפור חדש, וארוך—

[רחלי ש]

מבינה שהפסדתי משהו גדול

איפה כל הפרקים הקודמים

[שושי]

תיכנסי פה

https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%d7%a2%d7%a8%d7%a4%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a6%d7%a8-%d7%91%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%9d/page/3/#post-6018039215

[יהודית IT]

סיפור מיוחד!!

נהנתי לקרוא כל פרק ,

תודה רבה! 😍

[שושי]

מרגישה שחסר לי הפי אנד לסיפור… איזשהו משפט מסכם שמרים חזרה לעצמה,

מה היא עושה היום,

ובקיצור @pasia השארת אותנו עם ערפל, כנראה זה מכוון, תואם לשם הסיפור, אני צודקת?

[חוי שטיגל]

קודם כל חייבת לציין שגם אני כמו כולן נהניתי מאד מסגנון הכתיבה- את שואבת עמוק. הדמות נוגעת ללב. ויש הרבה אינטליגנציה בכתיבה.

מסקרן לקרוא את כל הסיפור (משומה זה מרגיש על בסיס סיפור אמתי…)

וגם אני כמו שושי מרגישה שחסר הפי הנד על אף שאני חדשה אז קראתי רק עכשיו (בכללי יש הרבה מה לדבר על הפי הנד למה ואם זה חשוב) אולי אפשר להוסיף אפילוג אחרי שנה נניח… (טוב, לא יודעת אם מתאים. רק מציעה) הצלחה גדולה

[אלישבע]

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב איזה תגובה זועמת על זה שהפסקת את הסיפור.
לא הבנתי למה את לא ממשיכה אותו.
ועכשיו אני לא מבינה איך פספסתי את העובדה שהוא פשוט לא מופיע בדיונים האחרונים.
נס! פשוט נס ששמת את הפרק הזה פו,
חזרתי אחורה קראתי את שלושת הפרקים שפספסתי.
מיוחד, מהמם, אין לי מילים לכתוב ולהסביר כמה נהנית מהסיפור!
כתיבה אלופה ונוגעת! עלילה שמתפתחת יפה! דמות שבנויה טוב!
מבחינתי זה סיפור נטול חסרונות😘