• כתיבה ספרותית

  פיפי, אברכים ובריון ברכב אדום

  פורסם ע"י תהילה ב  הייטק on 20/05/2025 ב1:46 am

  ‘פִיפִי’, כך אני קורא לפיאט פונטו החביבה עליי. היא חלודה בקצוות, עכברוש במרכז ולא נופלת מחולדת ביבים בני ברקית ממוצעת. היא תשרוד הכול. בוץ, בטון, תאקרים, שוטרי תנועה ואת מבחן הטסט השנתי.

  אז מה הסוד של פיפי, שנמסרה לי בחיני חינם ממש לפני שבוצעה לה המתת חסד במגרש הגרוטאות, ספרה מאז כבר ארבע שנים טובות ועמוסות קילומטרז’ וגוררת שריקות התפעלות בכל פעם בה אני פוגש את הנדיב חסר המזל?

  הסוד פשוט – פיפי היא רכב אברכים. ההילוך – רובוטי, מה חשבתם?! – לא תמיד עובר; השלט מזמן כבר יצא לפנסיה; לאיתות יש רצונות וחיים משלו; וכל הצתה גוררת אנקות מאמץ.

  נו, אז תגידו: רכב אברכים יש הרבה, בני ברק מלאה בהם!

  אז לא. ברכב אברכים אני מתכוון ממש – רכב אברכים. לא רק שלי, אלא של כל השכונה. כל הרוצה יבוא וייטול. מי לביקור משפחתי, מי לקניות שבועיות, מי לבילוי נחמד ומי לטיסה בקרקע בני ברק. רק לא לשכוח למלא דלק. אתם אולי אוכלי חינם, אבל פיפי שלי אוכלת יוקר.

  למה בעצם אני מאריך כל כך?

  קודם כל – שאפו קטן לפיפי לא יזיק. איך אני אומר תמיד? אפילו הכבל מעריך. אז תציצו שוב למעלה, הפעם לא ברפרוף. ות-ע-ר-י-כ-ו!

  שנית – שוב בעניין ההערכה. פיפי שלי כל כך אברכית שאפילו חיצונים יודעים לזהות אותה. ופה, בעצם, מתחיל הסיפור הכי הזוי שקרה לי אי פעם.

  אני לומד מחוץ לעיר, ויוצא כל יום במסלול קבוע ש – מצטער על הטשטוש, אבל פיפי מספיק עמוסה גם ככה – מתחיל בX ונגמר בY ובין לבין עובר בין עוד כמה אותיות ABC. אוסף כמה אברכים, אלא מה?

  אז נסעתי לי ככה, ביום שמשי, את הדרך המוכרת. החמה צלתה את פיפי מבחוץ, המזגן התאמץ להקפיא אותי מבפנים. לצידי ישב אמרוסי, מאחוריו כהן, עוד אחד באמצע שאיני זוכר את שמו, נקרא לו שלימזל, ולצידו שלומיאל, למה הוא תמיד שוכח את הכובע מתחת לשלימזל, שכמובן נכנס אחרון.

  ופה הייתה הטעות שלי. אמנם פיפי כל כך מקסימה שאני לא מוצא שום צורך ללטוש עיניים במכוניות אחרות, אבל ישנם אחרים שלא מסתפקים בשלהם ואוהבים מאד להתעניין בזו הנוסעת צמוד להם.

  האחר צופר. ולי לא נותרת ברירה אלא להזליג לו מבט. ואיך לומר? אני לא אוהב את מה שאני רואה.

  הרכב צבוע אדום, שזה עצמו כבר מחשיד. סטיקרים מסובבים אותו מכל עבר – ניר עוז. קפלן. חטופים. מלחמה. תמשיכו הלאה, אני בנסיעה, כן?

  והנהג – אוהו, הנהג – רסטות. עגילים. גופיה. משקפי שמש. קעקועים. שרירים. והיד שלו… חוץ מכך שהגודל שלה הוא כמעט היקף המותניים שלי, היא מסמנת לי משהו שאולי ברור, אבל משום מה לא מתחשק לי לנסות להבין את משמעותו.

  “פתח חלון”, אמרוסי, יש לציין, מבין רמזים מעולה. את המציאות – פחות. אבל הוא לא אשם. הבחור חזר בתשובה, יש לו עבר צבאי עשיר. הנייעס לא מדגדגים לו, הוא רק חושש שיקפיצו אותו למילואים. אחחח, איך אנשים אוהבים להתלונן.

  “פתח חלון”, שוב אמרוסי. נודניק כבר אמרתי? לא. הנה לכם.

  הייתי מציית לו, האמת. רק יש בעיה קטנה. ממש קטנה. פיפי שלי רכב אברכים. ורכב אברכים, איך לומר בעדינות, הרי היא פה, ושומעת אותי… היא מתקשה מעט בפתיחת חלונות…

  ויש עוד בעיה קטנה. לא, גדולה. אנחנו על רמזור אדום, ובמוחי עולה עכשיו רק המדרש על החיה ההיא במצרים. נו, איך קוראים לה, שפתחה דלתות דרך חלונות.

  לא משנה, הבנתם. וגם הבריון ההוא, מהמכונית הצועקת ‘שמאל’, מבין שהבנתי ושאני לא מעוניין לבצע, והוא, בהתאם, מגביר את סימניו.

  אני לבסוף נכנע, פותח קצת. ממש מעט בגודל קצה האף שלי, רק כדי לסמן שאני לא פוחד. הרי אין לי ממה לפחד, הזרוע המשורגת שלו לא תצליח להשתחל דרך החריץ.

  “אתם!” צורח הבריון במלוא אונו, מרים אגרוף. “אחים שלי! גאה בכם! תמשיכו ללמוד!”

  וזהו. נו, מה חשבתם כבר שיקרה?! הוא בטח הבין פתאום שפנה אל חמישה אברכים, שגודל הזרוע שלהם יחדיו עולה על שלו, ונבהל. חזר בו.

  והכול, כמו שאמרתי, בזכות פיפי. אילולי היא, היה החלון נפתח עד סופו, ולי – לא היה נותר מה לספר…

  *

  חייבת לציין: מבוסס על סיפור אמיתי.

  עזר לך? 👍

  תהילה ב  הגיבה לפני 4 שעות, 51 דקות 1 חברה · 0 תגובות
• 0 תגובות

התחברי כדי להגיב