פרולוג לסיפור ~ אשמח להערות

[חיה]

נראה קטע מושקע מאד!

“אני לא אתן לאף אחד להעליב ככה את התאומה שלי!” מצהירה מרים בלהט. “בסך הכל שכחת להכין שיעורי בית, זאת לא סיבה לקרוא לך עצלנית!”
הש”ב והעצלנית קצת מרגיש לא טבעי, כאילו מחפשים לדחוף פה מידע בכח. לעומת זאת ההצהרה שהן תאומות, טבעית ומתקבלת יפה, וגם עוזרת להבין את הקשר ביניהן.

הרבה הצלחה!

(במחשבה שניה אולי זה נראה רק לי אישית, ולרוב האנשים לא יפריע… אז תעשי כהבנתך)

[שרה]

נקודת המבט שלי:

דבר ראשון : כשקראתי די הרגיש לי ספר לגיל צעיר. אולי לא ממש ילדים אבל גג עד גיל 12… אולי סתם כי הגיבורות (ככה זה נראה לפחות) צעירות – לפי השטויות והשגיאות…

דבר שני : קצת צרם לי שכתוב שהסוסים יסתמו… אולי “יהיו בשקט” יותר מעודן, גם אם הבנות לא מנסות למצוא מילים מעודנות…
דבר שלישי: אני חושבת שכדאי לשמור על אחידות אם זאת המורה רותם – שיהיה ככה תמיד ולא לפעמים רותם ולפעמים המורה רותם.

דבר רביעי ואחרון 🤭 : – איך הבי”ס פתוח? גם אם השומר ישן – הייתי מצפה שהשער יהיה נעול… והמפתח אצלו…

שלא מספיק להדוף את השער…

ככה לפחות אני הייתי עושה אילו הייתי שומר שיודע שאני נוהג להרדם על משמרתי… 🤫.

בהצלחה בהכל!

[תהילה ב]

הפתרון לזה פשוט: מטפסים על עץ ומחליקים מהצד השני של הסורגים או – מסתננים דרך הרווח שבין השער למשקוף (עשיתי את זה בכיתה י’ 🤣)

אבל אם הסיפור מיועד לילדים אני לא יודעת עד כמה זה טוב לתת להם רעיונות…

[פסי פישר]

זהו, שהסיפור לא מיועד לילדים בכלל.

מסופר על הילדות האלה שנים אחרי..

בכל אופן זה כנראה באמת לא משקף את רמת הסיפור

תודה על התגובות:)

אגב, לא חסרות דרכים לברוח.. גמני עשיתי את זה;)

[תהילה ב]

אני חושבת שהכתיבה תואמת את הסיטואציה, מאד יפה, תיאורים מלבבים.

אולי תשתפי אותנו בפרק הבא?

[שרה]

גם אני ברחתי מהבי”ס, לדעתי בכיתה ח’… האמת שאח”כ גם חזרתי, רק הלכתי לקנות אוכל בצהריים וחזרתי,

אבל אז טיפסתי על הגדר, לא יצאתי מהשער…

בסיפור כתוב ש”הן הדפו את השער הכחול”, לכן זה היה לי מוזר 🙂

נשמע לי חלום של כל ילדה שיהיה כזה פשוט לברוח מהבי”ס…

[א ק]

כשקראתי את הקטע ממש לא הרגשתי שמדובר על סיפור לילדים, המשלב הלשוני יפה, נראה שמסופר על ילדים, אני לא מקצועית אבל כקוראת, זה ממש עושה לי חשק לקרוא את הסיפור הזה, במיוחד אם הפרק הראשון יהיה על מלי בגיל 30 נגיד…

[נעמה ברלין]

כתיבה טובה וייחודית

משדרת תמימות ילדותית, ופשטות.

מענין ממש!!

[תהילה בורשטיין❤️]

ואוו כתיבה מאוד חלקה וזורמת!

נשמע מרתק

הכתיבה ברמה מתאימה לדעתי, בייחוד שאת אומרת שזה מתאר את העבר של גיבורת הסיפור

[אבישג]

כתיבה יפה!

לי אישית זה עשה חשק להמשיך לקרוא…

וממש לא הרגיש לי רמה ילדותית מידי,

בהצלחה!

[ה ה]

כתיבה ממש יפה וזורמת,

עשה לי רושם של ספר ילדים ,

אבל הייתי ממשיכה לקרוא אותו למרות זאת כי זה מעניין מאוד,

כשקראתי חשבתי לעצמי שזה סיפור ילדים לא חרדי, אז אני לא אתן לילדים שלי לקרוא, אבל אם זה סיפור למבוגרים זה משהו אחר, אבל אולי כדאי להוסיף משפט שזה זכרונות ילדות או משהו כזה

[פסי פישר]

איך אפשר להבהיר שזה קטע מהעבר?

חשבתי להוסיף תאריך, משהו כמו-

חשוון תש”ס, מושב שחר חדש

אבל אני לא בטוחה שזה מספיק.

יש לכן עוד רעיון?

[ה ה]

לכתוב קטע קצר עם תאור רקע – מקום /זמן /אוירה

מלי מתיישבת בעייפות על הכסא מהורהרת, מי חלם פעם שזה מה שיהיה,

טוב, ממש שאין לי סיכוי להיות סופרת 🤣, אבל זה אולי יכול להיות כיוון

[חיה]

בפרולוג מקובל מאד לתאר דווקא סיטואציה מהעבר/עתיד

כשקראתי את הקטע, וידעתי שמדובר בפרולוג- כי ציינת את זה, היה לי די ברור שמדובר בעבר, במיוחד במשפטים בסוף שדי רומזים.
לכן לא נראה לי שאת צריכה לנקוט צעד דרסטי מידי כדי להבהיר לקוראים שמדובר בעבר
במיוחד אם קוראים ברצף, ורואים בפרקים שהדמויות מתפקדות כאדם בוגר (או נערה, לא משנה, איזו נקודת זמן שתבחרי להתחיל ממנה את ההווה).
אבל להוסיף תאריך כמו שכתבת, זה גם מצוין
זו דעתי…

[ד. ק]

אני לא סופרת…. ולא מתקרבת להיות… אני כן מאד מאד אוהבת לקרא ספרים שכתובים יפה , מושך ומסקרן,

לעניות דעתי השורות הראשונות שמתארות את חצר בי”ס יבשות ולא גורמות רצון להמשיך לקרא( אם הייתי פותחת את הספר בספריה ונופלת על השורות האלו לא הייתי לוקחת אותו..), אח”כ מתחיל לסקרן ולעניין, אולי כדאי להתחיל מהמשפט

“המפתחות!” מלי מושיטה יד רועדת. מלטפת פלסטיק שחור. “איפה נחביא אותם?”

זה יוצר על ההתחלה רצון להמשיך ואח”כ בהמשך להשחיל איפה הן נמצאות…

המון הצלחה!!!!!!

[רות רוט]

לא הבנתי למה תאריך לא מספיק.

[פסי פישר]

מספיק בשביל להבהיר שהסיפור לא הולך להיות על שתי ילדות סמוקות לחיים?

היו כאן כאלה שכתבו שזה נראה פרולוג לספר ילדים, זה ממש לא הרושם שאני רוצה ליצור..

תודה לכל אחת ואחת שמגיבה!

[רות רוט]

פרולוג, עם כל הכבוד אליו, הוא רק פרולוג. הוא לא אמור לגלות את מהות הסיפור.
מי שמחליט על קהל היעד של הספר לפי הפרולוג, חוטא לאמת.
עיצוב הכריכה עושה המון, הכיתוב מאחורי גב הספר, אם הסיפור מתפרסם בהמשכים –
גם הבמה בה הסיפור מתפרסם משפיעה, ויש פרמטרים נוספים שמאפשרים להתרשם בצורה
נכונה, כמו המשלב.
שימי לב שאם בפרולוג כתוב שנה, ובתחילת הפרק הראשון כתוב תאריך של עשרים שנה
קדימה – זה משמעותי.
עוד אופציה היא לכתוב “עשרים שנה אחורה” במקום לכתוב תאריך (בראש הפרולוג)

[elisheva]

לדעתי כתיבת תאריכים באופן כללי מגבילה את הספר –

דוגמא קצת קיצונית אבל תחשבי שהבת שלך קוראת את הספר שולינקה שהוא מדהים – והיא מתחברת אליו ממש , אבל אם כתוב שם תשנ”ה או משהו כזה זה יהרוס לה את כל החיבור כי למה שהיא תקרא ספר ענתיקה מלפני 30 שנה?

כתיבה צריכה להיות כמה שיותר רחבה , כשאני קוראת ספר על הקורונה , סערת השלג שהייתה לפני כמה שנים וכו’ זה מאבד לי את האוטנטיות ואת הדמיון שהסיפור מתרחש ממש עכשיו במציאות , אלא אם זה סיפור היסטורי מלכתחילה כמו מיה וכו’ – כך שאם תכתבי את התאריך הנוכחי של היום לעומת לפני 20 שנה עוד 10 הספר יאבד את העכשויות שלו

[מרים ג]

כתיבה יפה!

בהחלט עושה רושם שהסיפור יהיה מענין. הדמויות עם מעוף ויצירתיות, ולא שבלוניות,

התעלול שלהן מבטיח…

ואהבתי את השמש שמטגנת.

אני אישית לא אוהבת הקדמות של “20 שנה אחורה” ותאריכים, לא יודעת להסביר בדיוק למה. מענין אם יש עוד כמוני.

אם זה חובה לתת זמן לשם הסיפור, לטעמי עדיף תאריך.

[ה ה]

נכון זה משום מה עושה רושם לא מקצועי.

[מ ל]

נשמע התחלה מבטיחה! ממש מסקרן וכתוב טוב!!!

כמה הארות:

– אני לא חושבת שזה נותן תחושה של ספר ילדים, בגלל המשלב הלשוני הגבוה.

– אם מדובר על ילדות מהמגזר הכללי-קצת מוזר לקרוא להן שמות כמו מרים ומלי- שזה שמות מאד חרדיים(בעיקר מלי).

– לא הייתי מתנגדת לקרוא את ההמשך…

בהצלחה!

[ה ה]

מלי יש גם בציבור הכללי,

היה לי בעבודה אחת מלי, מסכנה, אפילו טיפה של יידשקייט לא היה לה..

[עליזה דבו]

קודם כל- כתיבה מדהימה! מרתקת!

זה לחלוטין לא עושה רושם של ספר ילדים, בגלל המשלב הגבוה והכתיבה באופן כללי. בנוסף, עצם הכותרת ‘פרולוג’ כבר מביאה להבנה שזו סצנה המתרחשת בעבר. וגם הכריכות (בשני הצדדים) עושות את שלהן.

מסכימה עם התגובה שנאמרה כאן על כך שנראה שרוצים לספק מידע כאשר הילדה מציינת שאחותה “רק לא הכינה שיעורי בית”.

וכן מסכימה גם עם התגובה על השמות, גם אם יש יוצאים מן הכלל, עדיף שמות שיותר משקפים את המגזר.

אהבתי את היצירתיות והתעוזה של הדמויות, את המערכת יחסים היפה שלהן, ואת כל הפינות הלא ברורות שמשאירות מקום למתח. (למרות שלדעתי, עד כמה שהביטוי “משכרת. משקרת.” הוא יפהפה, הוא מעט שחוק והפך לקלישאה…)

הייתי מרותקת לחלוטין, עושה חשק לקרוא עוד!

[יהודית סלומונס]

מדהים!

ריתקת אותי…

זה בהחלט לא עושה רושם של ספר ילדים,

כן קצת יותר מדי נועז התעלול שהן עשו… ודאי לא ילדות בית יעקב, כן?

וגם לי הפריעה הסתירה בין השמות “מלי” ומצד שני – “המורה רותם”.

הכתיבה שלך מיוחדת, תשתפי בהמשך!…

[מרים ג]

רק אני התרשמתי שהבחירה של השמות מכוונת?

לדעתי זה איזשהו מקום “שעטנז כזה”, משפחה יותר אורטודוקסית בסביבה קצת פחות, בטח יובהר בהמשך.

אם זה לא בכוונה, אז מסכימה לגמרי עם ההערה.

כן. יש גם פרידה ושרה בציבור הכללי, ובכל זאת מצופה לשמות יותר מובהקים שתואמים את המגזר, התקופה והסביבה.

[פסי פישר]

עלית על זה:)

תודה לכולכן,

כל תגובה היא זריקת מוטיבציה..

[פסי פישר]

מוסיפה קטע מהסיפור הנ”ל, אשמח להערות.

בכל יום שישי, חצי שעה לפני הדלקת הנרות, אנחנו מתכנסות לקבלת שבת ב”היכל הנגינה”, כפי שמכנה אריאל את חדר המוזיקה הגדול.

אני מתיישבת על כסא המתכת מאחורי הצ’לו הגדול, ידי מחזיקה בעדינות בקשת הארוכה, המבריקה. יד ימין נעה ברכות, שמאלית מצמידה מיתרים.

על כסא הפסנתר העגול יושבת מרים, זקופה. אצבעות ארוכות לוטפות קלידים בשחור לבן.

מולנו עומדת אמא, צלילי קולה נשפכים אל חלל החדר, צלולים, בהירים. רוטטים בקצוות. מלחלחים אישונים.

כולנו מאורגנות לשבת. רחוצות, לבושות. מאופרות.

ונכון שההבדל בינינו זועק לשמים; מה שאצלן נחשב לבגד שבתי וחגיגי למדי, אצלי לא יעבור את התואר פיג’מה. ונכון שאנחנו מתאפרות באופן שונה, ואוספות את השיער בצורה שונה.

נכון שאנחנו שונות. דעותינו חלוקות ודרך החיים שלנו אחרת, כל כך אחרת.

אבל ברגעים האלה, של קבלת שבת בחדר המוזיקה בעל הקיר השקוף, כששבת המלכה מתעתדת להגיח לעולם, בהירה. זכה. מחייכת.

פתאום מיטשטשים ההבדלים.

שאבעס איז שאבעס.

דלת החדר מוגפת. הצלילים והקולות נשארים בינינו, לא גולשים החוצה.

<b style=”background-color: var(–bb-content-background-color); font-family: inherit; font-size: inherit; color: var(–bb-body-text-color);”>למחצית השעה אנחנו משאירות מאחור וויכוחים, כעסים ותהום של זכרונות. מציבות להם גבול. בל יעבורו.

אני אוחזת בקשת הבורדו, מחככת אותה במיתרי הפלדה. מרעידה קלות.

ידיד נפש. נפשי חולת אהבתך.

עוצמת עיניים. ריסיי נרטבים. קולה של אמא ממלא את החדר. אני מצטרפת.

הרמוניה קסומה עוטפת אותנו, מחברת בין היכל נגינה להיכל תשובה.

בעפעפיים שמוטים מרשה לעצמי לקפוץ לרגע לבני ברק. לעמוד ברחוב של ערב שבת, בינות לילדים בפאות לחות, ילדות בשמלות חגיגיות ואברכים חנוטי עניבה.

אני מביטה בהם, מחייכת. צלילים מרקדים במעלה רחוב רבי עקיבא.

דרור יקרא, לבן עם בת.

חצי שעה חולפת מהר. מידי. אני מניחה את קשת העץ על הכסא. הדים מתפוגגים בחדר. אמא הודפת את הדלת.

“אמא”.

היא מסתובבת, מבטה שואל. אני מחייכת אליה. שרירי הלסת שלי מוחים בעוז. צפירה מנסרת את החלל.

“גוט שאבעס”.

[שרה ו]

ואוו

איזה פרק מדהים מלא השראה ורגשות

הייתי רוצה להיות שם ברגעים הקסומים האלה

לדעתי הקטע של תיאור המראה החיצוני קצת מוריד את הרמה של הפרק אולי אפשר לכתוב את זה בצורה קצת אחרת או שאולי רק לי נראה כך

בכל אופן זה פרק יפיפה.

[מרים סולובייציק]

יפה ומרתק

במיוחד הדיון שהתפתח מזה.