פרולוג לסיפור ~ אשמח להערות
-
פרולוג לסיפור ~ אשמח להערות
צהריים טובים 🙂
כתבתי את הקטע הבא בתור פרולוג לסיפור, אני מתלבטת אם הוא יוצר תחושה של ספר ילדים…
אשמח לשמוע חוו”ד.———-
בחצר בית הספר השוממה ניצבות שתי ילדות נרגשות וסמוקות לחיים. לשווא מנסה עץ האלון להצל עליהן מפני החמה. השמש בוערת בהן, בליבן. מציתה אישונים.
מהמבנה החד קומתי עולה המולה שקטה; מורות נואמות בשטף ותלמידות קשובות מפריחות שאלות לחלל. החצר ריקה מאדם. כמעט.
“תראי”, לוחשת מרים, פורשת אגרוף אדום. מזיע.
“המפתחות!” מלי מושיטה יד רועדת. מלטפת פלסטיק שחור. “איפה נחביא אותם?”
האגרוף נקמץ חזרה. “חשבתי על זה”. ממתיקה מרים בעיניים בורקות. “נחביא אותם בחווה של דני, רותם לא תחלום לחפש שם! נראה אותה חוזרת לליל הסהר ברגל…” הן פורצות בצחוק נרגש, מלחשש.
“בואי”, תופסת מרים בקצה השרוול של אחותה. “נרוץ. הספריי אצלך?”
“לא. הוא מתחת לאוטו של רותם”.
מרים מציצה אל ביתן השומר. הוא ישן עמוקות, כרגיל. נחירותיו מאיימות להפיל את החדר הקטן.
הודפות את השער הכחול, חולפות על פני השלט הדהוי; “בית הספר שחר חדש”. מגיעות אל החניה הגדולה, מתנשפות.
“איפה האוטו של המורה רותם?” דוחקת מרים באחותה. “מהר”.
מלי ניגשת לרכב אדום, חבוט. נרכנת, שולפת מתחתיו בקבוק ספריי גדול.
היא לא חושבת פעמיים. מרססת מילים על השמשה הקדמית, המאובקת.
“למורה תחפסי את המפטחות שלך”.
“יופי”, לוחשות שפתיה של מרים. “עכשיו לחווה של דני. רק שהסוסים שלו ייסתמו ולא יצעקו לדני שבאו אורחות”.
הסוסים הגדולים שקטים דווקא. עצלים. מתנמנמים בעייפות תחת השמש הקופחת.
מלי חופרת גומה קטנה באדמה, סמוך לגדר הירוקה.
“תזכרי שזה פה”. מושיטה יד מטונפת. “ת’מפתחות”.
“זהו? סיימנו?” החפץ הקשיח מושלך אל היד הפרושה.
מלי מתרוממת. מנערת חצאית קצרה. נעליים גבוהות. “סיימנו”. מתנפלת על אחותה בחיבוק סוער. “אין עלייך, אחותי! בזכותך המורה רותם תחטוף כזאת נקמה, שהיא לא תעז להתחיל איתי יותר!”
“אני לא אתן לאף אחד להעליב ככה את התאומה שלי!” מצהירה מרים בלהט. “בסך הכל שכחת להכין שיעורי בית, זאת לא סיבה לקרוא לך עצלנית!”
נכנסות אל הגינה הריקה, אסופת מתקנים לוהטים. קורסות אל קרוסלה מחלידה.
“את פוחדת, מלי?” מבררת מרים בדאגה.
עיני התכלת מורמות אליה, בוהות מעט. זהות לחלוטין לשלה.
“כשאני איתך? לא”. מלי תופסת בהגה הצהוב. “תמיד נעזור אחת לשניה”. היא אומרת במבט חולמני.
“נכון”. מסכימה התאומה בנאמנות אין קץ. “תמיד תמיד נהיה ביחד. ואם למישהי יהיה קשה, השניה תעזור לה”.
אהבה גדולה מתנחלת בגינה. משכרת. משקרת.
השמש מוסיפה לטגן את צמד הראשים השחורים. צוחקת. נדה בקרניה לתמימות. לאמון. לאושר.
החיים חזקים מהכל.
Log in to reply.