כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
פרק נ"ד/ סודות מן החדר
פרק נ"ד/ סודות מן החדר
היי,
ביקשו ממני לעלות בעבר פרקים מהסיפור סודות מן החדר שמגיע לסיומו בקרוב בעז"ה. לא מצאתי הזדמנות לעלות את כל הסיפור אבל ייתכן ואשתף כאן בפרקים האחרונים.פרק נ"ד/ נשמה טובה
בשעה שתיים וחצי בלילה הנייד שלי רטט בכיס הקפוצ'ון, מספר לא מוכר הופיע על הצג. עניתי.
קול רדיופוני התפשט בחלל, אמר: "על טעויות משלמים".
לא יכולתי לשאול על איזה טעויות. השיחה נותקה.
הלב שלי פעם כמו פטיש. מכה מימין ומכה משמאל.
רציתי להמשיך ללכת לשום מקום, רגליי רעדו. לא הצלחתי ללכת צעד נוסף.
הוצאתי שוב את הנייד מהכיס וחייגתי לרחלי. היא ענתה מייד.
סיפרתי לה על הקול המאיים, על הפחד מאחוריו. היא אמרה: "את לא נורמלית! אמרתי לך שהיית צריכה לישון איתנו הלילה כאן בפנימייה".
שש עשרה דקות אחר כך, עצרה לידי מונית. רחלי הייתה בתוכה וסימנה לי לעלות.
***
רחובותיה היפים של ירושלים נמרחו מול עיניי מבעד לזגוגית. כבישים התחלפו ברמזורים, רמזורים באנשים.
הנהג החליק במהירות על הכביש ואני הרגשתי על רכבת הרים. הצמדתי את ראשי אל החלון וחשבתי על כל מה שעברתי בתשע עשרה וחצי שנות חיי.
אם לכל אחד מסלול משלו, המסלול שלי הוא לונה פארק. מעלה מטה. מעלה מטה.
ועוד סיבוב.
המונית הגיעה אל היעד מהר מדי. רחלי יצאה ראשונה ואני אחריה.
"תגידי, המספר הזה, שהתקשר אלייך", היא אמרה בשעה שכיוונה אותי אל הפנימייה. "יש לזה קשר למקום ההוא, שהיית בו?".
"אני די משוכנעת שכן", עניתי. פחד הזדחל אל ליבי, הזכיר לי שהוא עדיין כאן.
"את מפחדת?", אישוניה גלשו אל כפות ידיי הרוטטות.
"כן", עניתי בפשטות.
"אין לך מה לפחד", היא חייכה. "את במקום בטוח עכשיו".
נכנסנו לחדר. הוא היה שקט מדי. נשימות קצובות עלו מהמיטות סביבי.
נשכבתי על המיטה הפנויה שרחלי הצביעה עליה.
עצמתי עיניים, ניסיתי לשכוח. אבל המשפט ההוא הדהד באוזניי שוב ושוב: 'על טעויות משלמים'.
*****
"על איזה טעויות? על זה שעזבתי אותם?" שתיים עשרה שעות אחר כך חייגתי למורה חיה.
כשספירתי לה שהפנימייה מאחוריי, קריאת התרגשות גלשה מפיה. יכולתי לחוש את החיבוק במילותיה כשאמרה לי: 'אף פעם לא הייתה לי תלמידה אמיצה וגיבורה כל כך'.
אבל אני שוב חזרתי למילים ההן, שהרטיטו את איבריי: 'על טעויות משלמים'.
"אפרת, יש כמה דברים שאת אולי לא יודעת על המקום שהיית בו", היא אמרה. "אנחנו צריכות להיפגש ולדבר על הכל".
*****
בשעה שלוש וחצי בצהריים, נפגשנו בפארק קטן ויפה שלא ידעתי על קיומו. היה הרבה ירוק מסביבנו, שמים כחולים ויפים. ושקט.
"קודם כל את אמיצה", היא חיבקה את כתפיי. "יש הרבה אנשים שנקלעו למצב שנקלעת אליו, ואומר לך את האמת: מעטים הצליחו לצאת מזה בכוחות עצמם".
חייכתי חיוך מהורהר.
"מה בעצם קרה?", היא שאלה.
"אתמול בערב עזבתי את הפנימייה", התחלתי לאט, "עזבתי רק אחרי שהרגשתי מחוקה לחלוטין. כאילו אם עוד רגע מישהו יקרא 'אפרת', לא תהיה אף אחת שתענה".
המורה חיה הנהנה, מחכה לגמוע את מילותיי.
"ופתאום, מול הרוע הזה, כל העולם התגמד מול עיניי, הפך לפליימוביל. אנשים נהיו לבובות. מכוניות לצעצועים".
"וברגע הזה, נזכרתי ברחלי. אחותי הקטנה. איך תמיד הייתה טובה כל כך עד שמשהו בה ישתנה".
"וואו", עיניה של המורה חיה זהרו. "אז יצרת איתה קשר?".
"כן. התקשרתי אליה. נפגשנו אתמול בלילה ודיברנו על הכל".
"זה מרגש לשמוע", לחלוחית מבריקה נדבקה לעיניה של המורה חיה. "תמשיכי".
"אחרי השיחה של אתמול הבנתי משהו", אמרתי. "לרחלי היה פצע ישן והיא לא ידעה איך להתמודד איתו. אני האפשרות ההגיונית ביותר שעמדה מול עיניה".
"את בוגרת", עצרה אותי המורה חיה. "לא כולן היו מצליחות להסתכל על זה בצורה כזו".
"לא יודעת אם זה קשור לבגרות", אמרתי. "הרי הכרתי את רחלי. ידעתי כמה היא טובה".
שתקתי לרגע, מנסה שוב לשחזר את הרגע המאיים ההוא: "כמה דקות אחרי שנפרדתי מרחלי, הגיע הטלפון".
"זיהית את הקול?".
"לא. אבל נבהלתי נורא".
המורה חיה שתקה רגע. מבטה נדד אל העצים שמסביב, כאילו חיפשה ביניהם את המילים הנכונות.
"את כבר יודעת בעצמך איפה היית", היא אמרה לבסוף בשקט. "אני לא צריכה להגיד לך את המילה, נכון?".
הנהנתי.
"יש מקומות כאלה", היא אמרה בשקט. "כשעוזבים אותם, הם רואים בזה בגידה".
הקשבתי לה בדממה.
"לפעמים", היא הוסיפה, "הם מנסים ליצור קשר. לפעמים אומרים דברים שנועדו להפחיד. לא כי באמת יש להם כוח על האדם, אלא כי הם מקווים שהוא ייבהל ויחזור".
"אבל חשוב שתדעי משהו", אמרה המורה חיה והביטה בי ישירות. "ברגע שאדם יוצא משם באמת, הוא חופשי. אין להם שליטה עליו."
נשמתי עמוק.
"אפרת", היא המשיכה ברוך, "את עשית צעד גדול מאוד."
שתקנו רגע.
המורה חיה נשענה לאחור על הספסל. "תגידי, את זוכרת שסיפרת לי פעם על מישהו בשם עמנואל?".
"עמנואל קדם?", הרמתי אליה את הראש בבת אחת.
המורה חיה הנהנה לאט.
"כן", היא חייכה חיוך קטן, כמעט מתנצל. "אחרי שסיפרת לי עליו אז, בדקתי קצת את הרקע".
"ו…" הקשבתי לה בדריכות.
"לא רציתי להגיד לך אז יותר מדי", היא אמרה בעדינות. "פחדתי להכביד עלייך. היית בתוך כל הסיפור הזה, ולא רציתי להוסיף עוד דאגות".
שתקתי, מחכה שתמשיך.
"הוא היה שם הרבה שנים", היא המשיכה. "ולא סתם אחד שבא והולך. עמנואל היה מאוד פעיל במקום, מעורב כמעט בכל דבר".
הרמתי אליה מבט.
"וכשהוא החליט לעזוב, זה לא עבר לגמרי חלק. בהתחלה היו ניסיונות ליצור אתו קשר שוב ושוב. כשראו שזה לא עובד, ניסו ליצור לחץ בדרכים אחרות. היו הרבה איומים עליו, על המשפחה שלו".
המילים האחרונות שלה נשארו תלויות באוויר.
"את חושבת… שזה יכול לקרות גם לי?", רוח קרה הגיעה משום מקום, הניעה את העצים סביבנו.
המורה חיה לא מיהרה לענות. היא נשענה מעט קדימה, מבטה יציב.
"אפרת", היא אמרה בשקט. "יכול להיות שהם ינסו לומר דברים, אולי אפילו להפחיד. אבל מי שבוחר באמת להמשיך קדימה, אין להם כוח עליו".
הקשבתי לה.
"ראית את עמנואל", היא המשיכה. "ניסו ללחוץ עליו מכל מיני כיוונים. ובכל זאת הוא המשיך לבנות את החיים שלו. ברגע שהם רואים שאין להם שליטה הם פשוט מאבדים עניין."
נשמתי לאט.
המורה חיה בחנה אותי רגע נוסף, ואז שאלה בעדינות: "אפרת…עכשיו, אחרי שעזבת את הפנימייה, חשבת אולי לחזור הביתה? למשפחה?"
הסטתי את המבט אל הדשא.
"עוד לא", הודיתי. "אני… עדיין לא מסוגלת."
היא הנהנה, כאילו ציפתה לתשובה הזאת.
"זה בסדר", אמרה. "דברים כאלה לוקחים זמן".
שתקנו רגע.
"אבל אני כן חושבת שכדאי שיהיה לך מקום יציב להיות בו בינתיים", המשיכה. "סבתא שלי, אישה מדהימה. היא אלמנה וגרה לבד. אני בטוחה שהיא תשמח לארח אותך לבינתיים".
הרמתי אליה מבט מופתע.
"ובמקביל", הוסיפה בעדינות, "אני רוצה לעזור לך למצוא מישהי שתוכלי לדבר איתה. מישהי מקצועית. אחרי כל מה שעברת, זה יכול לעזור לך לעשות קצת סדר בפנים."
שוב שתקתי.
המילים שלה נשמעו הגיוניות, אבל משהו בי עדיין פחד לפתוח את הדלת הזאת.
"אני אחשוב על זה" אמרתי. "ולגבי סבתא שלך, אני מוכנה לנסות".
*****
מהרגע שנכנסתי אל הבית של לאה, סבתה של המורה חיה, היא רק הרעיפה עלי מילים טובות. קראה לי מיידלע ויקרה. כינתה אותי צדיקה וטובה.
ובכל פעם כזאת הרגשתי איך מילותיה צורמות באוזניי, כאילו מישהו זמזם מסביבי שקרים.
לסבתא של המורה חיה יש מכשיר שמיעה. אז רציתי לצעוק לה חזק, שתשמע: 'לא, סבתא. את טועה! אני אפרת אחרת. לא צדיקה ולא טובה.
*****
בלילה, על מיטה זרה, התעופפו לעברי כל הפחדים. כל השריטות מפעם, הפרפרים השחורים. הכל צף ועלה בי. התיישבתי על המיטה, וניסיתי להסדיר את נשימותיי אבל משהו בי דרש לצאת החוצה. חיפשתי אוויר.
חצר קטנה עמדה מולי, עטופה בלילה. יחפה הלכתי על שביל האבנים שהוביל אל נדנדת העץ הישנה.
הנחתי את כפות רגליי על האדמה ונדנדתי את עצמי. הריח של עץ הלימונים היכה באפי, אפילו הרוח שתקה.
ופתאום, מול נוף פרדסים, מתחת שמיים כהים, שאלתי את עצמי: 'אפרת, מה כל כך צורם לך במילה 'טובה'? למה את מפחדת מ'צדיקה'?.
התמזגתי עם השקט, מחכה לתת לאפרת לענות את התשובה. ואפרת ענתה שהחיים לימדו אותה מהו טוב ורע. ואיך אפשר לומר על נערה שסטתה מהדרך 'את ילדה טובה'. ומה הקשר צדיקה? אני זו שפרצתי גדר. הדרך אף פעם לא הייתה ברורה.
שפשפתי את כפות רגליי באדמה. ופתאום, מצאתי את עצמי לוחשת: 'אפרת, את נשמה טובה'.
לא האמנתי למילים ההן, על אף שהן יצאו מהפה שלי, אבל אז המשכתי: 'אפרת את צדיקה'.
'את משקרת', קול מתוכי רצה להשתיק את אפרת ההיא, המדומיינת.
וקול אחר ענה: מי החליט מהו טוב ורע. ומה אם המסלול שלך שונה משאר בנות הכיתה. ונכון שכלפי חוץ את נראית קצת שונה, אבל לתפילות שלך יש כוח, ילדה. לא ננעלו שערי דמעה.
המשכתי להתנדנד לאט, מקשיבה לשקט.
המילים של המורה חיה הדהדו באוזניי: "אני רוצה לעזור לך… מישהי מקצועית…אחרי כל מה שעברת".
ושוב שאלתי את עצמי: 'ממה את מפחדת, אפרת? ממה?', וקול מתוכי שוב ענה: בחורה שהולכת לטיפול היא בחורה חלשה.
'אפרת את בחורה חזקה', לחשתי לעצמי. חיוך קל התנגן על שפתיי, אם מישהו היה כאן, רואה אותי לוחשת מילים אל תוך הלילה, וודאי היה חושב שדעתי השתבשה.
ולא ידעתי כמה זמן ייקח לי להאמין שאולי אני לא כזו רעה. אולי יש גם טוב שמסתתר מתחת לנפש פצועה.
אבל שם, מול עץ הלימונים של סבתא לאה, לראשונה בחיי הסכמתי לעצמי לשנות הגדרה. אולי בחורה חזקה זה לא רק מי שמסתובבת עם חיוך תמידי, זקופת קומה. אולי גם אני – נשמה מתגלגלת שמסכימה להודות: הנפש שלי צריכה תרופה.
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
