כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
צעיף צהוב
צעיף צהוב
אלול התתקפ"ו:
שיקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת עזבה את התחנה והחלה שוב לנסוע.
טום פותח שוב את העיתון, הרכבת עזבה עכשיו את תל אביב, ועוד עשר דקות היא אמורה להגיע לחיפה. מאז שהוציאו את האקספרס המהירה, החיים הפכו לנוחים הרבה יותר. אין מה לומר- יש הבדל גדול בין רכבת שמגיעה תוך רבע שעה או תוך חצי שעה מירושלים לחיפה. ככה מתאפשר לו לגור בירושלים ולעבוד בחיפה.
הספסל שמולו היה עד עכשיו ריק, וכשתום סוגר שוב את העיתון – הוא מגלה מולו בחור, לא צעיר כל כך, די רזה, וזיפי זקן סוררים צומחים מסנטרו המחודד. תום בוחן אותו מכף רגל ועד ראש, אבל הבחור נראה כאילו לא שם לב לקיומו, מבטו נשאב אל החלון שמולו והוא מביט בו כאילו חייו תלויים בזה. "הוא כוסס את ציפורניו באופן חסר תקנה", חושב תום, ואם היה לו קצת פחות טקט, הוא היה מעיר לו על כך כמו שסבתא הטובה עליה השלום היתה מעירה לו כאשר נהג לעשות זאת בסביבות גיל העשרה שלו.
אבל במקום זאת, תום פשוט בוהה בו בדממה חסרת נימוס לא פחות, עד שהבחור שם לב אליו, ומחייך חיוך מתנצל.
"סלח לי", הוא מפטיר בחיוך, "אתה בטח לא מבין מה זו האובססיביות הזו לחלון.".
תום מבין כי הבחור קלט את מבטו, ומחייך חיוך מובך ומתנצל לא פחות ,"לא, סלח לי, כלומר, זו זכותך…", הוא מסתבך, מעולם לא הורגל בשיחה דיפלומטית עם אנשים, מכל סוג שהוא, לא סתם הלך ללמוד מחשבים, יותר קל איתם מאשר אנשים.
אבל הבחור שמולו, לא נראה מתרשם כל כך, ובטח לא פוחד משיחה עם אנשים מסוגו של תום. "קוראים לי רונן", היא אומר בחיוך, מושיט יד ללחיצה. תום מחייך בחזרה , ולוחץ בחום את ידו ,"תום, נעים מאוד".
רונן שולח מבט נוסף אל החלון, נאנח קלות, ומיישיר מבט אל תום, "שוב, סלח לי שאני מסתכל באובססיביות כזו אל החלון, מסתבר שזה לא רגיל לראות התנהגות כזו", הוא מגחך , "הכל בסדר, אחי, תאמין לי שאם אני הייתי במקומך, הייתי מסתכל עליי בדיוק באותה צורה, או יותר גרוע, אתה ממש הטקטי בסיפור."
תום חייך, הפשטות של הבחור הזה משכה אליו את תשומת ליבו, והוא המשיך להקשיב לו בריתוק כשהוא הוסיף לספר.
"הייתי נער, ילד כמעט, בפעם הראשונה הייתי צריך כסף, ודחוף. הסתבכתי קצת עם השוק האפור.. אל תשאל.
הגעתי ממשפחה לא משופעת בכסף, בלשון המעטה. אבא שלי נפטר כשהייתי צעיר, ואמא שלי הייתה מפרנסת יחידה. והיא לא עבדה בהייטק…" הוא מגחך, חושף לראשונה ציניות עגומה וישירה לכיוונו של תום, "סליחה. בכל אופן, הסתבכתי, וכסף מאמא שלי לא כל כך יכולתי להשיג כמו שאתה מבין… בקיצור, עשיתי מה שכל אחד במצבי היה עושה, אם לא היית רוצה שיסבכו אותך עוד יותר ממה שאתה מסובך גם ככה, ותאמין לי – מנסיון, זה לא מומלץ…
יצאתי לשוק, התיישבתי באחת הפינות וחיכיתי, למה, אתה שואל? לטרף קל. כמה דקות לאחר מכן, עבר שם איזה אחד, מכובד, נראה לי איש עסקים, או הייטקיסט, כמוך, והארנק שלו – במחילה, בלט מהכיס שלו כמו ארנב מהכובע.
זו הייתה ההזדמנות שלי, קפצתי כמו חתול שהבחין בארנב הזה, שלפתי אותו ורצתי כל עוד רוחי בי. ידעתי שאני לא בסדר, "אבל", הבטחתי לעצמי ,"זהו, מכאן והלאה אני אהיה ילד טוב.""
תום מביט בו, בילד הטוב שבאמת רצה להיות ילד טוב, ומצא את עצמו מתפלל, שהצליח לו, שהוא באמת הצליח להיות ילד טוב, כי זה לא נראה כל כך שהלך לו.
"אתה מרחם עליי, אני רואה" , אומר רונן, מחייך חיוך עקום ,"ואתה צודק, לא לכולם יש חיים תותים כמו שיש ל…
לא משנה. כך או כך, לא הצלחתי להיות ילד טוב, כי הילד הטוב שכח שבכל מקום יש מצלמות, תכלס, תפסו אותי שעתיים אחר כך, והשמועה על כך שנתפסתי, פשטה בשכונה ובעיר כולה כמו אש בשדה קוצים. כולם דיברו על הבן של דרורה שנתפס עם ארנק מלא. אותי זרקו לתא מעצר, ואחר כך לכלא. אבל אמא שלי…"
רונן נאנח ומשפיל את ראשו. תום מתבונן בו, נבוך, לא יודע מה לעשות בבחור חזק כל כך, שנהיה ברגע, פגיע כל כך.
וכך הם יושבים, דקה שתיים. עד שרונן מרים שוב את ראשו, חזק שוב, חיוך על שפתיו, ועיניו נוצצות בברק חשוד.
"אמא שלי הייתה אומללה, בבת אחת התהפך עליה עולמה העדין, הקטן. הייתי גנב, גנב שפל, לא לכך היא חינכה אותי,את בנה יחידה, לא לכך היא הקריבה את כל חייה…"
עיניו הפסיקו לנצוץ, והחלו לנטוף, לא קל לראות אדם חזק בוכה, ותום מרגיש שוב ילד קטן שרואה את אבא שלו, החזק, האמיץ, בוכה. הייתה זו פעם יחידה שראה אותו בוכה, לאחר שסבתא שלו – אימו, עליה השלום, נפטרה. הוא הציץ בו מעבר לדלת וברח. מעולם לא ידע מה לעשות עם אנשים בוכים. וגם עכשיו – רגליו ביקשו לנטוש את המקום ולברוח, להימלט מהבושה.
"לא ראיתי אותה מאז", אומר תום, מנגב את עיניו, "ביקשתי מאנשים שיעבירו לה, שאני מצטער, אני באמת מצטער, וכשאשוב, לכשאשוב, אני יבין אם היא לא רוצה לראות אותי יותר. אני רק מבקש, שאם היא רוצה עוד לראות אותי, אם היא רוצה לראות עוד את הבן הרע, הסורר שהלך ומרד וברח ובייש, אם היא עוד רוצה לראות אותי – שתתלה, שתתלה ביום שאחזור בתחנה צעיף צהוב. שתתלה, ואני ישוב, אני מבטיח שאשוב."
תום מביט בו, מביט בכל התום והטוהר שיש בילדון הזה, בילדון שישב בכלא, וגנב, וברח, ומרד. מביט בו ושואל.
"ואתה מאמין שתבוא? ואתה מאמין שתתלה?". והוא לא רוצה, לא רוצה לנפץ לילד הזה את כל החלומות, לאמא, שעוד תחוס, שעוד תאהב, שעוד תחמול.
"שלחתי לה הודעה שהשתחררתי, ואני גר בחיפה, בחיפה יש ארבע תחנות" הוא אומר בטוהר ילדותי, מסביר לתום את מה שכאילו לא ידע. "אחכה עד התחנה האחרונה. ואם לא יהיה צעיף, ואם לא תתלה…".
הוא שותק, ניכר שליבו נקרע, כבד עליו, הוא מתנשם קלות, ובעיניו נדלק פתאום שוב זיק מרדני כשהוא אומר , "ואם לא תבוא, ואם לא תתלה, אז גם אני לא יבוא, לא אחזור אליה, שוב לעולם!". הוא מתנשם בכבדות, "אם היא לא רוצה אותי – גם אני לא רוצה אותה!".
הרכבת צופרת, היא הגיעה לתחנה הראשונה. "אני מאחל לך בהצלחה", אומר תום בכובד ראש, אבל רונן כבר לא שומע אותו, הוא צמוד שוב לחלון, מביט לעבר רציף התחנה אליה יורד תום, ושבה, שלא במפתיע, לא תלוי, שום צעיף צהוב.
תום יורד, הוא רצה לספר לו, לרונן, על חבר שלו, ילד חמד, שתמיד ניסה לעשות את הטוב והנכון, אבל תמיד הסתבך, הוא רצה לספר לו, שהחיים לא נחמדים, לא פיירים כמו שהוא חושב, והוא רצה לספר לו, שגם אמהות, לא תמיד, לא תמיד אוהבות עד הסוף, ושלפעמים, לפעמים החיים אינם סיפור אגדה, בדרך כלל, בדרך כלל זה כך.
אלול התתקצט:
רוחות מלחמה נשבו ליד הכולל העתיק שבשיפולי הרובע היהודי, ר שלמה ישב שם, בזקנו השחור תמיד כבר מציצות שערות שיבה קטנות, והוא מתנענע מעל הגמרא בניגון עתיק ורך.
"כן יבוא! לא יבוא! כן יבוא! לא יבוא! כן! לא! כן! לא!", קולות מפלחים את הדממה ולבית מדרש פורצים שתי ילדיו הקטנים של ר שלמה.
"אבא! נכון שהוא כן יבוא?"
"נכון שהוא לא?"
"נכון שהוא כן?"
"לא נכון, לא!"
"וודאי שכן", אומר ר שלמה, חיוך מרצד בין עיניו, "וודאי שיבוא, מה השאלה בכלל?".
הילד הצעיר יוצא בשאגת ניצחון, בעוד הילד הגדול רץ אחריו ,"זה לא פייר! הוא לא בא עד עכשיו ואבא אמר לי אתמול שאולי הוא יבוא היום אז חשבתי שכבר הוא לא יבוא כי…"
וזהו. חזר בית המדרש לדממה. וחזר ר שלמה לתלמודו.
"ר שלמה?", לחישה קטנה מפלחת את האוויר, "ר שלמה, אפשר שאלה?". ר שלמה מרים את עיניו, פוגש בהן את עיניו של אייזנשטיין, הבחור הצעיר בדלת ממול.
"וודאי, אם אוכל, באיזה סוגיה?". הוא מרים את עיניו הכבדות, הטובות, מעל לגמרתו, כשהבחור מתגמגם.
"לא, זה לא בסוגיה, כלומר, זה כן, כלומר…", הוא מסתבך, ר שלמה מחייך את חיוכו הטוב, "במה העניין, אייזנשטיין?"
"איך אתה יודע? איך אתה יודע שהוא יבוא?", השאלה פורצת מגרונו של אייזנשטיין, וניכר שהוא מרגיש שנתפס בקלקלתו, וליבו יוצא אליו, אל הילד הרך שלא רוצה שיחשבו שהוא איזה אפיקורס, ומבטו מתחנן שיחוס עליו, על חייו, ולא יספר להוריו כמה חינוך צריך הבן הצעיר שלהם.
ור שלמה, ר שלמה לא רץ לספר דבר לאיש, ר שלמה מושיב את אייזנשטיין הצעיר לידו, ולא מספר לו שכל יום שעובר יש סיכוי יותר גבוה שיבוא. הוא גם לא מספר לו שהם באלול התתקצט ושעוד פחות מחודש ונגמר. הוא לא מספר לבחור החכם הזה שום דבר מכל זה, כי את כל זה הוא כבר יודע.
הוא מספר לו על תום אחד, ועל רונן אחד, שנפגשו לפני כשלוש עשרה שנים ברכבת, הוא מספר לו, לאייזנשטיין, על תום אחד שלא האמין שתהיה אמא שתבוא, שתתלה.
הוא מספר לו על תום שירד בתחנה הראשונה, ולא ראה שום צעיף, וככל הנראה, צעיף כזה לא היה לא בתחנה השניה, ולא בשלישית.
הוא מספר לו שפעם, כשהיה תום בסמינר לבעלי תשובה, סיפרו לו, סיפרו לו על תחנה אחת מלאה בצעיפים צהובים, ואמא אחת, דומעת, מתגעגעת, שעמדה וחיכתה עם צעיף צהוב לצווארה.
ואז. כשנדם קולו והידהד בין קירות בית המדרש, שאל ר שלמה את אייזנשטיין.
"ואם לא?".
בעיניו של אייזנשטיין ביצבצו סימני שאלה.
"ואם רונן היה מגיע לתחנה האחרונה, והיא מגלה שאין שום צעיף צהוב, ואמא שלו לא שם. מה אתה חושב שהוא היה עושה?"
ואייזנשטיין שותק.
ר שלמה נאנח, הוא סוגר את הגמרא, מנשק אותה באהבה ומניח יד על כתיפו הדקה של אייזנשטיין.
"פעם, לפני שלוש עשרה שנה, כמו שהייתי בטוח שהאמא לא תבוא, הייתי גם בטוח שרונן ימשיך, וינסע למרחקים, ולא ישוב, לעולם לא ישוב, היום, כאבא" הוא מחייך, "כאבא, שהיה פעם גם בן, אני יודע".
"אני יודע שיכול להיות שהיה בוער ברונן הרצון לנסוע, להפליג למרחקים ולברוח ממי שלא אהב אותו, ולא רצה בו, למרות שחטא, למרות שציער ובייש. אני יודע שאולי היה עושה זאת לתקופה קצרה.
אבל אני גם יודע, שבסוף, הוא היה חוזר, חוזר ומחכה לנצח בתחנה האחרונה, מחכה לצעיף צהוב, שיבוא, כי אין לו, כי אין לו מישהו אחר, או משהו אחר, שיאהב אותו."
אייזשטיין השפיל ראשו, ושתק.
ור שלמה, בכולל קטן שבין מלחמה לסוף עולם, ליטף ראש של בחור, עלם צעיר, ולחש לו בדממה,
"איך אני יודע אתה שואל? איך אני יודע ומאמין שהוא יבוא? כי אני יהודי, ומחובתי להאמין, אף על פי שיתמהמה, עד התחנה האחרונה, שיבוא, שיבוא, וצעיף של צהוב לצווארו.
אבל אם לא יבוא? אם לא יבוא גם אחרי התחנה האחרונה? אני לא יודע מה איתך, אבל אני", לחש ר שלמה ,"אני אמשיך, ואשב שם בספסל בתחנה האחרונה, גם אחרי שתשקע השמש, גם אחרי שירד הלילה ואפילו אחרי שיעלמו הכוכבים, אשב שם באלטה גמורה ואחכה.
כי אני יודע, שבסוף, מתישהו בסוף
תבוא אמא.
יבוא אבא,
ואיתו צעיף צהוב."
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
