כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
צריכה עזרה מנשים שאוהבות מתח
צריכה עזרה מנשים שאוהבות מתח
אז ככה:
אני ברוך ה' סיימתי תקציר לספר מתח בז'אנר הבלשי. וכרגע אני נמצאת בפרק 8.
אני זקוקה לאישה או שתיים שאוהבות לקרוא ספרי מתח(ושיש להם זמן לזה. לא חייב עכשיו, בכל זאת פסח:) שיקראו את הספר, יתנו הערות וביקורת בונה וילוו את תהליך הכתיבה שלי מהצד של הקורא ולא דווקא של עורך ספרותי.
מצרפת פה פרולוג של הספר, שתוכלנה לראות את הסגנון, ומי שזה נראה לה מתאים, אשמח שתשלח לי הודעה בפרטי.
פרולוג:
ארצות הברית, לאנגלי.
צלצול טלפון חזק חדר אל אוזנו של ג'ונתן מתוך ערפילי השינה. הוא התיישב ושלח מבט אל שעון הקיר שלהם. שלוש בלילה למען ה'. מי יכול לרצות ממני משהו עכשיו?!
הוא שלח יד עייפה לעבר הטלפון, כשראה את השם שעל המסך הצטלל באחת. הוא לחץ על המקש הירוק בעודו גרר את עצמו למצב ישיבה.
"ג'ונתן". נשמע קולו של מייקל מפקדו, בהול. "אני צריך אותך פה. עכשיו".
"עכשיו, עכשיו?" ברר ג'ונתן, די מופתע מהתזמון, מעיף מעליו את השמיכה.
"עכשיו. עכשיו. יש לי פה תיק שאני חייב שתיקח אותו לידיים. קווין וילסון יושב לי על הצוואר". מייקל סימן לאחד מהשוטרים שנגשו אליו לחכות רגע בצד, ידו נשלחה למצחו, מוחה טיפות זיעה דמיוניות.
"קווין וילסון?!" ג'ונתן התעורר סופית, הוא צעד אל הארון ושלף מכופרת תכולה, ידיו רכסו את הכפתורים במהירות. "איזה עוד הפתעות מחכות לי הלילה?! איך העשיר הזה קשור לסיפור?" הוא חיפש בלהיטות גרביים, פותח וסוגר מגירות בקצב מהיר.
"אל תשאל. אחיין שלו, חתיכת בלגן. אני חייב אותך חזק על התיק הזה".
"בסדר גמור. חצי שעה ואני אצלך". הבטיח ושלח רגל לסגור את אחת המגירות שפתח, עושה את הטעות הראשונה לאותו יום-או לילה. הרעש שנוצר מהסגירה הברוטלית אעיר את דניאל בן השנתיים וחצי שפתח בסדרת מחאות דמוי בכי צרחני.
"הנה אני בא חתיכת צרחן!" גרב ג'ונתן את הגרב השמאלית תוך כדי דילוג לעבר מיטת בנו. "איך יוצא כאלה טונים מכזה גוף קטן?!" הוא שלח ידיים להרים את הפלא הבכייני, "איפה אתה אוגר את השאגות האלה בגוף?!" התפלא ברצינות.
"איש…דף אחרי…" ניסה הילד לעדכן את אביו בפרטי החלום, כשבכי מבוהל מחלק כל מילה שלו לשמונה הברות לא ברורות.
"חלמת חלום רע?!" ליטף ג'ונתן את ראשו של דניאל ביד אחת כשהוא מנסה לדחוף את המגפון שלו לתוך הרגל שנאבקת שלא להיכנס. "מתוק שלי. אמרת שמע ישראל?"
"לא חלום!!!" כעס הילד והעיף את ראשו מהיד המלטפת של אביו, לא עונה לשאלתו. "איש דף אחרי!!!" לפתע, התעוותו פניו בתנועת טרום בכי, כאילו נזכר בסיוט שוב.
ג'ונתן לקח את הילד המייבב למיטה שלו.
"טליה…" לחש בחוסר נעימות, "אני חייב לצאת, אני אדבר איתך. דניאל חלם חלום רע והוא בוכה, טוב?" פירט לה את כל החמש דקות האחרונות למשפט אחד ולקח את המעיל והכובע גרב השחור שלו מהארון.
"מה…?" מצמצה טליה בעיניה, "חכה רגע. תסביר, לא הבנתי". היא נטלה לידה את דניאל הבוכה שבאורח פלא השתתק פלאים כשצנח ראשו על ידה של טליה. "לאיפה אתה הולך בשעה שלוש בלילה אם יורשה לי לשאול?!" דרשה לדעת.
"בהחלט יורשה לך. מייקל התקשר אלי, יש איזה תיק מסובך שחייב להתחיל איתו כבר עכשיו. הוא ביקש אותי הכי מהר שאפשר. אני יוצא". הוא חבש את הכובע והמעיל. "אני אתקשר אלייך כבר משם". ג'ונתן שלח יד לידית.
"אמרת לי שתפקידך כבלש משטרתי לא מסוכן". סרקה אותו בעיניים מאשימות.
"זה באמת לא מסוכן. אני לא ילד בן שמונה שיאבד ברחוב, טליה". צלצול טלפון קטע את משפטו, הוא הביט בשם המתקשר. "זה הוא. אני עף, בי".
הדלת נטרקה.
ג'ונתן יצא אל הרוח הקרה ועלה על האופנוע אהוב שלו, מוכן לדהירה משוגעת ליעד, לא לפני שבדק את האקדח שלו, כשראה שהכל תקין החזיר אותו לנרתיק.
עוד שיחה נכנסת. ג'ונתן התניע את האופנוע, רק כשכבר היה על הכביש, לחץ על המענה.
"אמרו לך פעם שאתה חופר?! לא עברה דקה!" פתח דווקא ג'ונתן את השיחה.
"יצאת כבר?!" המפקד שלו לא שמע אותו אפילו. "אני צריך אותך פה. על דחוף!!!"
"את זה הבנו". חתך ג'ונתן באדום בלי להניד עפעף. חוטף כמה צפירות ממכוניות יחידות שנסעו על הכביש הריק. "אני עושה את ההכי מהר שלי, מייקל. אין לי כוחות על". הוא הביט בשלטים המתחלפים, התחנה נעשתה יותר קרובה מרחוקה.
"מעולה".
"שאין לי כוחות על?" ניסה ג'ונתן, דוחף אוזניה לבנה לאוזן שלו, מחבר את הטלפון לבלוטוס' ומכניס אותו לכיס המכנסיים.
מייקל נאנח, "לא מצחיק ג'ונתן. בוא כבר".
"אני בא".
- 0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
