קטע לביקורת שהפך לסיפור מעניין ושווה קריאה

[Noa Sharabi]

הי @RutRot @tehilab1000

נראה לי כדאי לשנות את השם של הדיון,

קטע לביקורת זה לא מספיק מסגיר,

וממש לא משקף את העלילה המדהימה שקוראת פה!!!

פתחתי במקרה כי ראיתי הרבה תגובות ורק אז נזכרתי מה זה…

תהילה הסיפור מסקרן ממש!!!

פשוט נדיר!

והכתיבה שלך מיוחדת!

מחכה לעוד פרקים!!!

יש לי מיליון ניחושים כמו לכולם…

אבל הלוואי ותפתיעי:)

[תהילה ב]

אני קם לבוקר חדש אחרי לילה של התהפכויות במיטה ושיחה אחת, קצרה, שהבהירה לי שמה שעשיתי לא מספיק ושהחבר’ה החסויים צריכים את אחמד מחוץ למרתף גם בלילה ועדיף כמה שיותר מוקדם, אחרת שמועות לא רצויות יתחילו להסתובב ברחבי הכפר, יתדפקו גם על דלת הבית שלנו.

אחמד, שבקרבת המשפחה שלי לא מואיל לשחרר, דווקא נהנה להסתובב במחסן, לנגוע בכלים, ללטף את האופנועים ולהפריע לי בכל אופן אפשרי.

“מה זה?” הוא מניף מפתח אלן, דוחף לי לפרצוף.

“אל ‘תשגע אותי” מתחיל להישבר לי כבר “תניח אותו במקום, יש ליד כל דבר תווית, תקרא אותה”.

“אני לא יודע לקרוא ערבית” הוא מתמרד. מרגיש יותר מדי נוח בקרבתי הילד “מה זה?”.

“לא עניינך” אני מתרגז “תניח את זה בארגז”.

הוא מניח, מתחיל להתעסק במשהו אחר. כשהתכוונתי שאשמור עליו לא חשבתי לעשות לו בייביסיטר ואם ממילא ההימצאות שלו פה באור יום לא מועילה לאף אחד, הוא יכול לחזור למרתף של הדוד יוסוף ולשאול את הקירות את כל השאלות שהוא שואל אותי עכשיו.

הטלפון שלי מצלצל, גונז בתוכי כמה אמירות קשות שאני חושב להציב אותו מולן. אני מציץ במסך. אופיר. רק הוא חסר לי עכשיו.

“כן?” אני עונה בכל זאת “מקווה שאתה לא בדרך. לא מקבל אותך”.

“לא, לא אני” הוא צוחק “חבר שלי בדרך אליך. הוא רוצה את המנגנון של הלוחית כמו שעשית לי”.

“יהודי?” אני מברר בחשד.

“נו, בנאדם. ביננו, מה זה משנה?”.

“לי זה לא משנה” אני נאנח “אבל כבר אמרתי לך מה הבעייתיות בזה, נכון?”. אני גולש במבטי אל אחמד, שמסתכל בי בעניין.

“חבר שלי בחור כארז. סכנה זה השם השני שלו” שוב אופיר צוחק. אני מתקשה לחבר את החלק הראשון של המשפט עם זה השני, אולי העברית שלי לא מאה כמו שחשבתי.

“אני לוקח לו שמונה מאות” אני מזהיר “שלא יעשה לי משחקים”.

“שבע מאות” אופיר מתמקח. אמרתי שאני שונא את החלק הזה?

“שבע מאות חמישים ואתה לא מתקשר אלי יותר” בכל זאת למדתי משהו ממוסא.

“שבע מאות ואני מביא לך עוד שלושה חברים”. אופיר לא מתייאש.

“בסדר” אני נכנע “אבל לא יהודים, שומע?”.

“לא מבטיח. סגרנו על שבע מאות”. הוא מנתק.

אני נאנח, דוחף את הטלפון לכיס האחורי.

“מי זה היה?” אחמד לא טיפש, אבל אני לא יודע לאיזה כיוון הוא לקח את השיחה.

“סתם איזה יהודי טיפש” אני זורק, לא מתייחס להבעה העלובה שמכסה את פניו של אחי “מזלזל בחיים שלו בשביל עוד כמה מאיות”.

טיפש נוסף כבר מטרטר לי מחוץ למחסן. אני פותח את הדלתות, חושב כמה זה יהיה פשוט להבריח את אחמד ככה. את השיקולים של ההוא שדיבר איתי אני לא מבין, אולי הייתי צריך לחדד לו את הנקודה הפשוטה הזו. הפעם הוא השאיר לי מספר פלאפון, אדבר איתו ברגע שאסיים.

הבחור, שנראה בן גילו של אופיר, מסיר את הקסדה, מושיט לי יד ללחיצה “עמית” הוא מחייך, מציג לי שתי גומות עמוקות לראווה “כמה זמן יקח לך?”.

“עומר” אני לוחץ לו את היד, מורח אותה בשחור. “שעה בערך”.

“מעולה” עמית מניח את הקסדה בארגז “אז אני אסתובב לי קצת בכפר בינתיים, בסדר?”. הוא זורק לעברי את השלט.

אני פותח את פי לומר לו שזה רעיון לא טוב ושעדיף לו לשבת בצד כלשהוא עד שאסיים, אבל מוסא שפורץ פנימה בהתלהבות, מבהיר לי שכבר מאוחר מדי. גם לעמית. צבע עורו הכהה הופך לאפור ברגע שהוא קולט את הסכין שאחי אוחז בידו.

ואני חשבתי שיש לי רק בעיה אחת ושמה אחמד. הנה צצה לי עוד אחת.

[תהילה ב]

“שלום לך” מוסא מחייך לעבר עמית, חיוך שמעביר בי צמרמורת “כמה טוב להיפגש, אה?”.

אני מחליט להתערב, או ליתר דיוק, להפסיק את התערבותו של אחי “עזוב אותו” אני נושף “אל תעשה בעיות ליד אחמד”.

“אחמד?” מוסא מסתובב, מגלה את הילד נצמד לקיר, מבועת “הוא ילמד, אין ברירה”.

“יש. שתלך מפה.” אני מנסה לתפוס את ידו של מוסא, רומז בידי השניה לעמית לברוח. הוא לא מבין את הרמז, ידיו חופרות עמוק בכיסיו, מחפשות את השלט שנמצא אצלי.

“תפסיק אתה” מוסא מתעצבן. סכינו פונה אלי, מפספסת את פרצופי במילימטר. “מה אתה מגן על היאהוד?”.

“אל תעשה שטויות” אני מכין את עצמי לקרב, מאגרף את כפות ידי צמוד לחזי “אתה יודע שאני יותר חזק ממך”.

עמית מנצל את הסחת הדעת שלי, בורח ברגליו. אחמד מתחיל לבכות, אין לי יותר מדי זמן להתעכב על שטויות, אבל נראה שבקטע הזה הוא לא מספיק בוגר לגילו.

“חברים שלי בדרך” עיניו של מוסא משתלהבות “הם יתפסו את החבר שלך”.

“הוא לא חבר שלי” זה הדבר היחיד שאני מצליח לומר. עמית כבר לא נראה באופק, מה הסיכוי שיתפסו אותו עכשיו?

גבוה. יותר מדי. את רעש הגרירה וקולו המזדעק אני שומע עד אלי, מהר מאד רואה אותו, נגרר פנימה בעזרת ארבעה בחורים מגודלים שלא ראיתי מימי.

“בא, אחמד” אני מחפש אותו. הוא לא אמור לראות מה הולך לקרות עכשיו, גם אני לא. “בא” אני מוצא אותו, מושך אותו אחרי. הוא לא מתנגד, אבל גם לא משתף פעולה או בוכה. לקה בהלם הילד, אני גם תכף חוטף אחד.

רעש הטחה נשמע, אחריו צרחה. הם לא הולכים לסיים את זה מהר. אין סיכוי. אני נעצר ליד הרכב של אבא, מסתכל בפרצופי הניבט אלי מהגוף השחור, המבריק, של הג’יפ.

אבא יהרוג אותי. אבל הוא יהרוג אותי ממילא כשהוא יגלה שסייעתי לאחמד לברוח. אני כנראה לא אהיה כאן כדי שהוא יוכל לממש את האיום הצפוי. אם אני יכול להבריח שתי ציפורים, סליחה, שלוש, בהזדמנות אחת. לא עדיף לי לנצל אותה?

הרכב פתוח, חסך לי זמן יקר. אני משליך את אחמד פנימה, קופץ לתא הנהג, מתעסק בחוטים, מתניע. הרעש איום, אבל אבא לא אמור להיות פה כעת, כך שמהבחינה הזו אני יכול להיות רגוע.

הג’יפ, כמו ג’יפ, מזנק קדימה, קורע דרך אל תוך המחסן, לא מתחשב בדלתות הפלסטיק העלובות. בתא הכפפות אני מוצא את האקדח, ישן וטוב, מלא עד מחציתו. אין מחסנית נוספת.

“תעזבו אותו” אני מנופף באקדח למול החבורה כשחצי מגופי מחוץ לחלון. עמית מושלך על הארץ, דם מנקד את פניו. אני פותח את הדלת המקבילה לי, מצרף יריה. הם נעים לצדדים בבהלה, עמית חומק דרך הדלת, מתיישב לידי וחוגר. חוגר!

“תודה” הוא לוחש, קולו מרוסק.

אני לוחץ על הדוושה, פורץ אל תוך הרחוב, מאיץ למהירות הכי גבוהה האפשרית, מזגזג בכביש לפי הצורך.

“אתה נוסע כמו משוגע” צורח לי עמית באוזן כשאני חותך כיכר באמצעה “יש לך רישיון?”.

“אני על הכביש מגיל 10” אני צורח לו חזרה, מתרומם מעט מהמושב “קח ת’טלפון שלי מהכיס האחורי. תתקשר לשמש העולה”.

“מה?” הוא שואג “איזה שמש?”.

“שמש. יש רק אחד. תתקשר כבר”.

הכביש פנוי יחסית לשעות הבוקר וקצהו היוצא אל הכביש הבינעירוני נראה היטב. כמוהו ניראים גם כל החבר’ה של מוסא, חוסמים את היציאה עם מכונית אחת אדומה, צועקת.

[אילה מ]

מדהים ומרתק, כרגיל 😄

נראה לי כדאי לשנות את השם למשהו אחר… מן שם לסיפור +| תהילה

מחכים לספר שתוציאי בע”ה בקרוב 😍

[תהילה ב]

“תעצור!” עמית לא חושב שאני מבין את המצב “אנחנו לא נשרוד את המפגש עם המכונית!”.

“שתוק!” אני מאיץ עוד “אני מנסה להתרכז פה!”.

“אבל– אבל -” אנחנו מתקרבים. הבחורים בורחים לצדדים, ההתנגשות במכונית בלתי נמנעת.

כמעט. אני בולם בכל הכח שיש בי. מסובב את ההגה. הרכב נזרק קדימה, נוטש את אחיזתו בכביש, תופס גובה, מרחף מעל המכונית, מותיר לה אבק. אני נושף, מיישר את הגלגלים עם הכביש, חוזר ללחוץ על הדוושה, עוצם את עיני להרגשת החבטה המזעזעת, מודה לא-ללה שלא נחתתי על איזו אחת נוסעת.

“אתה מתקשר?” אני ממשיך בנהיגה פרועה, חותך בין הרכבים הבודדים שיש בכביש, מאיץ למקסימום.

“לא” עמית מתנשף לצידי “הכל אצלך בערבית!”.

אני נושף בעצבים. גולל עד המספר, לוחץ, מחזיר לו.

“אחמד!” אני מנסה למצוא אותו במראה “הכל בסדר איתך מאחורה?”.

הוא לא עונה. עמית זורק מבט לאחור, מצמיד את הפלאפון לאוזנו תוך כדי “הוא נראלי לא איתנו” הוא מחזיר לי מבט מבוהל, הדם על פניו אינו מקל עם המילים “הוא נפצע?”.

“תבדוק” אני חותך מכונית נוספת “אני לא יכול לעשות את זה עכשיו”.

“לא נראלי שעדין רודפים אחרינו” עמית אומר “אתה יכול לעצור בצד”.

“אל תהיה טיפש” אני מחזיר. למרות שהוא כבר טיפש, לא יעזור הרבה “כל החמולה תרדוף אחרינו תכף. תבדוק מה קורה עם הילד”.

עמית מהנהן, מנתק את החגורה, מגשש את דרכו אחורה בזהירות. “הוא נושם. העיניים שלו פתוחות.”

“הלם” אני קובע “תישאר שם, תבדוק שהוא לא קיבל איזו מכה. לא ענו לך?”.

“אופס. התנתק לי” עמית מחייג שוב. מעביר לדיבורית של הרכב.

“אנחנו בחוץ” אני שואג כשצליל החיוג מפסיק, אפילו לא בודק למה “אני על 443. לנדרובר שחורה. מספר 6-8956-67”.

הדממה מקפיצה את מבטי למסך ולכביש בחזרה, אני חוזר לצרוח “אני עם אחמד ועוד אחד יהודי. תכף כל הכפר עלי”.

“אני אראה מה אפשר לעשות. תישאר זמין”. הקול של הגבוה. כמה הקלה אני חש כעת. לא ייאמן.

בינתיים הכביש מאחורי ריק. אני עוזב לשניה את ההגה, מותח את ידי, מציץ גם אחורה. עמית לא נראה טוב, אבל אולי זה רק נראה עם כל הדם היבש על הפרצוף שלו. אחמד פשוט בהלם. עדין.

מחזיר את הפנים קדימה, נתקע על הדשבורד. נורית מד הדלק דלוקה. יכול להיות שהיא נדלקה הרגע, יכול להיות שלא. הרכב מאבד מהירות למרות שאני ממשיך לסחוט את הדוושה. לא טוב. לא טוב בכלל.

[תהילה ב]

הרכב עוצר סופית שניות אחרי שאני מנווט אותו לשוליים. בוהה במכוניות החולפות על פני. אוחז בחוזקה את האקדח, מוודא שוב ושוב שהוא דרוך.

“מה עושים?” עמית מקפיץ אותי “אתה חושב שאנחנו עדין בסכנה?”.

“לא.” אני עונה במרירות “עכשיו אנחנו חיים את החיים”.

“מצטער” עמית מבין. קולו יורד כמה טונים “לא חשבתי שזה עד כדי כך רציני”.

“זה לא עוזר לי עכשיו” האקדח רועד בידי. אני כולה בן שש עשרה. לא אמור להתמודד מול חמולה זועמת. לא אמור לשנות עכשיו את החיים שלי מקצה לקצה. לא אמור.

מראת הצד, שמשקפת את הכביש מאחורי, אינה מניחה לי לנפשי. כל רכב בעל לוחית פלסטינאית מותח את עצבי שנשארים דרוכים גם כשהיא ממשיכה הלאה, מציבה למול עיני אחת אחרת.

“אני יוצא להתאוורר” שוב עמית. לא מצליח להבין אותו, להתאוורר בראש שלו עכשיו?

הוא יוצא. טורק אחריו את הדלת. אני נשאר לשבת, אפילו לא חושב לבדוק מה יש לאחמד שלא צייץ מאז הבכי שלו במחסן.

קול סירנות חודר לאזני עוד לפני שלוש הניידות שמופיעות במרחק. אני מתמגנט ללוחיות האדומות, נוטש סוף סוף את האקדח, מחזיר אותו לתא הכפפות.

“הכל טוב, בחור?” שוטר אדום לחיים מקדים אותי כשידי על הידית.

“אח שלי” אני ממלמל, מצביע אל מאחורי “אני לא בטוח -“.

“תתפנה לניידת הראשונה. אנחנו נדאג לו. זריז, חסמנו את הכביש אבל אי אפשר לדעת”.

איני יודע איך, אני מוצא את עצמי יושב בניידת, לצד אחמד שנראה עדין משותק, מצידו השני שוטר נוסף שמנסה לדובב אותו.

“הוא בסדר?” אני שואל. מנסה להתאפס. משהו תופס בי חזק בחזה, מכווץ לי את הלב, מקשה עלי לנשום. מפה והלאה אני כבר לא זוכר.

[שולמית אורלנציק]

די תהילה!

את לא אמיתית! איך זה שעדיין לא הוצאת ספר???

כתיבה מרתקת, מותחת ברמות שאני לא נושמת

תמשיכי בבקשה!!!

[תהילה ב]

תודה. יש לי אחד בתהליכים, פורסם פה בקדם.

ההמשך והסוף בע”ה היום. נשארו עוד 2 קטעים.

בינתים מותחת קצת 🙂

[תהילה ב]

טעיתי, עוד 3 קטעים.

הנה אחד:

אני שונא ריח של בית חולים אבל מרגע שאני מתעורר ומוצא את עצמי שם, אין לי כל כך ברירה מלבד לשאוף אותו. להתבונן סביבי, לגלות את אחמד במיטה הקרובה אלי ועוד אישה היושבת בין שנינו, בוכה עמוקות לתוך ספר קטנטן.

“שירין?” אני שואל כשאני מבין. התרגשות מציפה אותי.

“עומר!” היא נוטשת את הספרון, מסתובבת אלי “איך אתה מרגיש?”.

“בסדר” אני מתיישב. מנסה לא לחשוב על כל מה שקרה קודם. כמה קודם? “מה שלום אחמד?”.

“בטראומה” שירין נאנחת “אבל העיקר שהוא בריא ושלם, נכון?”.

“כן” אני ממלמל. מתמקד בכפות ידי. החיים של שירין חזרו למסלולם. מה איתי?

“איימו עלי” המילים יוצאות מפי בלי מחשבה. כעס חודר לליבי, איום ומרעיד. אני מפנה לה פנים זועמות “מה הם חשבו לעצמם? את גם היית מעורבת בזה?”.

שירין מחווירה “לא היתה ברירה” היא מתנשפת “אחמד היה בסכנה”.

“עכשיו אני בסכנה!” אני צורח. פורק מעצמי הכל “כל החיים שלי התמוטטו בגללכם!”.

מישהו מכחכח “אנחנו קיבלנו את ההחלטות” הגבוה חורג מעבר לווילון “שירין רק עודכנה בהן”.

“ועכשיו מה?” אני צונח בחזרה לחצי ישיבה “מה אני עושה עם החיים שלי?”.

“אמרתי לך כבר. ההחלטה בידים שלך” הגבוה מתיישב על כסא מהצד השני שלי “מה אתה מחליט?”.

“שאני רוצה את החיים שלי בחזרה” אני פולט. עצבני.

“אני לא מציע לך לעשות את זה. אבל גם זו החלטה שלך” הגבוה מצביע על השולחן לצידי. הפלאפון שלי שם, גם השלט של עמית. גם כן טיפש אחד.

שתי שיחות שלא נענו ממוסא, חמישים ושש מאבא. אני בולע רוק. די צפוי מה אבא יגיד. למה אני כל כך רוצה לדבר איתו? להצמיד את עוגן חיי חזרה למקומו? אני עושה את זה. מחכה לצליל החיוג, לא הרבה זמן.

“עומר!!” שאגה קורעת את תוף אזני. אני מרחיק את הפלאפון. אבא נשמע היטב גם ללא דיבורית “אתה מת! שומע? אני הולך למצוא אותך ולפרק אותך חתיכה חתיכה!”.

אבא ממשיך לצרוח. אני בוהה במסך הפלאפון, סופר איתו את שניות השיחה. האיומים חולפים מעל אזני, מצטווחים בחלל החדר. הגבוה נוטל ממני את הפלאפון. מנתק.

“אנחנו נעשה הכל כדי להגן עליך” הגבוה מודיע “בינתיים, עד שתחליט, נצרף אותך למקלט של שירין והילדים”.

“למה ניתקת?” אני חוטף ממנו את הפלאפון “תפסיק להתערב לי בחיים!”.

שוב אני מחייג. הפעם מניח את הפלאפון על ברכי.

“אתה מעז להתקשר עוד פעם?” אבא. צורח. עלי. מוריד טונים, קצת “אנחנו עוד ניפגש יום אחד. אני לא אסלח לך על כל מה שעשית. כבר הבנתי הכל. הכל! אני מכין לך מוות כואב. חתיכת יהודון מטונף”.

[א ק]

אהה,,, יהודון!

[תהילה ב]

מעלה את שני הקטעים. הרבה הנאה.

ניתוק. הפעם מצד אבא. אני בולע רוק. מבוהל.

“הוא קרא לי – הוא קרא לי -” הבהלה נוטלת ממני את המילים ההן, האחרונות.

הגבוה, במצח מכווץ, כבר מחטט לי בפלאפון, מפעיל את ההקלטה האחרונה, מריץ לסוף.

המילים הן אותן מילים ששמעתי. אבל אין בהן היגיון, בכלל לא!

“אמא שלי גם מוסלמית” אני לוחש “זה לא יכול להיות! הוא סתם משקר!”.

“למה שהוא יעשה את זה? מה זה יתן לו?” הגבוה נראה מבולבל. גם שירין.

“נסרין הייתה מוסלמית” היא מאשרת “זה לא מסתדר”.

“הוא סתם משקר” אני חוזר על המסקנה שלי. הכי הגיונית שיכולה להיות.

כולם שותקים. נשימותיו של אחמד, עמוקות למדי, נשמעות היטב בדממה.

“אני – אני לא יודעת אם זה קשור” שירין נושפת פתאום, פניה חיוורות כמו הקירות הלבנים סביבנו “היה לי עוד תינוק. שמת. אבא שלך תמיד איים עלי שאם אני אלד לפני נסרין, הוא יהרוג את התינוק. הוא לא היה מוכן להיקרות על שם בן לאמא יהודיה”.

“איך -“

“תמשיכי” הגבוה קוטע אותי “כל מה שיש לך לומר”.

“אין הרבה” עיניה של שירין ננעצות בי, עמוק מדי “נסרין היתה אמורה ללדת לפני. לפחות שבועיים לפני. כשהוא הבין שאני לקראת לידה, הוא לא הסכים לקחת אותי לבית חולים. ילדתי בבית. התינוק נלקח ממני, אפילו לא נתנו לי לראות אותו” היא נושכת שפתיים, ממשיכה בקול מעוך “ידעתי שהוא ימות. לא יכולתי לעשות כלום. שום דבר”.

“ומה אחר כך?” הגבוה מדבר כשהיא מפסיקה “איך זה קשור לעומר?”.

“נסרין ילדה באותו יום. חמש שעות אחרי” היא לוקחת אוויר “הביאו לי את התינוק שלה. את עומר. אמרו לי לטפל בו כי היא לא שרדה את הלידה. וזהו”.

“הלידה שלה גם היתה בבית? לידה טבעית?” הגבוה חוקר. אני מתכווץ בינתיים עוד לתוך עצמי. אני חולם, נכון? לא סתם חלום. סיוט.

“בבית. אני לא יודעת לגבי השאר.” שירין לוחשת, מרימה אלי עיניים אדומות “בגלל זה הצד שלה ניתק קשר. הם האשימו אותו במוות שלה, שאם הוא היה לוקח אותה לבית חולים, היא היתה שורדת”.

“ואת חושבת שהחליפו בין התינוקות? שהתינוק של נסרין גם לא שרד?” השאלות של הגבוה ממוקדות. יותר מדי. אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע תשובות. לא את התשובה לתמיהתי הראשונה. לא.

“לא ראיתי את התינוק שלי” שירין חוזרת על העובדות “אבל לטיף תמיד איים שהוא יהרוג אותו”.

“אפשר לעשות בדיקת DNA. אם תסכימו כמובן”.

“אפשר” שירין מנידה בראשה, צבע שפתיה כמעט תואמות לאלו של עיניה.

“לא צריך” אני מתעשת “אני אשאל את רימא”.

“רימא לא היתה אז” שירין מחדשת לי פרט נוסף “אני לא חושבת שהיא תדע, אף אחד לא ידע על הלידה ההיא חוץ מלטיף ונסרין. אף אחד. הוא הסתיר אותי בכל התקופה של ההריון.”

“עכשיו היא בטח יודעת” הפלאפון שלי מציית לי כשאני מחייג. הקול שלי פחות.

“מה?” רימא עונה מהצד השני “מה יש לך שאתה מתקשר?”.

“אני רוצה לדעת” אני משמיע קול חורק “מי אמא שלי האמיתית?”.

רימא שותקת. היא אף פעם לא שותקת.

“תעני!” אני מרים את הקול “אני אפתח את כל מה שאני יודע על מוסא! שאלתי מי אמא שלי!”.

“היאהוד” רימא עונה. הפחד מעוות את קולה, הופך אותו דק “שירין”.

אני מנתק. מליט את פני בידי. מתעלם מקולות הרקע, מחריקת הכסא, הגוף הנופל, הצעקות של הגבוה, לחיצותיו שוב ושב על לחצן החירום.

אמא שלי התמוטטה הרגע. ולי בכלל לא אכפת. אני אוהב אותה, אבל לא רוצה שהיא תהיה אמא שלי. המשמעויות של זה כבדות מדי, רבות מדי. יותר מדי. אני רוצה גם להתמוטט, לא מצליח. הסיוט הזה הוא בעצם מציאות. מציאות חיי.

*

הפעם אני על תקן היושב בין המיטות. הגבוה הלך לעיסוקיו הדחופים, אחמד כבר עירני ולטענות הרופאים הוא מתאושש מצוין. שירין, כלומר אמא שלי, מגלה אט אט אותות התעוררות.

“עומר?” היא מחפשת אותי, ידה מגששת אחרי, נתפסת ברגל הכסא עליו אני יושב.

“אני כאן” אני אומר “אחמד גם ער”.

“אהרון!” הוא מתקן אותי בזעף, בקול צרוד.

אני נע מעט הצידה, לאפשר לשירין לראות אותו. עיניה עוקבות אחרי. משום מה, אני רוצה לברוח. רק לא יודע לאן. אם נסרין לא אמא שלי – אז המשפחה שלה היא לא שלי. בעצם, אין לי ברירה אחרת חוץ מלהישאר עם המשפחה של שירין. היהודיה.

אבא שלי מוסלמי. אז טכנית אני מוסלמי. זה שהילדים של שירין בחרו להיות יהודים, לא אומר שגם אני חייב. אני מכווץ את שפתי בכעס. קם מהכסא מאותה סיבה. רוצה לצאת מהחדר, לברוח הרחק. לא יכול בגלל צמד השוטרים הנמצאים בפתח, מגנים עלי מזעמו של אבא שלי, שרוצה להרוג אותי. את הבן הבכור שלו. לקחת את הבן האחר שלו, זה שכן רוצה להיות יהודי, להפוך אותו למוסלמי טוב.

מוסלמי טוב. מוסלמי טוב. מוסלמי טוב. המילים מתהדהדות לי, מקבלות מוזיקת נכאים וקצב דכאוני. יש בכלל דבר כזה? בתור מוסלמי, אני נקרא טוב?

אני לא רע. אני מתפלל חמש פעמים ביום, אוכל חלאל, לא שותה יין. גם משתדל להיות בנאדם הגיוני ומקבל כל אחד. אף פעם לא עשיתי השוואות בין מוסלמי ליהודי, פלסטיני או ישראלי. כל לקוח, מכל מגזר שהוא, התקבל אצלי באותו אופן. מוסא לעומתי נחשב רע. גם אלים. גם לא מתחשב. גם שונא יהודים מובהק, כמעט רוצח. רוצח בפוטנציאל. וגם הוא, אחרי הכל, נקרא מוסלמי. כן. מוסלמי טוב.

אני מוצא את עצמי מול חלון החדר, מתבונן אל השקיעה. השמיים צבועים באדום עז, מקיפים עיגול מושלם, אדום עוד יותר. א-ללה החליט שאני אהיה בן למוסלמי וליהודיה. מה אני בוחר עכשיו? מה?!

אחות נכנסת אל החדר, גוררת מלפניה עגלת מזון. שתי תבניות חתומות, קטנות. מגש אחד פתוח, עמוס צלחות, מדיף ניחוחות.

“אפשר גם תבנית חתומה?” אני שואל בחשש, עיני בורחות לצדדים.

“או, מצטערת” היא נראית נבוכה “של חלאל?”

“לא” אני מניד בראשי “כמו השתיים האלה. אפשר?”

“בטח” היא מחייכת “כמה דקות אני אביא לך, בסדר?”

אני מהנהן. נוטל את שתי התבניות. מעביר אחת לאהרון, את השניה לאמא שלי. מחייך לה חיוך כזה, קטן. היא מחייכת חזרה אחד גדול. צונח על הכסא בתשישות שאיני מכיר. עשיתי עכשיו צעד. צעד אחד להיות יהודי. יהודי אמיתי. יהודי טוב.

ואיכשהוא, על אף חוסר ההיגיון שבכך, אני לא מרגיש פספוס. אולי לזה קוראים אושר. פשוט אושר. איזה טוב עוד אפשר לבקש?

[שירה]

תהילה, שאבת אותי בסיפור שלך! כמה מתח ואקשן ועניין… מאוד יפה גם איך שכתבת את הקטעים המפחידים עם המכות וכו’, תאור שמכניס לאוירה ולא יותר מדיי מזעזע… כישרון!

לגבי הסוף (ואולי גם האמצע), לדתי חבל לתחום את זה בסיפור קצר, זה נראה כמו סיפור לספר ארוך. המון פוטנציאל!

בספר ארוך גם תוכלי לעשות לעומר מעין “מסע רגשי” עמוק יותר על היהדות והאיסלאם והזהות שלו, וכן הגילוי על אימו האמיתית, וככה המעבר שלו ליהדות ייראה יותר מתבקש וטבעי (בסיפור הקצר זה קצת מהיר מדיי ומוזר, שהוא משלים עם זה בין רגע וכבר אוכל מנה כשרה)

וגם, סתם מתוך נקודת מבט שלי אישית, אני הכי אוהבת בספרים איך שהסופרות לוקחות נקודת מסר עמוקה על זהות יהודית / שייכות / מוסר וכו’ ושוזרות אותו במסע של דמות הגיבור, בתיבול עלילה מרגשת סוחפת ומלאת אקשן 🙂

[תהילה ב]

תודה. בהחלט יש תכנון לכתוב את זה ועוד בארוכה. קיצרתי.

בהקשר לארוחה – זה מעין המשך על המחשבה שלו לארוחה ההיא עם אחמד, כמובן שלא מספק, אבל שוב – קיצרתי.

בע”ה כשיהיה זמן ואצליח להעיף ממני מספר דברים אחרים (אגב, מי שלא עודכנה עדין, ההמשך של ידידיה מתגבש אמנם לאט, אבל בטוח. כ-50 עמודים כבר כתובים ב”ה) אשב על המשך העלילה או ליתר דיוק- שכתוב שלה.

[שרית שקד]

זה לא היה כל כך מובן הקשר,

בהקשר לארוחה – זה מעין המשך על המחשבה שלו לארוחה ההיא עם אחמד,

האורך של הסיפור בדיוק בשביל מוסף סיפורים לסוכות.. מה אומרת, נראה את זה שם?

מאד נהנתי מהסיפור!!

[תהילה ב]

זה מגוחך. כל כך. רימא, עם כל השנאה שאני חש כלפיה, היא בשלנית מעולה, כזו שיכולה בכיף להביס את טובי הטבחים של המגזר הערבי. העובדה שאחמד נמנע מלאכול כשהוא מורעב לחלוטין, מחדירה לתוכי מעט הערכה כלפיו. אם אותי היו חוטפים כמה יהודים, עורכים לפני שולחן מגוון בשפע מאכלים ומניחים לפני גם כמה כוסות יין אמיתי, לא חייב משובח, הייתי נהנה כמו שצריך, אפילו לא שואל על הכשרות של הבשר.

מה זה אומר עלי בעצם? איך אני במדד המוסלמי הטוב עליו הצהרתי רק אתמול? כנראה שאני נמצא בו רק למראית עין. עובדה שאני מוכן לאכול לא חלאל ולשתות יין רק כי הגישו לי לשולחן. מפתיע? לא יודע. פעם ראשונה שאני חושב על זה.

[רות רוט]

שירה, אני מסכימה עם הרעיון שלך, מאוד.
אבל שימי לב שתהילה בתהליך הוצאת ספר + כתיבת שני סיפורים אחרים בהמשכים.
היא לא יכולה להתפזר על כל כך הרבה…
אז אני חושבת שיש טעם להשאיר את הסיפור הזה בינתיים כך, קצר, ויום אחד, אחרי
שהיא תסיים את מה שהיא באמצע, היא תוכל להשקיע גם בזה…

[רות רוט]

תהילה, שרי ק’ צודקת. זה מדי רחוק. צריך לבדוק אם בקריאה רצופה – ולא כמו
שהעלית את זה פה – זה בסדר.
ולגבי מוסף לסוכות – שרי ק’, המוספים כעת אמורים להיות בגרפיקה. הכי גרוע,
בהגהת לשון או אצל המבקר הרוחני. מאוחר מדי בשביל לשלוח סיפורים חדשים…

[תהילה ב]

אני מודעת. לקחתי בחשבון מראש.

לגבי מוסף – אין טעם לסגור למשהו קצר אם אני מתכננת להאריך…

[תמר]

שמעי תהילה, כל סיפור שלך שובר שיאים חדשים, נראה לי שאין שיא בספרות שלנו שהמקלדת שלך לא יכולה לשבור אם היא תמשיך לשתף איתך יותר פעולה… בעזרת השם. את פשוט אמנית. נראה לי שאמרתי לך את זה על ידידי’ה ואני אמשיך להזכיר את זה כל פעם שאת ממשיכה לשבור שיא חדש. בעזרת השם 🙂

זה כובש ושואב, משהו שקשה לעצור. במיוחד שהעלילה הזו קרוב לודאי קורית לא רחוק מכאן וכנראה שיש איזה סיפור או כמה כאלו שהיא מבוססת עליו, שלא נדע. ואגב, לגבי הדיון המרתק עם אידי – ככל הנראה ישנם לא מעט ערבים או מוסלמים שלא יודעים שהם קימים והם בועטים, כנראה שלא את כולם טורחים לרשום מדינית… כך שיש מצב שאכן המוסלמים (ימ”ש של כל שונאי ישראל) יותר מכל דת אחרת.

ויש לי שאלה נוספת – עד מתי תמשיכי למתוח אותנו כך להנאתך באמצע המתח בכל פרק בכל סיפור מחדש? בהתחשב בהלך הרוח הכללי בארץ בה אנו קימות לשמחתנו, אני מתחילה לנסח הצעת חוק שזה יהפוך ללא חוקי להשאיר אנשים שאובים בצידה השני של הקשית עם כוח וואקום עצום עד סוף הפרק ומיד צונחים לסוף הספל, עד לפרק הבא שעולה ושואב אותם שוב עד לאמצע הקשית ושוב צונחים למטה וחוזר חלילה. זה פשוט לא הוגן תהילה, וחשוב לי לידע אותך במקביל להצעת החוק שאני מנסה להגיש בימים אלו (כעת מנסה להעביר את השלב הראשוני – האישור המשפחתי,כנראה שלא אעדכן מה קרה עם זה) רק חשוב לי לידע אותך שלא תגלי יום אחד באמצע הפרק הבא שאסור לך להשאיר אותנו באמצע העלילה שכוחים בצידי כביש בלי דלק כשהמכונית של מוסא וחבריו דולקת בעקבותינו, או כשעומר מתחיל תהליך זהיר וחששני – זה כל היופי בתהליך הזה! – ומותירה אותו בין מיטת אימו למיטתו של אהרון, אימצתי את שמו סופית, מחיך ומקבל חיוך גדול חזרה ולא ברור מה הלאה…

פשוט תביני שזה לא חוקי. זה הכל 🙂

סתם, זה בסדר גמור רק תני תאריך מתי אמור להתגלות ההמשך, שלא לדבר על הסוף הטוב… לפחות שנדע כמה זמן אנחנו אמורות עוד להישאר בתחתית הספל, בחוסר ידיעה מוחלטת לגבי ההמשך, ולנסות לגלות בעצמנו בעזרת שביבי רמזים מה קורה מעבר להר הגבוה הזה.

תרחמי עלינו 😉

דימוי שממש אהבתי – “אחמד, שדבוק אלי כמו פיתה לחומוס” שבה את ליבי האחמד החמוד הזה. בהלם על עצמי שאני אומרת ככה על אחמד כלשהו, אבל בהתחשב שאותו אחמד לא מוכן לזוז בלי כיפה וציצית ובלי אוכל כשר גם מול המשפחה הכי לא משפחתית בעולם בכל הנוגע ליאהוד, אפשר להבין למה 😉

יש עוד דימוים, ובבעיני גם יש מה לשפץ בקטע מסוים. רק לא יודעת לשלוח בפרטי. רוצה לשלוח לי?

[תהילה ב]

תודה רבה!

לגבי כמות מוסלמים, שאלתי את בעלי, סתם בשביל לראות מה הוא זורק. הוא גם אמר: בטח שמוסלמים. אז הפתעתי אותו ואז הוא אמר לי: נכון. אנחנו בגלות אדום עכשיו, אז זה הגיוני. פשוט המוסלמים עושים יותר רעש, הנוצרים הם האויב השקט…

לגבי הצעת החוק שלך – לא הבנתי, השארתי אותך במתח??

בגדול קיצרתי המון פרטים שלא כאן המקום לגלות, גם באופן הבריחה, גם בגילוי היהדות שלו וגם בתגובה שלו לזה… היו גם עניינים תחקיריים בשלהם זנחתי דברים חשובים וכתבתי במקומם שוליים בהרבה. קיצר קיצור מקוצר ביותר 🙂

כתבתי לך בפרטי

[‫איידי וייס‬‎]

מעניין מה שאת אומרת לגבי מה שבעלך אומר, כי כתוב שבסוף הגלות נהיה דווקא בגלות ישמעאל ומתוכה נוושע.

משום מה זכור לי שדווקא בודהיסטים יש בעולם הכי הרבה (בהנחה שהודו מתמודדת בהצלחה על גודל האוכלוסיה מול סין), אח”כ – איסלם, ורק אח”כ נצרות. מה גם, שבאיסלם יש עניין בריבוי ילודה ובנצרות לא ממש בוער להקים משפחות ולהביא ילדים. הארצות הנוצריות באירופה הולכות וגוועות מריבוי זקנים וממיעוט ילדים.

לגבי הסיפור: סיפור משובח ממש! אהבתי אותו מאד.

לענ”ד, אפשר להעמיק עוד קצת ולחדד את הדמות של עומר עם הקונפליקט הפנימי שלו. לעמת אותו עוד יותר מול מוסא והשאר. ואיך, אגב, אבא שלו לא שונא אותו כמו מוסא?

[תהילה ב]

תודה.

כשתהיה הרחבה, תהיה הרחבה גם בזה. את אבא של עומר שמתי יותר בדמות של מה יגידו, כלומר הוא אוהב את הבן שלו, אבל לא רוצה שכולם ידעו שהוא יהודי, במיוחד שאצל הערבים נהוג לכנות את האבא על שם הבנים, לרוב הבכור. (אבו-עומר). לא יצא לי להשתמש בזה בנתים

[שולמית אורלנציק]

מעניין אותי תהילה האם הפכת את עומר ליהודי רק מלחץ הקוראות

או שמראש זה תוכנן?

[תהילה ב]

חח תוכנן מראש 🙂 אם כי לא בכזו מהירות

[מרים אושפיזאי]

תהילה,
סיפור מדהים ויפה כמו כל הסיפורים שלך
אין מה להוסיף, כולם כבר כתבו לפני מה שרציתי להגיד (רק עשיתי 👍)
תמשיכי לכתוב ולהעשיר אותנו
רק הארה קטנה:
לערבים מוסלמים מותר לאכול שחיטה יהודית
כלומר, לא יודעת אם הם ייסמכו על הרבנות אבל על יהודים חרדים כן
יודעת מעשית מהשטח (ערבי שעבד בקביעות אצל מישהו שאני מכירה)
ובדקתי בשבילך במכלול וראיתי שזה כתוב גם שם

מצרפת לך פה בתמונה את מה שמצאתי

בהצלחה רבה
מחכות לעוד סיפורים מרתקים ויפים

[תהילה ב]

תודה רבה. גם על החידוד!

[רחל ציגלמן]

לאאאאא

לא יכול להיות שאין עןד!!

תהילה, שאבת אותי עמוק-עמוק-עמוק,

קראתי בלי לעצור ופתאום-

נגמר.

פליז, מהר את הפרקים הבאים…..

[תהילה ב]

מצטערת, אין תכנון להמשך. לא בזמן הקרוב…

[ציפי שפרנוביץ]

מהמםםםםםםםםםםםם

קראתי בשקיקה את כל הקטעים ברצף ונראה לי שנהנתי יותר מכל אלו שחיכו בקוצר רוח להמשך…

חוסר האמון שלנו מדהים, גם בגלל רקע התקופה הקשה. נכון אין ערבים טובים ואני הראשונה לומר את זה!

אבל- חברות, קצת סבלנות! קודם כל אולי הוא באמת יהודי או שהולך להתגייר וגם אם לא- אולי יש לו אינטרסים שהכותבת בחרה להסתיר מאיתנו? ואולי יש לו מצפון מפותח?

נשמע דמיוני? בגלל זה זה סיפור, ולכן המתח והסקרנות לדעת מה היה בסוף.

לי באופן אישי עומר נגע הרבה יותר מאהרון-אחמד ומשירין. גם כי הוא הגיבור וגם הילת המסתורין שאופפת את דמותו!

מחכה להמשכים, בהצלחה!

[שרית שקד]

שבעה עשר אחים, אם לא כוללים את שלושת אחי שלא אותרו מעולם, הם חמולה מכובדת בפני עצמה וכשאחד מהם מתלבש עלי, מצטרפים אליו כל שאר בעלי היכולת בקקפוניית קולות מרהיבה.

כתבת שהם 17 אחים , איך זה הגיוני, שהוא הבכור.

נכון שיש כמה נשים, אבל הוא בן יחיד, וכתוב שהאישה השניה באה אחרי הרבה זמן..

זה קצת מגוחך לשאול שאלות על הסיפור, אבל סתם נקודה שתפסה אותי.

[תהילה ב]

מודה. הגזמתי. תכננתי כמה זוגות תאומים קונדסיים במיוחד אבל לא יצא לפועל, מתכננת לצמצם.

יש עוד מלאאאא חורים בסיפור.

האשה השניה לא באה אחרי הרבה זמן. אם מוסא בן 15 אז משהו כמו שנה אולי פחות מאז שנסרין מתה…

[‫איידי וייס‬‎]

כנ”ל, אם מוסא רק בן 15 – אז מי רוצה לרצוח את עמית? אחים צעירים שלו? בני כמה הם בדיוק???

תאפייני את כל האחים, יהיה לך תשובות פתאום לעוד כמה שאלות שלא נשאלו עדיין.

[תהילה ב]

לא הבנתי את הקשר בין עמית לשאר האחים של מוסא. יש לו את הג’מעה שלו.

[‫איידי וייס‬‎]

מי רוצה להרוג את עמית, לא אחים של מוסא?

יש גיל מינימלי שבו הם יוכלו גם לבצע את זה, בפועל ולא רק ברעיון וברצון.

ואת החלק השני של המשפט האחרון לא הבנתי. מה זה ג’מעה?

[תהילה ב]

ג’מעה זה חבר’ה. ככה זה שאני תמניה, שגור על הלשון.

מוסא לא צריך את אחים שלו בשביל זה. כמו שאמרת – הם צעירים מדי (למרות שאצלם גם בן 10 יכול להיות רוצח…)

[אבישג]

וואו!!!!!!

תהילה את כותבת בחסד עליון!!! נהניתי מכל מילה!!

פשוט נשאבתי לסיפור וממש נס שהתחלתי לקרוא אותו אחרי ששלחת את כל הפרקים….

אחרת לא הייתי עומדת במתח😂

[תהילה ב]

תודה. מזלך שלא ביקשתי למחוק 😉