כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
קטע קצרצר – ממלכה במבחן, שובו של יקוואל
-
קטע קצרצר – ממלכה במבחן, שובו של יקוואל
איזו כותרת דרמטית 😱
ובכן, כהמשך לקטע שכתבתי בעבר הרחוק, פה –
כתבתי לו המשך. לא יודעת אם יבוא עוד, מפאת חוסר זמן, בעיקר…
שלווה אינה דבר מושג, אולי היא מרפרפת קלושות על פני אלו שמערים לקרבם נשימת חיים אחרונה. אולי היא בכלל איננה, לא קיימת.
אולי לא רצויה.
שבועיים חלפו מאז נקרא אחיינו החדש בשם. וכמו המניאר השוקט בטרם יסתער עליו החורף בשלג ורוחות, יודע יקוואל כי גם אם הצהיר שיחזור לסוף שנתיים, תהיה זו טעות לחזור כעת, להתרפס בפני אחיו, להודות בחטאיו ולהרוס במחי יד את שלוותו שלו.
אבל גם אם השנתיים האחרונות עברו עליו בהשקט ובטח בעיירה נידחת שאפילו שם אין לה, הרי שיש אדם אחד, אחד בלבד, שלמענו משתלם בהחלט להמיר שנתיים עבודה בחוותו של איכר מזדקן בסוס בינוני בטיבו ובצידה שתספיק לו כל הדרך אל אתיל-כאזארן.
וכמו כאזארן, אליה הגיע בסופם של ארבעה ימי רכיבה, גם בן דודו לא השתנה, וכשהוא סוקר מפינה חבויה את קומתו הזקופה של מהללאל ואת תלתליו הנעים עם תנודות ראשו, נפרש חיוך דק על פני הנסיך הגולה, ועיניו, גם כאשר הוא מוחה בהן בתוקף, מנצנצות דמעות.
מעולם לא היה רגשן, והתחושה הזרה שצפה בו מאיצה ברגליו להיעמד ולצאת את בית הכנסת, לחכות במבואה עד שיסיים מהללאל את שיעורו השבועי, אז יסתלקו כל הנערים ותוענק להם מידת מה של פרטיות.
קר הערב, ובמבואה אין ספסלים, אף לא אחד, וגם לו היו – מעדיף יקוואל הליכה סיבובית ונמרצת במעט שמעניק לו המקום. אולי מפני שמחשבותיו אינן מניחות לו, מעדיפות את השלווה המדומה ההיא, שלא בהכרח תישמר אם יקרה המפגש.
ומה בכך? גם אם שאף פעם להזדקן לצד אח עקומת לבנים, לספר לנכדיו את קורותיו וייחוסו ולגחך על השתוממותם, הייתה בדידות השנתיים האחרונות בעוכריו. מלאת שלווה, אך מייסרת. ומכיוון שאין לו כוונה לייסר את עצמו לאורך ימים ושנים, הגיע הזמן שלפחות מכר אחד ידע על קיומו החי.
צעדיו של יקוואל עוצרים לצד אדנית מעלה קוצים וידיו סוגרות על קרש גדר מהוה. כואב להיות בודד, אך יותר מכך – כואב להיות חסר משמעות. להעביר בחליבה, האכלה, המלטה ועוד שלל מלאכות בזויות שעה אחר שעה, יום אחר יום, שנה ועוד אחת.
אבל אי אז, כשבערבו של יום חזר מותש אל בית מעבידו, תמיד המתין לו לחם על שולחן, ספל לצד קערה, אח סמוך לבגד צח ואדם פשוט, קשה יום אף הוא, לצד כיסא. ודווקא אותו אדם, על התלמים שחרצו בפניו השנים, גוו הכפוף ואפרירות עיניו החיוורת, הם אלו שגרמו לו להישאר. שעה אחר שעה, יום אחר יום, שנה ועוד אחת.
“בני אדם לא חיים לנצח”, אמר לו ערב אחד נַרְדוֹן, קולו שקט כתמיד, מתאים לאפילת הקבע ששלטה בתוככי הבית. “וגם אתה לא, ילד. ואם אי מי יטען באוזניך אחרת, או זיכרון כלשהו יטשטש לך ספירת ימים – העלה בפניהם את עוצמתה של הבדידות וייסוריהם של חסרי השארית”.
האיכר לא הוסיף עוד, וכמו בורח מפני מילותיו – מיהר לשכב על יצועו, להפנות פניו אל הכתלים ולהחזיר לביתו הקטן את הדממה.
הדממה עטפה את הבית כמו אדמה העוטפת בקרביה את המת, אך במבואה מתחילים החיים לשקוק בטפיפות רגליים, מלמולים, וצחוק אחד, גס ומבעבע.
“בחור?” הצחוק כבר איננו, נמוג עם נער עב בשר. “תרצה, אולי, ללמוד קצת?”
אצבעותיו של יקוואל מתהדקות סביב כפיס עץ בולט, ושפתיו נפשקות בטרם הוא מהדהד: “בחור? עדיין לא”.
לרגע, ממלאת שתיקתם של בני שושלת מקאן את המבואה, לאחריה משמיע מהללאל שוב את קולו: “עדיין לא בחור, או עדיין לא ללמוד?”
“שניהם”, נענה יקוואל תיגר, מסובב פנים עטויות ברדס אל בן דודו. “איני בחור, וללמוד – ובכן, ניסית כבר, ומסתבר שלא הייתי תלמיד מוצלח”.
גביניו של מהללאל מתכווצים, ומבטו, תוהה מעט, מקפץ על פני בן שיחו. “לא היית תלמיד מוצלח”, הוא לוחש, והיסוס קל מדגדג בקולו. “אבל מעודי לא חיפשתי הצלחות, כן השתדלתי ללחום למענן”.
“לחמת”, מאשר יקוואל, ידו הרועדת מטפסת אל הברדס, מסירה צל מתכלת עיניים ולוט מעל חום שיער. “אבל אני מעולם לא חשבתי לנסות, אולי מפני שאיש לא טרח להציב אותי כחייל במשמרת”.
מהללאל מטלטל ראש, תלתליו מקפצים. “איפה היית עד עכשיו? איך יכולת -” אנקה קוטעת את מילותיו ושוב נעות שיערותיו כאילו היו ענפים המכים ברוח, נשימת אוויר עמוקה מצטרפת אליהן. “הגופה, היא לא הייתה שלך? חשבתי – חשבנו -“
הצבע חסר מפניו של נסיך היער, אך יקוואל לא חושב להתל בו. “שמתתי?” הוא מברר חרש. “רק מפני שאולה מצא אדם כלשהו שפניו המרוסקות דמו לשלי ומילותיו האחרונות ניסו להצדיק את מטרת חייו?”
מהללאל שותק, על פניו רצף הבעות אבודות, ויקוואל ממשיך, מצדיק את טרחתם של אלו שפעלו להמשכיות חייו: “הייתי שם, עם השודדים. אני הוא שהצתתי את הפתילים וגררתי את התפוצצות אבקת הרעם. ברכיהו הוא ששילם בחייו, הוא זה שהצהיר כי כוונותיו היו טובות”.
“כך”, מגיב מהללאל בחריקת שיניים. מבטו יורד עליו, אומד את גופו. “מדוע? למה חברת אליהם, למה – למען השם – עזבת את הארמון?”
לא לנצח תפעם השלווה בכוזר, לא לנצח תצחק השלווה באגפי ארמון המלך, אבל פתאום יודע יקוואל שטובות לו סערות החיים מול בדידות המוות על חוסר המשמעות המתלווה אליה. “אולי -” הוא לוחש, ורוק צורב במורד וושטו, משכך רושמן של אלפי צריבות עבר. “אולי כי אם לא הייתי עוזב – לא הייתי מגלה כמה טוב לשוב”.
וטוב לשוב, יודע הנסיך האובד, ורגש דק של געגוע מציף את ליבו, מאט את פעימותיו ומחדיר בו שלוות אינסוף.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
5 תגובות
-
איזה המשך מרתק.
המשך אפילו ואולי בעיקר מבחינת סגנון הכתיבה, נראה כאילו העתקת את זה מהמחשב שלה.
מעניין אותי אם הנקודה הזו מבחינתך היא מחמאה או סתם עובדה אולי…
-
השתדלתי לחקות את הסגנון שלה. מתקשה להגיד שהצלחתי, כי אני ביקורתית ורואה היכן לא. אבל אם זה מה שניסיתי – אז כן, מחמאה 🙂
-
דמעות של אושר עולות בי…
אחת הנקודות שתמיד הכי הפריעו לי הייתה שיקוואל מת, ועכשיו החזרת לי אותו. תודה!!! אין לי איך להודות לך!!! בפרט שזה נראה חלק מהספר המקורי…
אולי היא תוציא מהדורה חדשה מעודכנת עם הקטע הזה?…
-
לא חושבת, ולא רק בגלל שמאוחר מדי. הייתי באיזשהו מפגש איתה בו היא טענה שהתהליך הנכון ליקוואל היה למות, כי ‘אדם לא יכול לחטוא ולחטוא ולחטוא ולצפות שבשניה אחת יימחל לו הכול’.
היו שהסכימו איתה, היו שהתנגדו. לי קצת הפריע שבקלות כזו אפשר להחדיר לילד מתמודד שאין לו עתיד במקום לתת לו כלים ולהעניק לו סתם אהבה, ללא תלויות. ואני מתקשה להגיד: ‘נו, זה רק ספר’, כי כל ספריה של קינן מלאי מסרים אל ההווה, אבל הדעה שלי ממילא לא תשנה את התוצאה, אז…
בקיצור, שלא נצטרך להתמודד עם מציאות כזו, וכולם יהיו טובים, אהובים ונאמנים (ואם כבר ברחו – שיחזרו בקרוב ממש)
-
כן, גם אני שמעתי את זה ממנה. אבל היה לי קשה לעכל…
-
-
-
-
Log in to reply.
