קטע קצרצר – ממלכה במבחן, שובו של יקוואל

[שושי ו.]

נס שיוסף מת,

את לא חושבת?

רק מסצנת המוות לא התלהבתי

[ברכי שפירא]

הסיום של הסדרה היה הדבר הכי מאכזב בה

לא כי היא נגמרה, אלא כי הספר האחרון ובמיוחד הסוף שלו היו גרועים כ”כ

מי שרוצה לקרוא המשך אחר ליוזבד

אחת בפרוג כתבה ספר המשך, משהו מטורף שברגעים מסוימים עולה על הסדרה המקורית

מומלץ בחום בחום!!!

https://www.jumbomail.me/j/_bppqFo********4DUqGe_D

ההתחלה קצת פחות, שווה להחזיק מעמד עד עמוד 100 בערך

jumbomail.me

JUMBOmail - View and Download files

Download and view files sent via JUMBOmail - The best way to send your files anywhere.

[ת. עקבי]

רפרפתי עליו לפני זמן מה (קצת קשה לקרוא כ”כ הרבה מPDF). די בטוחה שאם מיה הייתה מסיימת כך – היו דורשים המשך.

וכמובן היו מתלוננים על מוות של מישהו, וחוסר אזכור של אחר…

[ברכי שפירא]

הסיום של הפאנפיק הוא סיום יפיפה

הכי טוב שהיה אפשר לעשות

מי שהתלונן עליו זה אלו שאהבו את הסיום של מיה, במחילה

גם אצל מיה היו תלונות על דמויות שנהרגות וחלק שחסרות…

אבל אני מצטרפת לתלונה הזאת, יש שם 2 גיבורים שנהרגים

אחד המוות שלו יפיפה בסדר גודל, וסוגר את קשת הגיבור שלו ושל עוד מישהו בצורה הכי טובה שיכלה להיות

והשני המוות שלו פשוט חסר טעם קשר ופשר, נראה שלכותבת הפאנפיק היה איזה סכסוך אישי איתו

[ת. עקבי]

לא נכנסת לסיום של מיה, כי מבחינה ספרותית – לא ראיתי בו בעיה. כן חוזרת ומדגישה – אם מיה הייתה בוחרת לכתוב סוף שכזה – היו דורשים לו המשך.

משאר הבחינות – לא התעמקתי. המוות היחיד שקראתי היה ההוא שהשליך פגיון, הרג את יוסף ונהרג חזרה. הגיוני. מתבקש? לא יודעת, לא אכפת לי.

[ת. עקבי]

ועוד עניין – הפאנפיק סבב סביב נקודת האם נכון להילחם, כך לפחות התרשמתי. וזה כשלעצמו הפריע לי – למה איסתרק אמור להתלבט האם נכון לו להיות מלך או לא? מה המטרה לסתור את עיקר הסדרה? איסתרק הוא טוב, יוסף הוא רע. אין לאיסתרק שום סיבה להתלבט על המלכות, היא באה לו בכוחה של ירושה וכל עוד הוא מנהיג את כוזר ביושר, צדק ורוחניות – לא רואה סיבה להציב את הדילמה.

[ברכי שפירא]

הייתי ממליצה לך כן להקדיש זמן לקרוא את הפאנפיק, כי הוא יפיפה

בכל אופן אין לי ענין לשפוך פה את ההרצאה שלי על “למה הסוף של הסדרה כל כך גרוע”

פשוט כי זאת הרצאה של שעה פלוס

אבל זה גרוע מכל הבחינות, וגם מבחינה ספרותית

אני אתן פה נקודה אחת-

היה מצופה מהסוף, בסדרה כזאת, יסגור מעגלים שנפתחו לאורך הספרים

כל כך הרבה קשתות דמות נשארו באמצע תהליך,

כל כך הרבה דמויות שלא זכו לסוף שמגיע להן

לדוגמא במוות שעליו דיברת עכשיו, הוא סגר בצורה כל כך מדהימה את המעגל של האבא והאחיין,

שאין בכלל מילים לתאר את זה.

ואי אפשר כמובן בלי להזכיר כמה חסר היגיון ובגרות זה ההפיאנד המטופש הזה.

[ברכי שפירא]

ובקשר לאיסתרק, גם אותי זה קצת עצבן

אבל זה לא שהיא המציאה פה משהו

יש בספרים עבר עשיר לאיסתרק של תהיה עצמאית האם הוא ראוי למלוכה

ובזה היא נוגעת, היא לא סותרת את העובדה שכוזר הישנה הם הצודקים ויוסף הוא הרשע

שזה, אגב, משהו שלא בטוח בכלל שהוא נכון על פי התורה

[ת. עקבי]

ספרותית – אין חובה לסגור קשת דמות, ולכן אין לי טענה על אף דמות אחרת. הקשת של יקוואל נסגרה אוטומטית ברגע המיתה שלו, ולכן הבטן שלי מלאה עליה.

לגבי הקטע עם האבא והאחיין – מיותר לחלוטין, לפחות לטעמי. הם השלימו כבר, עבר מאז ספר נוסף שלם (שניים).

גם איסתרק – לא הגיוני בספר שאחרי יוזבד להחזיר אותו לתהליך של הספר שלו וכקוראת – לא הייתי רוצה לסחוב את ענייני הדמות שלו על פני 3-4 ספרים. זה מתיש, מייגע ומוציא טעם.

הפאנפיק אולי יפה, כתוב רהוט ומעניין, אבל לחלוטין לא סוגר סדרה. בדגש על סוגר.

[אלישבע]

הפאנפיק נחמד ולא יותר.

לא יפה לקרוא להפיאנד טיפשי.

לא שמעתי את זה ממנה אבל נראה לי שהסוף הוא איך שצריך להיות. אם היה מדובר בסתם סידרה כמו שיש בספרות הגויית אולי הגיוני לסיים אותה בהתפרקותה של כוזר. אבל בגלל שהסידרה היא קצת יותר מזה ההפיאנד הוא בדיוק מה שהיה צריך כדי לסמל את הסוף של העולם הזה, שבוא הטובים ינצחו.

וסתם כך בכללי אם תסתכלי על ההיסטוריה תראי שתמיד בסוף בסוף הטוב מנצח ואם עדיין לא אז הוא עוד ינצח! כך שגם מבחינה זו הסוף של מיה הגיוני.

[ברכי שפירא]

הסוף של מיה לא הגיוני

כי 40% מכוזר ראתה באיסתרק חוטא תאוותן ורוצח

ולכן אין סיכוי שהם קבלו אותו עליהם כמלך כל כך בקלות

דבר שני, כל הקטע שאיסתרק מקריב את עצמו בשביל רעואל היא לא הגיונית,

לא הלכתית, לא מוסרית ולא לפי מה שאיסתרק עצמו אמר בעבר-

“מוטב לבסטיאן להרוג את בנו בשתי ידיו ולא לתת לו לחיות בכוזר של דיאלידאן”

ציטוט חופשי, הספר לא לידי

בכל אופן, היחסים בין בסטיאן לאולה מעולם לא חזרו באמת לתקנם

והסיום שלהם היה יפיפה בעיני

וכן, הסוף של כוזר היה כל כך מדהים, כל כך יפה וכל כך מציאותי

סוף שמח, אבל לא לגמרי וכן הגיוני

ונותן אפשרות לחשוב שאולי כוזר ניצחו את הביזנטיונים או מי שזה לא היה

בכל אופן, אין לי בעיה להישאר בחוסר הסכמה

רק כדי שלא יבינו מדבריי משהו לא נכון

אני משוגעת על הספרים של מיה קינן, אפשר לעשות לי מבחן סיכה

הם הספרים היפים ביותר שנכתבו אי פעם בציבור החרדי.

[ת. עקבי]

40% מכוזר לא צריכים לקבל עליהם את איסתרק למלך מהסיבה היחידה – הוא היה ונותר מלך עליהם גם כאשר הם בחרו מלך אחר. ואגב, אולי זה מתנגש עם המסר ש- יהודי, לכל מקום שיברח, ישאר יהודי.

לגבי ההקרבה של איסתרק – אני מסכימה, אבל גם מאמינה שמיה בדקה את הנושא הלכתית, כמו שהיא עושה עם הרבה דברים אחרים (וככותבת שמתייעצת מלא הלכתית – קיבלתי הרבה תגובות מקבוצת הביקורת שיתכן וזה וזה אסור, ועדין לא חושבת שכל דבר צריך לכתוב ששאלו רב, אם רוצים – ישאלו את הכותבת ותענה)

לא ראיתי בעיה ביחסים בין בסטיאן לאולה. כל אחד מהם קיבל מה שרצה – בסטיאן יורש ראוי ואולה את החופש היחסי מהצבא.

לגבי השאר – נתון לפרשנות אישית.

[ברכי שפירא]

אני לא מדברת איתך מהבחינה הדתית

אלא מהבחינה המעשית…

9 שנים הם חונכו, ועשו את זה בשמחה רבה

לשנוא את כוזר הישנה ואת איסתרק

במוות אחד הכל נעלם?

קשה לי להאמין…

[ת. עקבי]

לא נעלם. אלא נכנעו, פשוט. (לכן היה גם את הימי מחילה או מה שזה לא יהיה) וגם מתוך ה40% היו כאלו שהיו במחתרת והיו כאלו שפשוט שתקו כי לא יכלו לפעול יותר, ופחדו מבתי הכלא המלאים של דיאלידאן.

[שושי ו.]

היה הרבה יותר ריאלי לתת לסידרה סוף של כוזר מפורקת או נשלטת ע”י יוסף

ובמחתרות ממשיך להישמע קולה של כוזר הישנה,

זה המציאות שלנו רוב לא חרדי כאן בארץ

זו המציאות שלנו בגלות כל הדורותמאות שנים מחכים למשיח וגם בכוזר חיכו למשיח

אמנם זה יהיה סיום עצוב אבל אמיתי ומחבר.

[ת. עקבי]

ואז בעצם יכולנו לעצור בספר איסתרק, ושאר הספרים – מה עליהם?

ת’אמת הסוף פחות מעניין אותי, יותר התהליך.

[שושי ו.]

ממש לא, אני מתכוונת אחרי מהללאל ואפילו יוזבד

להראות איך הקול הטוב נשמר במסירות נפש

ואיך הרע מנצח

כי כמו שכבר אמרתי

בעולם האמיתי כולנו מחכים למשיח

וכרגע בגלות

אין גאולה, גם לא בכוזר

סוף טוב לא עשה לי את זה, בכללי אני אוהבת כתיבה ריאליסטית מאוד

אל תייפו את המציאות!!!

אז כאן, הרי בהגיון כל אחת מבינה שהסוף לא הגיוני, בעולם הזה עולם השקר הרבה פעמים הרעים מנצחים,

מנסים לגייס את לומדי התורה

אנחנו קצת, תמיד היינו

אבל תמיד נהיה,

גם אם התנאים לא קלים, תסתכלי בהיסטוריה, תראי איך יהודים חיו תמיד.

[ת. עקבי]

נכון, אבל ממתי מצפים מספר להיות מציאותי ומדוקדק עם ההווה? במיוחד כשהז’אנר הוא היסטורי עם הרבה נגיעות פנטזיה?

אין לי ממש דעה בעניין, כי שוב – הסוף לא מעניין אותי כמו התהליך, אבל בטוחה שאם היה נגמר אחרת – היו מוצאים משהו אחר שניתן לשיפור.

[שושי ו.]

את בכלל לא מבינה מה אני רוצה

אם ככה את מגיבה.

מי הסבירה למה ואיך ספר הוא משל לחיים שלנו?

את, אם אני לא טועה.

בכל לא רוצה שזה יהיה ‘ספציפי’ לחיים שלנו

אבל כל הרעיון, שבסוף איסתרק ניצח- הוא לא הגיוני!

ובעולם מי שהיה מנצח זה דוקא יוסף שלא בוחל בשום אמצעים.

מה שבאמת היה מסיים טוב זה דווקא העצב הזה עם הטעם האמיתי שמשמרים בתוך הבית פנימה כי בחוץ שולטת מלכותו של יוסף

הדבר הזה שלעד ימשיך להתנגן בכל לב כוזרי שמחובר לאלוקיו

התקווה השקטה שזועקת בלי קול לגאולה

אני חושבת שזה הסוף שהיה צריך כי שום דבר אחר לא יספק את כולם.

וזה היה יוצר אמירה של ציפיה שמדברת לכל אחד.

[ת. עקבי]

הבנתי את כוונתך, ולא אמרתי שהספר הוא משל לחיינו אלא שיש בו מסרים לחיינו, כפי שדואגת מיה לשתול בספריה.

אישית, אני לא הייתי אוהבת סוף כזה. אולי כסוף של ספר יחיד – הייתי מקבלת אותו, אבל כסדרה – זה היה מתסכל אותי, כי הייתי יכולה להסתפק בהחלט בסוף ההוא של איסתרק.

הקוראים המתינו לסוף טוב, ומיה השתדלה להעניק אותו. תהיי בטוחה שלא עבור כל כוזרי הסיפור הסתיים בהפלא ופלא. המתים לא ישובו לחיים בגלל הנצחון. הדם ששטף את השדות לא יהיה זה שיגרום להם לצמוח שוב. ויהיו עוד כאלה שבסתר ירצו בדיאלידאן ובמותרותיו.

זו לא גאולה שלמה, כמובן. אבל מפה ועד לפרק את כוזר האמיתית רק בשביל להתאים אותה לגלות שלנו – הדרך עוד ארוכה…

[אלישבע]

ההסתכלות ההיסטורית שלך לא נכונה תמיד הטוב בסוף מנצח, לא מפסיד!

אני אתן לך דוגמאות: יוונים-אנטיוכוס מקירה אותו? פרסים-המן מקירה אותו? רומאים-מקירה אותם? צלבנים(אלא ממסעי הצלב)מכירה אותם? גרמניה הנצית(שילטון האלף שנים) מקירה אתה?

שנלך בפן הרוחני?: צדוקים איסיים, קראים, משכילים(רפורמים, קונסרבטיבים, ציונים-בגביה)

מקירה את כל הקבוצות האלה? אישית? לא מסיפורים? בעולם שלנו גם אם נירא לפעמים שהרע, ידו על העליונה, מי שבסוף מנצח זה הטובים והם אלו שנשארים אחרי שהקרב נגמר.

ועכשיו? אולי כשיבוא המשיח, ואולי אפילו לפני זה יראו כולם איך העולם החרדי נשאר, ואילו העולם החילוני נגוז.

ואם את מסתכל דווקא בפן של מלכות שנשארה מול כזו שעבדה, אז אפשר לקחת את גלות עשרת השבטים(במשך כל תקופת המלוכה של עשרת השבטים המלכים היו עובדי עבודה זרה) שגלתה הרבה ליפני מלכות יהודה(לפעמים עבדו עבודה זרה ולפעמים לא) שנשערה לעמוד זמן רב אחרי גלות עשרת השבטים.

אם מסתכלים היסטורית,-ברור שמיה צדקה בצעד שלה, ספרותי-נתון לוויכוח.

[שרה לרנר]

את מדברת בפרספקטיבה היסטורית של מאות שנים, ואכן – העם היהודי שורד.

אבל בפרספקטיבה של שנים בודדות, ואפילו עשרות או מאה – לא תמיד הטוב יוצא כשידו על העליונה.

[ת. עקבי]

לוקחת אליי. ספר הבא – סוף רע ותואם מציאות.

ההזמנה נרשמה.

[שרה לרנר]

אפשר, לא חובה… כל סיפור לגופו.

זו רק הייתה תגובה לאלישבע, שלא תמיד רואים מיד איך הטוב מנצח. לפעמים כן, לפעמים לא.

במצרים זה לקח מאתיים ועשר שנה, אצל המן זה הלך טיפה יותר מהר.

בסוף זה קורה, אבל לא תמיד בתוך חמש מאות עמודים…

[רעות סימינובסקי]

לאאאאאא חלילה!!

סוף הגיוני אבל שלא נצפה אותו בדיוק מראש (אם כי די ברור שברוב הספרים הגיבור הראשי לא ימות ולא יפגע)

ושיהיה כן טוב!! שישאיר הרגשה טובה ולא החמצה בשביל מה שהתפספס..

אגב, חבל שלא פתחנו שרשור חדש, יכול להיות נושא מעניין ספרותית ורחב מאוד- איך נכון להציג את הדמות הראשית ווכמה לליפות מציאות.

[שרה]

תהילה,

הכתיבה אומנתית ומיוחדת. משולבת נדיר בעלילה ובסגנון

כמה פעמים באמצע תהיתי אם זה לא מיה בעצמה.. שזו מחמאה ענקית : )

והדיון שהתפתח כאן מרתק

הפריע לי, בשביל מיה, ההתערבות בעלילה ובמוטיב שהיא בחרה להעביר

ככותבת, מדמיינת תרחיש שמישהי תיקח סיפור שלי, שבניתי אחרי חשיבה וחידדתי בו מסר שרציתי לומר

ותשנה את הסוף באופן שישנה את המסר מהקצה לקצה…

היא ממש תתחיל איתי 😠

מבינה את המקום שאת כותבת ממנו, אבל מיה בחרה להעביר מסר אחר. שגם לו יש מקום

וזו יצירה שלה.

זו דעתי, לא חייבות להסכים כמובן

מה שבטוח שאת אלופה כמו תמיד

תראי איך עוררת את כולנו כאן

[ת. עקבי]

כמה שהזוי – מסכימה איתך, אבל מצד שני – כל העליהום על הסדרה רק אומר כמה היא הצליחה לגעת באנשים, אז ככותבת – הייתי גם מוחמאת.

ספציפית במקרה של יקוואל המסר לא מספיק ברור לי, דווקא בגלל שהוא בחר בסופו של דבר לעשות טוב. ואדרבה, אם תצליחי לשכנע אותי איך המסר משתלב עם כל החלקים (המוות על אף הבחירה לעשות טוב, חוסר ההכרה וקבירה במרוחק משושלתו) – אני לא אגע יותר ביקוואל ואתן לו לנוח על משכבו בשלום.

[מירי]

אני לקחתי את הסוף הזה למקום שמשקף מציאות קיימת

כמו שכתבה @taich

גם בחיים האמיתיים, בחירות שגויות עשויות להביא אותנו למקומות שהם אל-חזור, במובן הפיזי.

לפעמים, אם לוקח הרבה מידי זמן להתעשת, זה עשוי להיות מאוחר מידי, לסיבוב הנוכחי…

כמובן, זה לא סותר את הכח של תשובה, שעשוי לשנות מקצה לקצה את הגורל בעולם האמת

אבל פה בעולם האנושי, מחר עשוי להיות מאוחר.

[ת. עקבי]

אני רוצה להציג תרחיש. הזוי ומוקצן, אבל מכך אולי יהיה ברור יותר מה קשה לי.

נניח ואני רוצה להעביר מסר של: רבות מחשבות בלב איש… אז אני יוצרת עלילה בה הדמות המרכזית נאבקת לטובת משהו מסוים, היא עושה א’ ופועלת ב’ ונגררת לג’ נחלצת בד’ נתקעת בה’ ופתאום – פוגעת בה מכונית והיא מתה.

אחלה מסר, נכון? אדם יכול לטרוח כל החיים ובסוף – פוף, למות מתאונה ח”ו.

מסכימה איתי שהעלילה לא תואמת למסר? שספרותית – ההתפתחות לא תקינה בכלל, גם אם זה דבר מציאותי ביותר?!

יקוואל, בסוף מהללאל, מבטיח להשתנות. הוא עושה את זה בדרכו העקומה, מנסה ומתאמץ. אחרים לא אוהבים את המאמץ שלו, דורשים שייכנס לתבנית שהם הועידו לו בדרך חלקה יותר. וזה בסדר, ומתקבל בעיניי מאד. אז יקוואל בורח, ונופל אצל השודדים והוא מתחיל קצת לאהוד אותם כי מבחינה מסוימת – הם כמוהו. אף אחד לא רואה אותם, אף אחד לא סופר אותם, אז הם מנסים, בדרכם שלהם, להוכיח משמעות.

עד פה הכל טוב ויפה. המסר תואם, נכון והגיוני. אני זוכרת כיצד התרעמתי עליו, כאילו – אתה רציני? מה מוצא חן בעיניך בדיוק?! – אבל אז מגלה יקוואל את תוכניתם של השודדים והוא – באופן שמנוגד למסר הדמות – מתנגד למהלך שלהם, בוחר בטוב ובסוף מת.

זה למה המסר לא יושב לי בעלילה. באה מכונית, דרסה אותו וסגרה לי את פינת המסר עוד לפני שהספקתי למצמץ.

ואם לא הספקתי למצמץ – איך אני אמורה לעכל את זה?

[ברכי שפירא]

צודקת לחלוטין

מה שאני חושבת, שאפשר להעביר כל מסר בצורות שונות

וגם את המסר שהיא רצתה להעביר ביקוואל היא יכלה להעביר בצורה אחרת

ואם אני מדגימה על הדוגמא שלך-

נניח ואני מעוניינת להעביר מסר של רבות מחשבות בלב איש

אני יכתוב על אדם שניסה בכל כוחו להשיג משהו,

זה עלה לו במחירים כבדים והשתדלות מיותרת

ובסוף הדבר הגיע אליו מהצד השני בכלל,

ממקום שהוא לא ניסה ולא דמיין

זה מעביר את המסר מצוין, ומוציא את הקורא בטעם טוב

[מירי]

בואי נלך רגע אחרת –

איזה מסר מיה התכוונה להעביר פה?

לא מה אני או את הבנו, למה התכוון המשורר?

אני זוכרת שקראתי פעם, אבל לא זוכרת מה, ואני חושבת שזה נורא משמעותי בשביל להבין את האירוע

באופן אישי היה לי קשה להתחבר לסוף הזה של יקוואל, היה הרבה יותר יפה ופוטוגני אם הסוף היה אחרת, אבל אחרי שקראתי ראיון שבו היא הסבירה מה עומד מאחורי, היה לי קל יותר לעכל את זה

(בלי סתירה לזה שהיה לי חוויה מתקנת לקרוא את הקטע שלך, מין סוכריית פיצוי 🙂

אם יש בקהל מישהי שקראה / שמעה, וזוכרת, ויכולה לשתף, זה יהיה במקום

(אולי כבר כתבו פה קודם? קצת איבדתי ראש בשרשור המפלצתי הזה)

[ת. עקבי]

ציינתי מה ששמעתי באוזניי שמיה אמרה – שאדם שטועה עלול למות ללא כפרה, יתכן ואני קצת מעוותת עקב הזמן החולף ולכן ביקשתי שיביאו לי הסבר אחר (ומחכה לתשובה ממנה גם כן)

[רחל פישביין]

המוות שלו לא היה קשור בשום צורה לקשר שלו עם השודדים?

קראתי את הספר מזמן אבל זכור לי שכן.

[ת. עקבי]

כשאולה והפלוגה שלו תקפו את השודדים, יקוואל חיפש את ידרת כדי שיוביל אותו לאבקה. ידרת היה פצוע ויקוואל סחב אותו כדי שהוא לא ימות עם סוד מיקום האבקה, מחשש שמישהו ימצא את האבקה וישתמש בה.

כשהגיעו למנהרה – ידרת נתן לו הוראות איך לפוצץ את האבקה ובגלל שיקוואל חשש שמישהו אחר יודע על המקום – החליט לפוצץ את כולה (אם לא טועה – ידרת הורה לו רק על חבית אחת).

בפיצוץ – הוא מת…

[רחל פישביין]

לפי זה, אני לא חושבת שאפשר להשוות את המוות שלו למוות בתאונת דרכים אקראית, כי הוא לא היה מת בלי כל התהליך של ההתחברות לשודדים.

אני מתחילה ממש להבין את מה שמיה אמרה במפגש 🙂

[ת. עקבי]

את לוקחת את המטאפורה שלי ובאמצעותה סותרת את דבריי 🙂

הכוונה שלי היא כזו – יקוואל מת באופן הגיוני. הרי היה פיצוץ, לא שפתאום פגע בו ברק והוא סיים את חייו בפתאומיות וכך הביע לנו את המסר. אלא מה – הפעולה האחרונה שהוא עשה בחייו – מונעת ממני להלביש את המסר על העלילה. וזו, מבחינתי, המכונית.

[שושי ו.]

זו מחמאה בשבילה

ויש לה שכל להבין את זה למה שתתעצבן?

[תמר זיו]

המוות שלו כן היה תוצאה ישירה של הקשר שלו עם השודדים.
תהילה, לגבי הדוגמא שהבאת על “רבות מחשבות בלב איש”. דווקא הדוגמא שלך חידדה
לי למה אהבתי את הסוף של יקוואל…
בדוגמא שהבאת, בעצם העברת מסר עצום: אדם יכול לחשוב המון המון המון דברים. אבל
להקב”ה יש מהלכים אחרים, וגם אם נראה לך שאת “שחקנית” במשחק החיים בבמה א’,
את בעצם “ניצבת” בבמה ב’…
הטראגיות הזו של למות ממכונית פתאום, דווקא בגלל הפאנץ’ המוזר, מעבירה את המסר
בחדות עצומה: לא מעניין מה את. לא מעניין מה רצית. לא מעניין מה חשבת. הקב”ה
הוא כל יכול.
ברכי נתנה דוגמא אחרת להעברת אותו מסר – מישהי מנסה להשיג משהו ובסוף משיגה
אותו בדרך אחרת לגמרי. המסר דומה, אבל ממש לא זהה. אלה שני מסרים אחרים תחת
הכותרת “רבות מחשבות”.
גם לכל הענין של יקוואל יש כמה מסרים, והדרך שבה הוא סיים את חייו העבירה מסר
מסוים: לפעמים, אדם מגיע אל קיר אטום. “אין מילים”. פעור פה. לא יודעת איך
לכנות את זה…
וזהו. החיים נגמרו. ולא איך שתכננת ורצית. החלומות שלך והרצונות שלך והמשאלות
שלך וכו’ – הם משהו אחד. החיים (וסיומם) זה משהו אחר לחלוטין.
מקווה שלא “יאכלו” אותי מההשוואה שאני רוצה להביא, אבל המסר של מיה פוגע בול
בכל מי שהיו לו אי פעם מחשבות אובדניות. וכל הנושא של “אובדנות מדומה”
ו”להצליח בטעות”, הוא בדיוק כאן. בדיוק מה שמותו של יקוואל העביר.
את יכולה לחלוק על המסר. את יכולה לחשוב שהוא לא נכון, השקפתית. את יכולה
לחשוב שהמסר הזה גרם לך להפסיק את הסידרה.
אבל באמת, המסר הזה נכון מציאותית, ואם זה מה שהיא התכוונה להעביר – אז המסר
הזה עבר. לא המסר שאת רצית, כן המסר שהיא רצתה.
זו דעתי, על כל פנים.

[ת. עקבי]

את מדברת מציאותית. אני מדברת ספרותית.

בואי נסכים שאם הייתי פורשת לך את מאליביה ובסוף נותנת לX להרוג את Y – היית מתעצבנת עליי נורא, נכון?

ואני ואת מבינות בדיוק למה, נכון?

אז יכול להיות שזו המציאות – הוא נהרג והשאר משוחררים לחיים טובים ולשלום (ובכן, בחלומות הלילה), אבל מבחינת הדמות עצמה, שרצתה לעשות טוב והיו לה הרבה מניעים וכל העלילה שלה נבנתה לצורך הבאת מסר – לא נכון לאפשר לה לקבל את רצונה ולהנכיח את המסר חזק והוגן יותר?

ונשוב ליקוואל – אם הוא היה פועל מרצון נקמה, מוכרח לפוצץ את האבקה מבלי רצונו או נחטף לדיאלידאן ונהרג שם על ידו – הייתי מקבלת. ברגע שהוא חרג מכל התבנית שמיה הובילה אותנו לאורך כל הדרך – המסר שלו לא עובר טוב כי הוא סותר את מה שבאמת קרה.

מה שאני אומרת – המסר נכון, הוא קיים ומשמעותי לחיי כל אחד. אופן הביטוי שלו – אהממ, לדעתי פחות.

אני מציבה בינתיים, כל עוד לא ברור לי מה בדיוק המסר שאליו כיוונה מיה, את העובדה שמסר אמור לדבר אל מי שהוא פונה אליו, לא לגרום לו להסתייג.

אני כקוראת, מחפשת מעבר למציאות – היגיון ספרותי שיסביר לי למה ישבתי שעתיים-שלוש-ארבע על ספר. אם בסופו של מאבק שלם הדמות נהרגת על ידי מכונית, סופו של הספר יהיה בקיר, ואח”כ בפח.

כמובן שלא זורקת את אף אחד מספרי מיה לשום מקום, רק מבהירה את תוצאות התרחיש המוגזם ההוא.

[רחל פישביין]

אני לא מבינה מה מפריע לך.

הוא נהרג כתוצאה מסיטואציה שלא היתה מתרחשת לולא כל הבחירות הקודמות שלו.

בסיטואציה הזאת הוא אכן ניסה לתקן, ומת בניסיון הזה.

המסר הוא: אם בחרת בחירות לא נכונות, יכול להיות ש**כהמשך ישיר לבחירות האלו** תגיע למצב שבו הכוונות הטובות כבר לא יעזרו לך. ויכול להיות שאף אחד לא ידע/יכיר בכך שבסוף היו לך כוונות טובות.

זה ממש לא דומה לתאונת דרכים אקראית.

לדעתי זה המסר שהיא ניסתה להעביר ולא רואה את הבעיה הספרותית כאן.

(כתבתי לך למעלה, לדעתי אם הוא היה ניצל בגלל הכוונות הטובות כאן, זה היה סתם קיטשי. המסר כמו שהוא פשוט מחובר למציאות. זה הכל)

[ת. עקבי]

כנראה שאני עדין לא מובנת, ואם גם דבריי הבאים יצאו אותו דבר – לא רואה טעם להמשיך (אלא אם תשכנעו אותי, אוריד בפניכן את הכובע)

העניין הוא כזה – מסר לא בא באוויר, נכון? הוא בא לקהל יעד מסוים.

אם אני אתחיל להעביר בפני קהל הרצאה על זה שכשמגיעים למעבר חצייה – חוצים אותו רק בהכוונת מבוגר אחראי, אז אני מן הסתם מדברת אל ילדים מתחת לגיל תשע, נכון?

אם בחרתי להעביר מסר שהחיים לא שואלים אותנו לפני שהם נגמרים ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו ח”ו מתים לפני עשיית תשובה – אני כנראה מדברת אל נוער שמצבו הרוחני אינו מזהיר. הרי בחור ישיבה שכל אורחו ושיגו בתורה – יודע את זה ומשתדל מאד להיזהר, המסר די נהיר לו גם בלי שבשבילו יצטרך לעבור עלילה שלמה.

עכשיו יש לי את הנוער ההוא, והוא קורא את הספר, נבהל מהנפילות של יקוואל, מוצא את עצמו מזדהה עם הדמות והרעיון (כי זו המטרה), שמח שהוא מתעשת ובוחר בטוב ופתאום – מגלה שהוא מת.

זה מעוות לו ברגע את הלך החשיבה, גם בלי שירצה! הרי יקוואל בחר בטוב, למרות כל ה”רע” שעשה. ומהבנתו של אותו נער – אם ממילא כשיתעשת, יתאמץ נורא ויפעל טוב – זה לא יועיל לו, למה שבכלל יעשה שינוי?

לעומת זאת, אם יקוואל לא היה בוחר בטוב האחרון ההוא (והצגתי כמה דוגמאות אחרות למה היה יכול לעשות) – הנוער ההוא היה מעכל אחרת את המוות שלו ומפיק את הלקח הנדרש.

די ברור שמיה רצתה להוציא את יקוואל יפה מהסיפור, כי אחרי הכול הוא לא היה באמת רע. אבל בדרך אבד הטעם מהמסר, בעיניי לפחות.

[מירי]

מתייחסת רגע למשפט הזה:

ומהבנתו של אותו נער – אם ממילא כשיתעשת, יתאמץ נורא ויפעל טוב – זה לא יועיל לו, למה שבכלל יעשה שינוי?

זו הפרשנות / הבנה שלך לאירוע.

אני מבינה את זה לגמרי אחרת:

אם ייקח לך מידי הרבה זמן להתעשת, תרשה לעצמך לסחוב הרבה מידי זמן עד אז, אתה עשוי להגיע למקום שממנו כבר יהיה קשה לצאת בשלום, גם אם מאוד תרצה. אז כדאי שתתעשת ותתפוס את עצמך בידים מהר, לפני שיגיע הרגע שבו זה כבר עלול להיות מאוחר מידי.

ואם זו היתה כוונת המשורר, אז לא יכול להיות נכון יותר מאשר להרוג את יקוואל.

[ת. עקבי]

את צודקת רעיונית, ותודה על החידוד הזה, אבל אני מתלבטת אם מבחינה תהליכית המתמודד יצליח לחוות את זה כך.

לפי ההיכרות העמוקה שלי עם העולם הזה – מירב הסיכויים שלא, לצערי.

[מירי]

נצטרך אם כן לומר שזה לא מיועד לנוער מתמודד, אלא נוער איכותי בגילאים האלה

(אגב, הסצנה של הישיבה המלכותית, ב”איסתרק”, לגמרי מכוונת לקהל הזה)

ובשבילם המסר הזה מתאים לגמרי

[ת. עקבי]

להבנתי המסר לא תואם נוער איכותי, הוא בכלל לא מדגדג להם כי הוא הרבה מתחת לטווח הבחירה שלהם.

אבל אני מרגישה שאני מתחילה לחזור על עצמי, אז לומשנה.

[תמר זיו]

אז אנחנו חוזרות לשאלה: מי קהל היעד.
ולדעתי, קהל היעד הוא לא מה שהוא לדעתך. זה מתחיל ונגמר פה.
ולגבי מאליביה – אני הזהרתי אותך לא לגלוש מטרילוגיה. גם ספר + ספר המשך מספיק
לדעתי, אבל את רצית יותר. אם הוא היה מת (אחרי שהוא היה נלחם, ולא הולך כמו
פתי אחרי אלה שאין בהם אמון), הייתי מקבלת את זה, בהבנה. אולי כועסת, אולי
מאוכזבת, אבל בהחלט מביטה על זה כעל משהו נכון ספרותית. וגם המסר היה יפהפה
בעיניי, על בחירות פחות פוטוגניות. (טוב, בעצם זה חלק מהמסר לאורך כל הדרך.)
אבל יש עוד הבדל: את הבטחת שהוא ימשיך לספר הבא. וזו גם היתה המטרה שלך. אז
היית חייבת להשאיר אותו בחיים, כי אחרת הייתי חושבת שאת שקרנית, זה הכל.
מיה לא היתה חייבת להשאיר את יקוואל בחיים.
אני עדיין חושבת שהמסר הזה נכון. לא לנוער מתמודד בימינו (בגלל סיבה אחת:
במחילה מכבודם, אין להם כלים להכיל את המסר הזה) וגם לא לכל מיני דמויות אחרות
עם אותה רמת שכל ותבונה (אין הכוונה אלייך!!! אם את נפגעת זה על דעת עצמך
בלבד). ושוב אנחנו חוזרות ל: מי קהל היעד???
ואם מיה חושבת שקהל היעד הוא נוער מתמודד בגילאי 16-17 בימינו, בדגש על ימינו,
אז היא זו שחייבת לך תשובה. ואם לא תהיה לה אחת כזו – היא בבעיה. כי את צודקת.
אלא אם כן, היא חושבת כמוני 😉

[ברכי שפירא]

מתנגדת למשפט שאין לנוער המתמודד של ימינו כלים להכיל את המסר הנ”ל

מי שמך להחליט מה יש לנוער ומה אין?

היית פעם נער או נערה מתמודד/ת?

אני בהחלט חושבת שהמסר נכון, אבל הצורה שבה הוא הועבר הייתה שמאל דוחה, במקום ימין מקרבת.

[שרה לרנר]

נמנעתי מלהגיב עד כה לדיון, כי קצת נלחצתי ממאה שלושים ומשהו התגובות שכבר הגיבו לפניי…

אבל לא יכולה שלא לומר:

אני מכירה כמה וכמה נערות שאפשר לקרוא להן “נושרות”, “מתמודדות”, או כל תואר אחר שהחברה תבחר עבור המקום שלהן כרגע (זה משתנה כל כמה שנים בהתאם לטרנדים).

חלקן הן מהנערות (וחלקן כבר מהנשים) העמוקות, המבריקות והחכמות ביותר שהכרתי. במובן המילולי ביותר של העניין. בנות שנהניתי מאוד משיחה איתן, אינטלקטואלית, השקפתית ואישית.

נערים ונערות (ולפעמים גם גברים ונשים) עוזבים את דרך היהדות ו/או את החברה שבה נולדו מהמון המון סיבות, שלרובן אין שום קשר לרמת משכל/עומק חשיבה/יכולת להכיל מורכבויות וכדומה.

אני חושבת שכחברה נח לנו להאמין שאלו שעוזבים הם רק כאלו רדודים, חסרי עומק, חסרי הבנה. אבל המציאות רחוקה מאוד מלהיות כזו.

נ.ב. אחת מאלו הייתה זו שהמליצה לי על סדרת “ממלכה במבחן”…

[ת. עקבי]

רציתי יותר כי לא נכנס לי הכול… ראית לבד איך הרבה דברים השתבשו בדרך, ומה שהיה נכון אז – כבר לא…

לגבי ההוא שאולי נהרג – לא דיברתי עליו. דיברתי על השני. פרק 69 או 70, לא זוכרת מספר מדויק. נראה לך שהייתי הורגת אותו? אני צריכה להיות לא שפויה על גבול המטורללת בשביל לעשות דבר כזה!

וכמו שברכי אמרה, וכאחת שמכירה נוער מתמודד יותר מדי קרוב – הם יכולים להכיל.

וכמו שאמרה לי אחת, ממש לא מזמן: אני, כשאני שומרת שבת, יותר קשה לי ומקבלת שכר יותר ממך (היא לא גאוותנית או מה, פשוט התקשר לנושא מסוים שדיברנו עליו).

אז יכולתי להגיד לה: מותק, זו הייתה בחירה שלך להפסיק לשמור שבת, זה שקשה לך עכשיו זו התוצאה של הבחירה ההיא, אז אל תהיי כל כל בטוחה בעצמך.

יכולתי להגיד, וחוץ מזה ששתינו צודקות (מהצד שלי – לחיות על קידוש השם זו גם מעלה בפני עצמה), אולי גם הייתי מרגישה טוב עם עצמי בהקשר לאותו דיון. אבל לה לא היה נכון לשמוע את זה, כמו שלי לא היה נכון להגיד.

[שרה דהן]

זה לא לגמרי נכון,

אתן מדברות הרבה על חלוקה בין נוער מתמודד לכזה שאינו ,

אבל אני לא חושבת שיש היום נוער שלא מתמודד

כל אחת מאיתנו עוברת עליות וירידות בחיים(גם בחורי הישיבות האיכותיים..),

ולכן אין מי שלא קוראת את הספר ולא מתחברת,

אז לעניות דעתי , להרוג את יקוואל דווקא אחרי שבחר בטוב זה לא מסר שמרומם , זה מסר שמייאש,

אולי זה היה מתאים בדורות הקודמים לא בדור שלנו .

ושוב , ברור לי שאם הוא היה עושה מעשה רע ומת כתוצאה ישירה ממנו – זה היה מתקבל .

[יהודית]

רפרפתי רק על חלק מהתגובות פה
הצפה. 🙂
רק שתדעו שעד היום לא נגעתי(…) בממלכה במבחן
בזכותכן הלכתי לקרוא את הראשון מבניהם
רק כדי לראות מה מסעיר כל כך
שואלת-
יש מסר חזק מספיק, שבשבילו שווה להימתח עד כיווץ אברים?
שעבורו כדאי להפסיד שעות שינה?

[ת. עקבי]

לדעתי כן. אבל כמובן אפשר לחכות עם זה לשבת 🙂 כדי שלא יפגום לך בשישי…

[שרה לרנר]

לגמרי!

ובשלב הזה בחיים שלי, אין כמעט שום דבר שנראה לי שכדאי להפסיד עבורו שעות שינה.

אבל בשביל זה – כן…

[תהילה קלופפר]

איזה דיון פורה,

וקטע מרתק.

ובכן,

חייבת להודיע מראש שכותבת את זה כאחת שמעולם לא התחברה ליקוואל ולא ביכתה על מותו.

עד כמה שידוע לי קהל היעד נקבע לפי הגיבור הראשי,

ובמקרה שלנו, הגיבורים הראשיים:)

והגיבורים הללו, הם בחורים בני שבע עשרה שלגמרי לא נכנסים להגדרה של נוער בסיכון.

יקוואל הוא משהו חד פעמי, ולכן אי אפשר להסיק מנוכחותו שהספר מיועד לנוער כזה.

לדעתי, המסר שמיה רצתה להעביר הוא לבחורים טובים,

וגם להם כמו לכל בריה יש סיכון להימשך אחרי היצר הרע ולהפוך להיות חלק מאלו שהם לא קהל היעד של הסיפור,

קרי: נוער בסיכון.

ומה שהיא רוצה להגיד להם זה:

תקשיבו יקרים,

יכול להיות שנראה לכם שתוכלו רק לנסות,

לראות, לבדוק, ואם תראו שזה לא זה- לחזור.

אבל אתם לא יודעים את יום מותכם,

ככה שלא כדאי לבדוק,

כי כאשר תרצו לחזור יכול להיות כבר מאוחר מדי…

[תמר זיו]

תהילה קלופפר, מסכימה איתך לגמרי.
ולזה בדיוק כיוונתי כשאמרתי שלנוער מתמודד אין כלים להכיל את המסר שהועבר דרך
מותו של יקוואל.
יש להם כלים להכיל מסרים אחרים. שהיו מועברים לו סופו של יקוואל לא היה מוות.
אבל את המסר שאותו מיה העבירה – אין להם כלים להבין. המסר הזה לא מיועד אליהם.
זו דעתי.

[שרה לרנר]

זה לא ש”אין להם כלים”, אלא ש”המסר לא מיועד אליהם”. שני דברים שונים.

[אביטל בראל]

קודם כל הכתיבה של שובו של יקוואל מטורפת!!

מזכירה ממש את של מיה.

במהלך כל הסדרה היו מסרים חדים ולא מתפשרים. כאלו שמעוררים חשיבה.

אני חושבת שגם נוער מתמודד שהגיע עד הפרק הזה, בו יקוואל מת למרות הכוונות הטובות שלו

דווקא כן יצליח להכיל את זה. הקטע הזה הגיע אחרי שלושה ספרים מלאי מסרים של בחירה בטוב וכו’

ותכל’ס זה בדיוק מה שקורה בחיים. כוונות טובות לא עוזרות בעולם הזה. וכמה שזה כואב וטראגי, אבל צריך מעשים,

פעולות. וכן, לפעמים מאחרים את המועד..

לא שאני מצדדת בעד המוות שלו, כשקראתי את זה לקח לי הרבה זמן ‘להתעשת’ מהמוות הנוראי, מהכעס על מיה שככה הרגה אותו. קברה אותו על כוונותיו הטובות.

[ברכי שפירא]

אגב, אני חושבת שלפחות חצי מהכועסים על המוות של יקוואל,

היו נרגעים אם הוא היה זוכה למוות מכובד במידת האפשר

שאיסתרק היה יודע שלפחות בסוף הוא רצה טוב,

שהוא סוג של הציל את הארץ מפילוג חוזר

המוות המשפיל הזה הוא קשה מאוד מאוד לקריאה.

[ת. עקבי]

בדיוק. תודה ברכי.

[רעות סימינובסקי]

בהחלט! צודקת 100%

[ת. עקבי]

אני מסכמת את עמדתי בעניין על פי התגובות שראיתי לעיל.

גם אם קהל היעד שונה, לפי שהצגתן (שלא מסכימה איתו, נוער בני 17 יכול להכיל את כל מגוון הקשת, וכמו שאמרה שרה דהן – בימינו כל אחד מתמודד, כך או אחרת), המסר עלול לייאש ולהפיל קהל יעד אחר.

לא רק בחורים מרוממים מעם קוראים את הספר, אלא גם אותו נוער שקם ונופל, קם ונופל ולפעמים מנסה לקום ונכשל בגלל מניעים שונים.

אולי מיה לא כיוונה אליהם כשכתבה, ייתכן בהחלט. אבל בסופו של דבר – בעיניי, כמכירה את הנוער הזה מהצד הכואב שלו, המנסה, הנאבק ולא תמיד מצליח לנצח – מותו של יקוואל מפיל אותו. הוא מראה להם שגם אם הם טעו ונפלו (כי הם כבר שם, הם לא במקום שהם רואים את הצוק ומתלבטים אם לעשות צניחה חופשית) לא בטוח שכשיחזרו בהם – הם יתקבלו ברצון. לא בטוח שהניסיון לא יהרוג אותם בדרך.

ולכן חזרתי וטענתי:

1. אם יקוואל מת לאחר שבחר בטוב – המוות היה צריך להיות ראוי, ומבחינתי – שידעו מה קרה, שייקבר לצד שושלתו…

2. אם יקוואל מת לאחר שבחר שגוי – שיקבר כמו שנקבר, קבורת חמור. סליחה על הבוטות.

זו דעתי. אתן יכולות להתנגד לה ככול שתרצו, אבל לצערי, עדין לא השתכנעתי.

[רעות סימינובסקי]

האמת, ואני מכירה מקרוב מתמודדים מכל הסוגים, לא בטוחה שהמסר של יקוואל הוא שיגמור אותם. (למרות שבאופן אישי ודאי שהייתי רוצה שידעו שהוא התכוון לטוב, שיבינו מה רצה לומר במשפט הזה, גם אם נקבר לבד ורחוק.)

ראשית- כי לא נראה לי שיצליחו להגיע בכלל לספר הזה ק”ו לא לעמוד שמתואר המוות.

שנית- אני חושבת שכציבור יש הרבה שיפוט והם מרגישים אותו. מכירים אותו. ועוד לא שמעתי על מישהו שמתעסק עם הנוער המתמודד ומשכנע אותו שיקבלו אותו בידיים פתוחות, להפך- עובדים איתם על יכולת לעשות את הנכון למרות שיהיה להם קשה ולא קל ולמרות שיש הרבה סיכוי שגם כשיחזרו השידוך שלהם יהיה סוג ב מבחינת הציבור או שאת הילדים שלהם לא ירצו לקבל למוסדות מסוימים וכן הלאה.

יקוואל לא מת כי בחר בטוב. הוא מת למרות שבחר בטוב. ניתן לראות שהוא מאוד רגוע ושלם עם עצמו, יודע שעשה את הדבר הנכון בשבילו.

שוב- הפספוס לדעתי שהמסר לא עבר הלאה, שחוץ ממנו איש לא מבין שהוא דווקא התבגר והשתפר בחודשים האחרונים לחייו. זאת החמצה בעיניי.

אמנם באמת החיים כאלו. לא תמיד הסביבה יודעת למה התכוונו ומה עשינו ודווקא לכן נוגע יותר כי כואב להתאמץ ולהיות טובה ולקבל בתמורה יחס של פחות כי לא נולדת במשפחות “הנכונות” או שדווקא נולדת ב”נכונות” אבל את עצמך מתמודדת עם יותר דחפים וכו.

בקצרה, כשאני קוראת ספר אני רוצה שהוא כן יהיה הגיוני ברמה מסוימת ולא סוף אוטופי ודמיוני. אבל כן רוצה שהדמויות המלוות אותי, המרכזיות ואלו שניתנה האפשרות להתחבר אליהן- תהיינה טובות בסוף וגם אם נגזר עליהן למות כדי לשרת את העלילה או כדי לשדר התאמה למציאות- שתינתן הזכות לפני/ אחרי מותן להבנת הטוב שלהן.

[ת. עקבי]

לגבי ראשית – במו עיניי ראיתי גבר חילוני שמשאיל ממלכה במבחן מהספריה (עירונית, מחלקה תורנית נפרדת), והוא לא עיין בו, אלא לקח כמכיר ויודע.

לגבי שנית – ומה עם כל אלו שמתמודדים בשקט, בלי שאיש ידע? לא רק אלו שמקוטלגים. האלו שמכסים ראש בשמיכה, לפעמים גם בשבתות, נראים כמו כל בחור ישיבה בר דעת ובלילות צוללים אל עולמות זרים?

לגבי השאר – לכן ציינתי את 1. אמנם בקטע ששותף התעכבתי על מותו, אבל לא הייתי רואה בו צורך במקרה אחר.

[ת. עקבי]

ואם כבר, מעניין אותי – אולי כל אלו שלא הצטערו יותר מדי על יקוואל/ הסכימו עם המוות – לא מכירות מתמודדים מקרוב? אולי מאז ומתמיד גדלתן עם כפית זהובה של דת בתוך הפה ולא טעמתן מהעולם גם מצידו השני?

אני טעמתי. לא כי רציתי, אלא כי גדלתי לתוך ערבוביה נוראה. ואם מהללאל הקים אותי על רגליים בתקופה שבה ניצבתי מול הכרעה של טוב ורע, אני מודה לה’ שלקח ליוזבד כ”כ הרבה זמן לצאת לאוויר העולם.

תעשו חושבים על זה לרגע. ואת התשובה – אתן לא צריכות להעניק לי.

[ברכי שפירא]

מצדיעה לך ומסכימה איתך!

רק רוצה להוסיף,

שלדעתי הייתה למיה כן הבנה שהיא עשתה איזו שהיא טעות עם יקוואל למרות ההכחשות שלה

כי שנתיים אח”כ, באדמה פראית, היא נתנה מסר הפוך כל כך,

מסר שמתכתב עם כל מה שאומרת פה ת. עקבי ועוד

מבחינתי היא נתנה סוג של תשובת המשקל.

למרות שבסוגריים אני אומרת, שברור לי שהרבה פחות קראו את אדמה פראית…