קטע שמבקש לקבל ביקורת / אולי הייתי / ותודה למירי
-
קטע שמבקש לקבל ביקורת / אולי הייתי / ותודה למירי
היה חשוך, התעוררתי מהפלאפון שרטט לי בכיס ועניתי בקול צרוד משינה, על הקו מאיר אחי, נמרץ וחיוני.
התמתחתי בעייפות. שומע ממנו על האירוע המשפחתי שיש לו בערב ואז כמובן הבקשה האלמותית לטרמפ, אם
יתאפשר לי, ואם זה נח לי, כמובן.
“אני ממש מקווה” שמעתי את עצמי עונה “רק אשיג רכב.”
החזרתי את הפלאפון לכיס של הקפוצ’ון והתרוממתי מהמיטה, מהרהר לעצמי במה שאני צריך להספיק היום, להדליק
נרות, ואח”כ כמה שעות לעבוד… טוב שישנתי קצת לפני הלילה הזה, הוא הולך להיות ארוך.
הלכתי לסלון, החנוכיה של אבא כבר דולקת מזמן, הכנתי את שלי, מחשב בעצבנות את הזמן שאוכל כבר לצאת, חצי
שעה זה המון זמן. הוצאתי את הפלאפון מהכיס מחייג ליהודה לבדוק אם יוכל לתת לי בערב את הרכב,
אוף ממתינה. מנסה את אלי, שעונה למזלי, מתברר שכרגע הוא בירושלים, אבל אם יהיה בעיר, אז בכיף.
ננערתי פתאום, מגלה שמחצי שעה נותרו 7 דקות.
***
הרבה דברים איבדתי בחיים האלו. התחושה שעולה בי כעת היא רק פרומיל. טעימה, תוכלו לקרוא לזה.
כשאנשים רואים אותי ברחוב, הם לא מבינים כלום. רואים פלאפון בכיס מאחור, חושבים שהם יודעים הכל. חלקם
מסתכלים במבינות, מצקצקים בלשון.
אף אחד לא יודע מה איבדתי, מה לא יהיה לי יותר בחיים. בחיים האלו.
***
נכנסתי לקייטרינג בצעדים מהירים, מנסה להתנער ממחשבות “מיותרות” כמו שאני קורא להן ביני לבין עצמי, התחלתי
לעבוד, העמדתי סיר גדול עם קוסקוס ויניב הפעיל את המכשיר שאוטם את המגשים, שלומי פיזם לעצמו, והיה דווקא
נחמד. מאיר אחי התקשר שוב, לא עניתי, בטח הוא רוצה תשובה. התקשרתי קודם ליהודה שענה בחיוב, חזרתי למאיר,
וסיכמנו שאגיע לקחת אותו בעוד כשעה וחצי כשאסיים את העבודה. שיהיה לי למצווה, כמו שאומרים.
***
חניתי ליד האולם, מאיר יצא, מחזיק בידיו 2 ילדים עייפים, אחריו הגיעה אפרת אשתו עם התינוק הקטן, יצאתי מהרכב,
פתחתי את תא המטען והתחלתי להכניס את העגלות אפרת הושיבה את יעלי בבוסטר בעוד מאיר מקפל את העגלה
של יונתן. חיים התחיל לבכות מעייפות , ומאיר הרגיע אותו שכבר מגיעים הביתה. התיישבתי ברכב, מוודא שכל הילדים
חגורים והתחלתי לנסוע מהרהר במאיר אחי, שיושב כל היום בכולל, ואין לו שקל על הנשמה. מאיר שנשוי 4 שנים ויש לו
שלושה ילדים, מאיר אחי הצדיק שגם אם היה לו כסף לא היה עושה רישיון, כי למה צריך. הגענו. החניתי את הרכב
והוצאתי את העגלות, מאיר ואשתו הכניסו את הקטנים בעוד אני נושא את חיים למיטתו שבחצי החדר הנוסף שביחידת
הדיור הקטנה. מאיר הודה לי בחיוכו התמידי ויצאתי חזרה לבני ברק.
***
פעם הייתי תמים, היום אני לא. עבר לי, כמו שאומרים.
תמימות זו פריווילגיה של ילדים. כמו להתנחם מחלום מפחיד במיטה של אמא, להתרגש מיומולדת, לדמוע על משהו
שאיבדתי. יכולות שלגבר כמוני כבר אבדו מזמן.
עבר לי? איבדתי את זה, אני חושב לעצמי. משהו מחלחל בי. יכול להיות שאני מתגעגע?
Log in to reply.