כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
קריאה מהנה. סיפורה של- מילה שם
-
קריאה מהנה. סיפורה של- מילה שם
ונציה. 2020
גיגית אדומה, עדוית סדקים משפריצה טיפות אחרונות אחר כביסה.
מטפחת משובצת כתום מטפטפת זינוק למרצפות הבית.
ודיאנה אל סנדרה נאנחת,
סוחטת שוב את הגיגית מן המרצפות ודוחפת בכח אל עבר המדרגה הקטנה. זורקת בחוץ.
רוח לחה מקדמת פניה במרפסת הקטנה. דיאנה ממלאה ריאות באוויר מימי צלול.
שתי סירות מנוע חדישות מחליקות בנהמה שקטה שתיים וחצי קומות מתחתיה, מותירות לה רק גלי
אבק. טעם מלוח נמרח לה בפה. יכלה אולי להנות מהנוף ומהמיית מי צהריים, אבל כל מה שממלא
אותה, זו המייה אחרת, לימים רחוקים.
כסא עץ נדחף קרוב אל החבלים, בדיוק כשדמות זקופה ממלאת נוכחותה פתאום במרפסת ממול.
דיאנה אל סנדרה מתכווצת בתנועה לא רצונית. החבל של השכנה הוא גבול המבט שהיא מצליחה
לפגוש. “היי סנדרה” הזקופה ממול מנפנפת בבת שחוק את שם הקיצור שלה.
“היי אדריאנה” דיאנה אל סנדרה מגמגמת חיוך כפוי. “מה שלומך?”
“שלומי נהדר, כרגיל.” צחוקה של אדריאנה גורלה ספצ’יאנו נשפך במעגלים על המים שביניהם. “אני
רואה שגם את חכמה, ויודעת מהי השעה היפה לתליית כבסים, אה?” שני סלים מרשימים בתכולה
נעמדים לצידה על כסאות נוצצים. המשרתת הצעירה פוסעת מעדנות חזרה אל פנים הבית, מותירה
את אדריאנה עם התחביב. מותירה את אל סנדרה לבדה בחזית.
הכבסים נתלים בשתיקה. דיאנה אל סנדרה עושה כל שביכולתה למתוח את זמן התלייה. גם ככה
כמות הכבסים מעוררת גיחוך אל מול החבל הענק שממול. היא מצליחה להעביר איכשהו את הזמן
בשיחה עם אדריאנה. אבל פער המעמדות מדגיש כל רווח בשיחתן.
“היי!” סירת מנוע יוקרתית עוצרת תחת ביתה של אדראינה. שתי הילדים לבית משפחת ספצ’יאנו
מדלגים בפסיעה אל עבר הגדה. אביהם, רוברטו לורנצ’ו ספצ’יאנו, אוחז בשני תיקי בית ספר, יוצא
אחריהם. נועל את הסירה. תוקע חבל על יתד מכובד. והם נבלעים בשיירה אלגנטית בין שערי הבנין.
“טוב, היה נעים לתלות אתך דיאנה. אני נכנסת הביתה, כמובן”. אדריאנה אפילו לא בוחנת את מראה
פניה לפני שעוזבת אל הבית, וטוב שכך. דיאנה אל סנדרה גנטלי שומטת כתפיים תפוסות, בדיוק
כאשר סירת מנוע פרטית נוספת, עם אבא וילדון חגיגי, חוצה את המעבר הצר שבין הבנינים.
זו לא הסירה שלהם. אין לה אפשרות לטעות. ולא רק בגלל שחואן ,איש פורטוגזי תמים וטוב עוד לא
מצא עבודה הגיונית יותר. והשעות שהוא חוזר הביתה לא מאפשרות לילדיה להיות בין אלו שחוזרים
מבית הספר בסירה משפחתית. לא. יש עוד סיבה פשוטה, שעוזרת לה לזהות דווקא את הסירה
שלהם.
אולי, מחשבה נוגה עוברת במוחה של דיאנה, יום יבוא וחואן ימצא עבודה שווה ומכובדת, כמו
רוברטו, בעלה של אדריאנה למשל, שמתעסק ביצוא של גלידריות ופיצות, והכנסתו תהיה יפה, ושעות
עבודתו מתחשבות, ואז יוכלו ילדיה לחזור מוקדם. ולא יצטרכו לחכות יותר לסירת בית הספר, יחד עם
כל שאר הילדים הלא מפונקים של ונציה, שאין מי שיחזיר אותם בזמן.
חה. חלום רחוק את חולמת דיאנה.
דיאנה אל סנדרה נושאת בזהירות מבט אל עבר החבל העמוס שבבניין ממולה. לא גדול הוא המרחק
הפיזי. רק שלושה סירות מנוע צרות יכולות לעבור יחד בו זמנית במעבר שבין הבניינים.
מי יתן ויצטמצם יום אחד גם המרחק המנטאלי, ומשפחתה תהיה במעמד שווה אל משפחתה של
אדריאנה ספצ’יאנו?
*
מי הוא זה שאמר כי חלומות אינם מתגשמים??
*
דמותו התמירה של חואן, הדוחפת ביגיעה את המים, נראית מרחוק. משוטים בידיו ורוח של צהריים
נושפת על שערותיו במאמץ.
לא קשה לדעת מתי אב משפחת גנטלי חוזר לביתו. ודיאנה אל סנדרה שוב מתכווצת למראה הסירה
הפשוטה והבולטת כל כך בנוף. אבל המשוטים לא מספיקים הפעם לעשות סיבוב מעגלי נוסף, וכבר
מזהה דיאנה את האור החדש שמאיר את פניו של החותר בהם.
וכשהוא פוגש בעיניה בשעה שקושר את הסירה אל הגדה, הבזקו של מסר חגיגי פולש בין זוגות
העיניים.
יש לו בשורה טובה. והעובדה הזו ברורה לה כשמש ברקיע.
*
הבשורה הייתה טובה, כל כך טובה, שדיאנה לא יכולה שלא לחשוב, כמה הזוייה מסוגלת להיות
המציאות, כשפוגשת בחלום.
רוברטו לורנצ’ו ספצ’יאנו, מציע לחואן שותפות בעסקי יצוא גביעי הגלידות שלו. צחוק הגורל. היא
תמיד ידעה שהיום הזה יבוא, ויכירו עוד אנשים בכישרונו המסחרי של חואן הישר והטוב, יחפצו
בקרבתו הנאמנה.
אבל לא תיארה כמה היום הזה קרוב. ושדווקא רוברטו השכן יהיה הראשון שיפתח את הדף החדש
בחייהם.
***
סירת מנוע אדומה עוצרת את מחלק העיתונים צמוד לגדה.
“גנטלי! “
עיתון מגולגל נזרק במרפסת, מספר על שמועות חדשות, שחור על גבי לבן.
היום יום ראשון והילדים מתקהלים מסביב לשלחן הבוקר, צמאים למידע, ויודעים להוסיף מעצמם.
רק בשבוע שעבר חזרו הבנות מסיור בשוק על סירתו של אביהן, ובפיהן חדשה מרעישה.
“אמא” לרה ומריאה פרצו את דלת הבית בסערה, כשסל תפוחי אדמה מתגלגל בעקבותיהן. חואן
מאחוריהן, אסף ואגד את התפוחים אל השלחן. “הולה” אמר בספרדית תוך כדי חילוק הערימה
לשתיים. והנחת מקלפים בסמוך.
” מה קרה?” היא עזבה את הסיר.
אומרים שצ’או הנורא חזר לוונציה” כך לרה, ונוטלת מקלף בידה. דייגו לוגם בשקט מצלחת מרק.
עושה עצמו כלא שומע.
“והוא לא פוחד שיתפס, כי יש לו חברים במשטרה”. מריאה לא מתקרבת לשלחן, לא נוגעת בכלום. “
איזו משטרה ארורה” דייגו ממשיך ללגום בדומיה.
“מעניין מה הוא עושה כאן, למה בא” לרה בוהה בקליפות הנושרות, מעשה ידיה. “מוזר, מסקרן ולא
ידוע”
” ידוע מאד” זה דייגו, פתאום. טון קולו אדיש לכאורה. “כולם יודעים שהוא מוכר סמים ואורבוגנו בוסי
עוזר לו”
“מהה??” הן תולות בו מבטים נדהמים, שלושתן. גם חואן, נעצר על יד המשקוף, בוחן את בנו במבט
חמור.
” כן כן” דייגו לא נראה נרגש.” כל הכיתה שלי לא מפסיקה לדבר עליהם. והבן של אורבוגנו בוסי..
חגיגה שלימה…”
“שלא תעז להתקרב אליו ולא אל כל מי שקשור בזה. דייגו” זה חואן וקולו קשוח. לא מוכר.
דייגו מהנהן בצייתנות.
ואחר כך מוסיף, כאילו באגביות: “הם נהיו עשירים, משפחת בוסי. מאד”.
חואן נועץ בו מבט עמוק.
*
פלופפ….
פלופ,
ועוד אחד.
רק יצאה לרגעים אל המרפסת.
לא תיארה לעצמה כמה ישתנה מהרגע שטרם כניסתה אל רגע יציאתה.
אילו ידעה איזה תפקיד קומיקאי משעשע היא עומדת ליטול במחזה. על חשבונה האישי. אילו ידעה…
מרגיז. מכעיס. מבייש ומשפיל עד עפר.
אבל היא לא ידעה, ונכנסה בדיוק כשעפה לה הכביסה ברוח, לועגת לאטבים שנשכחו בסל. מכנס.
סינר. ועוד חולצת לילה של חואן.
שלוש אבידות ברגע, אחד, מביש, אל מול פניהן הנדהמות של גברת אדריאנה ספצ’יאנו וחברתה
החשובה רה לה צ’ינגו, שישבה במרפסת הצמודה לבית ספצ’יאנו, באמצעה של שיחת בוקר שקטה.
והרגע הכי עסיסי במאורע הקומי, היה, כשהיא רצה, מנסה לתפוס את הנותר, והפילה במו ידיה סדין
אחד גדול אל תוך המים, נוחת, וממשיך את מסלולו בשיוט שקט ומהיר בעקבות סירות מנוע חולפות.
מרוח בביזיון לאורך דרכו.
שיחת השכנות נקטעה אל מול המחזה המפתיע. העיניים שלהן נקרעו מול פניה הסמוקות. והיא,
דיאנה, רק הרימה פרצוף מקוטע. חשה את האויר המתרוקן. אולי גם את האויר לקחה הרוח. טובלת
אותו במצולות יחד עם דמה וכבסיה.
והדבר היחיד שמנסה להתנחם בו, בין דמעות התסכול שמלוות אותה בעגמומיות כל אותו יום, זו
מחשבה על חלום רחוק שמתקרב… ועל ימים אחרים, מבטיחים יותר, הקורצים לה בעידוד מן האופק.
אבל כל זאת, משום מה, לא מצליח לפזר את תחושתה העגומה.
*
כשחואן חוזר בלילה מעבודת הערב שלו, היא מביטה אל הסירה הקשורה, צבועה בצבעי ליל, ואינה
יוצאת לקבל את פניו.
שומעת אותו פותח ארונות מטבח, מכין לעצמו משקה פורטוגזי. שומעת את נעליו מסתובבות
במבואה, ולא נדה. לאחר כמה דקות של סיבוב קצר בחדרי השינה, הוא מוצא אותה כאן, כך, בתנוחה
הזו, מתפלא ואינו אומר דבר נוכח הטיפות השקופות. דומם גם הוא, נעמד לצידה, שותף בהקשבה
לרחשי המים. המקשקשים מלמעלה ומלמטה. עיניו תקועות יציבות בערפל, רק אזניו מביטות
לצדדים.
דיאנה לא מפנה אליו את ראשה, סופגת את נוכחותו מן הצד. ונוכחותו מיטיבה לה כל כך.
כשמתייבשות דמעותיה על הטיילת שתחתיהם, היא פותחת את הפה. והסכר שנפרץ, מפנה דרך לכל
המחשבות הקשות שמלוות אותה חודשים. ששתקו במוחה ובליבה עד היום. המחשבות על
אדריאנה.. על סירת המנוע, על ילדי משפחת ספצ’יאנו המושלמת, אדופלו ואדלינה הלבושים בטוב
טעם עשיר כל כך. על החבל הנוצץ שלהם…. ועל מה שנתלה בו כל יום….
ופתאום באות שוב הדמעות, וסכר חדש נפרץ כשיוצא ממנה סיפור התקרית היום. הכבסים שנפלו.
הבושות. הביזיון.
חואן שומע הכל. ומצטער. דיאנה רואה זאת ממראה פניו המתעוותים. אבל הוא גם מחייך. והחיוך
שעולה על פניו, אמיתי. חיוך של איש עמל.
“לא אל סנדרה”. הוא קורא בשמה המכובד שקיבלה בבית אביה, קולו חסון, מעורר בה חשק
להתרפק פתאום על האדם החזק הזה. לשאוב קצת מן העוצמה שלו אליה.
“אל סנדרה” הוא קורא לה, חמלה בקולו, ואגמים של חכמת חיים בעיניו. ” שתדעי לך, שערך עצמי
לעולם לא תלוי בחבל. לעולם, אל סנדרה. לעולם.” הוא מביט בה, רק לרגע, יודע שקלע אל הנקודה,
ואחר, מפנה חזרה את מבטו אל מעבר למים. קולו, שקט עד מאד כשהוא מוסיף, “למען האמת, ערך
עצמי אינו תלוי בשום דבר”.
***
הם שוב באותו מקום. באותה תנוחה.
רק שהפעם גלידה משובחת מונחת על השלחן העגול, ורוח של ערב שוטפת את המרפסת בהקלה.
חווית הכבסים נצבעה כבר בגווני העבר.
והיום יש לה סיפור לספר לו.
“היום נפלו גם הכבסים של אדריאנה”
היא פותחת, ולמרות שיכלו לצחוק עכשיו בקול גדול, הם לא עושים זאת. והיא- לא בשביל לרכל היא
בחרה לספר זאת.
“החוטים.” היא מנגבת את פיה, פוגשת בגבות מופתעות. ” החוטים רופפים. צריך יהיה לחזק אותם”.
“אה?” גבותיו מקושתות עדיין וקצה חיוך עולה על שפתיו.
“כן” היא מחייכת. ” ואתה יודע מה, אדריאנה אפילו לא התביישה! צחקנו איתה כולנו יחד. בתום
הבהלה”.
“צחקתן ביחד” הוא חוזר אחריה, ” גם היא”
“כן” היא אומרת, ומשהו מהארתו, נוחת עליה טיפין טיפין.
“נו,” חואן מחייך בטוב לב, שופך לה עוד גלידה לצלחת. ” אז יש לך עכשיו משהו ראשון אמיתי ללמוד
מהשכנה הזו”
דיאנה צוחקת
“אבל רק את זה, שמעת?” חואן לוקח את הצלחת שלה, מנפנף באיום ברור.
והצחוק שלה הופך להיסטריה מאושרת.
*
למחרת, בשעת לפנות בוקר מוקדמת מאד, בטרם זורחת השמש, כשסירת המנוע של רוברטו לורנצ’ו
השכן עוצרת, משהו חזק מכה במוחה. דופק ולא מרפה.
היא נזכרת. וחשד עולה בה.
היום הצעת העבודה לחואן אמורה לצאת לפועל. יום חתימת החוזה.
הדמות השניה שיוצאת אחרי השכן אל עבר הבניין מעלה בה תחושה רעה מאד.
אחרי כמה רגעים היא מבינה. הם יורדים בליווי אדם נוסף, וגולשים במהירות חרישית, מתרחקים
משדה ראייתה.
ואם היא לא טועה, אז היא זיהתה גם את הזר השני.
והעיסקה הנוצצת מתחילה לספר לה סיפור אחר.
זה לא גלידות בגביע ולא פיצות לתיירים. והצבועים הללו לא ימכרו לה לוקשים בגביעי גלידה.
היא בוהה בבעתה אל ביתה של אדריאנה. אז זה מה שמסתתר מאחורי היוקרה שלך אדריאנה,
חתיכת עסקים אפלים? ליבה זורק בקור את השאלה. צמרמורת עוטפת אותה פתאום.
רחש גלים מתערבל במוחה. במטושטש היא רואה את חבלי הכביסה של משפחת ספצ’יאנו. וחלומות
ישנים מתחילים לנקר במוחה רצונות. פתרונות.
היא יכולה לשתוק. לא לומר לחואן דבר.
כן? וככה את מסוגלת להכניס את חואן בשתיקה אל עסק שלא יסכים להכנס אליו בעד שום הון
שבעולם?
שום הון שבעולם… המילים מרביצות לה.
והמשכורת שחלמה עליה ימים ולילות? מה יהא עליה? והנעליים החדשות למריאה ולדייגו? ולימודים
ללרה? וסירת מנוע??? והצורך הבסיסי להיות כמו כולם?
הרעש הופך לבלתי נסבל, כשסירה פשוטה עוצרת מתחת לבית. חואן, איש משכים קום, חזר. ” מה
קרה?” שפתיה שואלות. ליבה בוכה.
“שכחתי את הטפסים בבית”. עונה לה איש נמרץ מתמיד. והאור שעליו, מהווה עוד סיבה לשתוק. היא
לא מסוגלת להרוס לו.
“הולה” הוא נכנס הביתה.
וקריאת השלום הספרדית שלו מתערבבת עם מילים אחרות שנאמרו באותו קול.
היא מסתובבת בחוזקה אל החבלים, שומעת קול לא ישן אומר לה:
“ערך עצמי לא תלוי בחבל. לעולם, אל סנדרה.”
לעולם. דיאנה אל סנדרה מורידה את מבטה מחבלי השכנים, תוקעת אותו בעצמה בחבליה שלה.
“ומה עם ערכים, אל סנדרה?” היא ממשיכה באותה מנגינה, בקולה שלה הפעם.
ערכים כן תלויים. ואם לא אתלה אותם חזק ולא אתקע בהם אטבים, אמצא אותם טובעים במצולות.
והיא, לא מוכנה להטביע בית, ערכים, ומשפחה.
כשחואן רק נכנס להפרד חטופות, הוא מוצא אישה אחת, עטופת חיוורון, אוחזת בחוזקה בחבלים.
והחיוורון שגולש ממנה לא עוצר את המילים.
והאיש הטוב שתכנן לסגור היום עסקה, שומע בזעזוע על צ’או ואורבוגנו בוסי- הדמויות שראתה אשתו
היום על הסירה יחד עם רוברטו השותף העתידי שלו.
ואשתו, נושכת שפתיים, לא עומדת בחורבן שהיא חוללה.
-
2 תגובות
-
156
62
0
פעילה בקהילה
המשך-
” סליחה חואן” קולה מרוסק. ” סליחה שהרסתי לך את התוכניות”
“לא הרסת” חואן רועד.
היא מחפשת בפניו אכזבה או כעס, מוצאת רק הודיה אחת גדולה.
” לא הרסת לי אל סנדרה תכניות.
את שמרת לי עליהן”. עיניו מעפעפות, “תודה גיבורה”.
סוף.
-
156
62
0
פעילה בקהילה
זה עשה לך משהו?
Log in to reply.
