כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
רעיון שחשבתי עליו. לא יודעת איך יראה ההמשך…
-
רעיון שחשבתי עליו. לא יודעת איך יראה ההמשך…
כחול – עמוק – כהה.
הנשימה מתקצרת, החיים רצים, מדלגים. מקטעים מקטעים.
אמא,
אבא,
אני רוצה לבכות, אבל לא יכולה. משהו גדול וחזק עומד באמצע הגרון. לא מאפשר תנועה, לא זיז ולא ניע.
הכחול העמוק הופך סגול – אני לא נושמת.
הסחף החזק מושך אותי למטה, אני מצליחה לראות משהו שחור וגדול משייט מולי בהנאה,
כאילו חי הוא ביקום אחר. מקביל. רחוק מהעולם בו אני נמצאת כעת נאבקת על חיי, סופרת נשימה לנשימה, בתוך עולם שמתקצר. העולם שככול הנראה עומד לסגור בפניי את שעריו.
מה אני יודעת מהחיים שלי?
אני רק בת שמונה.
אמא פעם אמרה שסבא צעק קריאת שמע, כשהנאצים תפסו אותו, לפתו אותו והצמידו את חתיכת המתכת לרקתו.
על אף שידענו שלחתיכת המתכת הזאת, יש שם לגיטימי. אמא סרבה להשתמש בו. רצתה לשמור על טוהר המחשבה, על העדנה של בנות משפחת הלר.
איך אני אצעק קריאת שמע?. שכחתי את המילים, הן מתבלבלות לי. רגע ליבי, תעצרי רגע לחשוב בהיגיון. את אומרת את הפסוק הזה יום יום.
העיניים שורפות. אני בולעת מים. הרבה מים.
המאבק האיתן שאני מנהלת עם הסחף מכריע אותי. הגוף שלי כבד, כמו אבן שאין לה הופכין אני שוקעת, צוללת בהתמדה.
אני רוצה לצעוק, לזעוק. מישהו שומע אותי?
לפתע הסחף משנה את כיוונו, מרים אותי מעלה. אני מצליחה לראות משהו מבעד לכחול העמוק הזה.
אולי קרן אור דקה? אני בועטת ומכה במים בכול הכוח. הגוף שלי מקבל מנת אנרגיה נוספת.
החוט הדק הזהוב נעלם, ושוב החושך מכסה אותי, משבית את אבריי.
אני רוצה לוותר, התעייפתי. זרועותיי רפויות, נחות מהמאבק המתמשך.
אויש, בטח כולם דואגים.
הכחול הכהה, הופך עד מהרה לצבע שלא הכרתי עד כה. זה יפה, מהפנט.
אני רוצה אליו, נעים לי פתאום.
לא יאמן שעד לפני רגע נאבקתי, נחנקתי, בלעתי את האוקיינוס כולו לתוכי.
ככה מרגישים שהכול נגמר?
זה היה קצר, כה קצר.
אני רוצה לאמא, לחיבוק אחד אחרון.
אמא סליחה.
סליחה שרקעתי ברגליים נוקשות.
סליחה ששילבתי את זרועותיי במחאה בכול פעם שלא הסכמת לי.
הייתי צריכה להקשיב לך, לקבל מרות. להשלים עם העובדה שלא- זה לא.
אני רוצה לחזור ולהקשיב. להיות ילדה טובה. להניח את כפות הידיים על העיניים עוד פעם אחת לפני נרות השבת.
אמא..
אני אוהבת אותך אמא. סליחה שלא אמרתי את זה בתדירות גבוהה יותר, כמו שלוימי ורותי.
אם הקדוש ברוך הוא יחליט להחזיר אותי אלייך, אני אעשה את כל מה שתבקשי.
הכחול הכהה מתבהר, ממגנט אותי אליו.
מוזר. אני יכולה פתאום לראות תמונה צלולה שלי מגיל שלוש, זה היה חג ושלחת אותי עם ציפי.
הלבשת אותי בשמלה לבנה, קצרצרה, עם גרביי תחרה צחורות. אמרת לי לתת יד לציפי ולא לעזוב עד שנגיע לבית הכנסת.
ואני, שכוח המרי גאה בי מאז שזכרתי את עצמי, שחררתי את היד מהלפיתה החזקה של ציפי ורצתי לכביש.
“למה עשית את זה ליבי?” רטנת מעליי דקה לאחר מכן, כשהרמת אותי מהשלולית הבוצית שהכתימה את בגדי השבת. “למה את תמיד עושה הפוך ממה שאומרים לך?”
חשקת את פיך, נלחמת בכעס שעטה על פנייך מסכה קרה.
הכחול בעיניך הפך להיות אפור כשאמרת לציפי: “הילדה הזאת שונה”.
ואני, שרציתי להיות טובה. באמת שרציתי, מצאתי את עצמי מקבלת דלק לתעלול הבא.
האם כאן המקום לשאול אמא, למה לא האמנת בי כמו שהאמנת בציווי, ובתי, בציפי, רותי ושלוימי?
אני אשתדל להיות טובה למעלה. לשלוח לכם הרבה כוחות, כי אני יודעת, יודעת שלמרות הכול את אוהבת אותי.
לפעמים הייתי שומעת את אבא ואותך בלילות. היית נושכת את השפתיים חזק והדמעות הציפו את פנייך הטובות.
“מה אני עושה לא נכון ישראל?”
ואבא רק ניחם, ואמר שיש בך כוחות. “נצלי אותם תמי. הקדוש ברוך הוא העניק לך צידה לדרך יחד עם כל תינוק”.
ואת לחשת, מלמלת כמעט ללא קול. “עליה אני לא יכולה. היא התיקון שלי בעולם הזה”.
ואני בלעתי את הרוק שוב ושוב, לא הצלחתי לנשום מרוב כאב. הרמתי את השמיכה עד הראש ובעטתי בכול הכוח בציווי שישנה איתי ‘ראש וזנב’.
היא בכתה ואת הגעת, הסתכלת בי דקה ארוכה בזמן שהעמדתי פנים שאני ישנה. המבט שלך היה חשדני כשהרמת את ציווי והנחת אותה על כתפייך.
“שההה..” הרגעת והנחת אותה זנב לראשה של רותי.
רציתי להיות טובה, אבל המשפט הזה הרס הכול. טרף את הקלפים. הוריד לי מהשנים ומהכוחות.
כמה שרציתי, לא הצלחתי לצאת מהמערבולת הזאת שמשכה אותי מטה, בדיוק כמו עכשיו.
אין – לי -אוויר.
הסחף מטלטל אותי מצד לצד,
אני כבר לא בועטת, לא שורטת.
עכשיו אני טובה.
-
23 תגובות
-
1637
1602
0
פעילה בקהילה
מדהים.
כתיבה מדויקת ונעימה לקריאה.
רק ברשותך שלוש נקודות:
ציווי – נראה לי שמאייתים ציבי. ציווי קראתי כך – צִיווּי
לפעמים הייתי שומעת את אבא ואותך בלילות. היית נושכת את השפתיים חזק והדמעות הציפו את פנייך הטובות.
פה לא נכון לתאר נשיכת שפתיים ודמעות אם היא רק שומעת. חלק המשפט השני חייב לבוא כהשערה, וגם ההשערה חייבת לבוא באיחור, כי כל עוד היא לא שמעה – לא הייתה לה דרך לשער שלפני זה האמא דמעה ונשכה שפתיים.
אולי משהו כזה:
לפעמים הייתי שומעת את אבא ואותך בלילות. קולך היה קטוע ולא היה לי ספק שאת נושכת שפתיים ודמעות מציפות את פניך הטובות.
היא בכתה ואת הגעת, הסתכלת בי דקה ארוכה בזמן שהעמדתי פנים שאני ישנה. המבט שלך היה חשדני כשהרמת את ציווי והנחת אותה על כתפייך.
גם פה קצת לא אפשרי… היא לא יכולה להעמיד פנים בעיניים פתוחות, ומכאן שהיא לא יכולה לראות כמה זמן אמא מסתכלת בה (כן להרגיש נניח דקירה או חוסר נוחות). להרים את ציבי כן, כי המיטה מן הסתם מתנועעת קצת ויש קולות אבל לא שהיא מונחת על הכתפיים…
רציתי להיות טובה, אבל המשפט הזה הרס הכול. טרף את הקלפים. הוריד לי מהשנים ומהכוחות.
התלבטתי אם התכוונת למשפט שאמרה כשהייתה בת שלוש: “תמיד את עושה הפוך…” או המשפט שאמרה בלילה: “היא התיקון שלי…” המשפט לעיל הגיע מרוחק משניהם…
-
280
100
0
פעילה בקהילה
תודה על הדיוק 🙂
לגבי השם ציוויה – מכירה מישהי שככה כותבת את שמה. מעניין.
על הקטע של ‘נשיכת השפתיים’, חשוב לי מאור לשמור את התיאור, לכן אחליף את ה’שמעתי’ ב’ראיתי’. תודה על הדיוק.
שהעמידה פני ישנה, היא יכולה להיות עם עיניה פתוחות למחצה, כשחשוך בחדר. זה דווקא יכול להיות הגיוני, לא? אם לוקחים בחשבון שמי שנכנס מתוך מקום מואר, לא מבחין מיד בפרטים קטנים..
אולי אנסח את זה כך:
“היא בכתה ואת הגעת, הסתכלת בי דקה ארוכה מתוך האפלה בזמן שהעמדתי פניי ישנה. הרמת את ציווי והנחת אותה על כתפייך”.
לגבי הדיוק האחרון. “רציתי להיות טובה” זה סיכום של כול מה שבוער בה. הקונפליקט של ליבי שקורע אותה בין הרצון להיות טובה, לכוח המרי שגואה בה.
זה משפט שמסכם את החוויה האישית שלה מהחיים.
-
1637
1602
0
פעילה בקהילה
התכוונתי במה התכוונת במילים: אבל המשפט הזה הרס הכול. איזה משפט? הבנתי שמדובר במשפט של האמא, אבל לא הבנתי איזה מהם…
-
-
133
86
0
פעילה בקהילה
מהמם.
אהבתי.
עצוב…
-
174
396
0
פעילה בקהילה
הכתיבה משובחת, התאורים חיים ומוחשיים.
בלי לגרוע מאיכות הכתיבה והקטע, הוא לא מתאים לילדה בת 8, לא מבחינת ניסוח, ולא מבחינת עומק הרגשות וההבנה שלהן.-
280
100
0
פעילה בקהילה
נכון חשבתי על זה.
אולי אקפיץ אותה בעוד כמה שנים. למרות שהדיסוננס הזה בין הגיל לבין ההשגות שלה, עושה לי משהו.. לא יודעת להגדיר מה..
היא לא עוד סתם ילדה, וכעת שהמודע מתערפל. הרצון האמיתי המזוקק מהמקום הגבוה – מדבר ממנה.
-
174
396
0
פעילה בקהילה
לשיקולך. בעיני זה לא היה נשמע אמין.
אם את מביאה את זה בתור פלאשבק כשהיא כבר גדולה יותר, זה בהחלט הגיוני.
-
-
-
280
100
0
פעילה בקהילה
תודה על התגובות.
זה קצת עצוב, אבל היא תחייה.
-
1856
2786
0
פעילה בקהילה
הכתיבה ממש מרתקת,
אבל לא הגיוני בעיני שילדה בת 8 תחשוב כאלו מחשבות כשהיא מנסה להחלץ מטביעה
היא אמורה לחשוב אבאלה ואמלא הצילו!!!
לא מה יחשבו וירגישו אחרים.
-
280
100
0
פעילה בקהילה
אני שמחה על התגובות.
אשמח לדעת אם יש עוד דעות.
ואם לא הייתי כותבת שהיא בת 8, על איזה גיל הייתן חושבות?
-
125
78
0
פעילה בקהילה
הייתי חושבת על גיל ההתבגרות. אז היא כבר בשלב שמסוגלת לעשות לעצמה רפלקציה.
איזה כתיבה מצמררת!
-
-
280
100
0
פעילה בקהילה
תודה רבה רבה.
מחבקת את הביקורת בשתי ידיים, ולקחתי לתשומת ליבי.
את האמת נהיה לי כבד על הלב. תכננתי סקיצה אחרת לעלילה, בסוף יצא משהו אחר.
אתאר בקווים כללים מה תכננתי:
העלילה מספרת על ליבי, ילדה שנכנסת עם חברותיה לים. כאשר כולן חוזרות לחוף, את ליבי לא מוצאים בשום מקום.
לאחר חיפושים מייאשים, השגרה צוללת על כולם, אך לא על הוריה שממשיכים להיאבק בחיפושים אחריה.
העלילה קופצת במרחב ובזמן.
ילדה בלי שם, בלי זהות, ללא מילים או זיכרון נאספת על ידי דייג מבוגר שמטפל בה במסירות. הוא מעניק לה את השם רפאלה.
רפאלה ילדה מרדנית, שחלק ניכר מחייה נמחק מזיכרונה. היא גדלה בבית איכרים קטן עם זוג מבוגר שמטפל בה במסירות.
חברתה הטובה לטיסיה תוביל אותה במסדרונות החשוכים והפתלתלים של עברה עד הגילוי המפתיע על זהותה.
לאחר מחשבה, ליבי תהיה בת ארבע- עשרה ואני אתחיל את הסיפור קצת אחרת, התיאור יהפוך להיות פלשבק כחלק מטיפולי ההיפנוזה שהיא תעבור עם לטיסיה.
תודה לכול המגיבות.
אתן מכרה של זהב
-
8
12
0
סטטוס תעסוקתי:
חברה חדשה
יש ספר שהוא ממש ברעיון שכתבת בתקציר “נשמה טובה את” לא זוכרת של מי אבל הוא לא ישן (לא נראה יותר מעשר שנים) הסיפור הוא על ילדה קטנה שטבע כושים שמצאו אותה והיא מגלה את עברה גם כן על ידי חברה או אחותה המאומצת לא זוכרת בדיוק.
-
-
1856
2786
0
פעילה בקהילה
יש ספר על כזה רעיון,
נראה לי של חוה רוזנברג – 99 חלקים.
שם מדבר על יחסי חברות
-
1637
1602
0
פעילה בקהילה
יש הרבה ספרים כאלו. לא רק אחד.
לא זוכרת בשמות, כן עלילה:
1. מישהי שצנח עליה גוש בטון, הפכה לצמח וקמה כעבור כמה שנים טובות. מוצגים מערכות היחסים שלה עם הילדים הגדולים, הבעל ועוד.
2. אחד שדרס ילדה של חברו הטוב. מצאו אותו חסר הכרה במטוס, כשהתעורר לא זכר דבר ולא ידעו מי הוא. הוא בעצם משלים עם העבר לאט לאט.
3. בן של סוכן ממשלתי באירן או עיראק, יהודי. הוריו נהרגו, הוא גודל להיות שאהיד…
-
174
396
0
פעילה בקהילה
השני זה סודות של דבורה רוזן.
השלישי נראה לי של חוי בר. אולי הספר הראשון שלה.
-
1637
1602
0
פעילה בקהילה
לא חוי בר. זה ספר מאד ישן.
עכשיו נזכרתי באחד נוסף – ילדה שנחטפה בידי ערבים והתברר שהשומר שלה הוא אחיה – שנחטף לפני כמה שנים גם הוא ושכח את כל עברו.
-
1637
1602
0
פעילה בקהילה
נו והיה אחד גם על אסון התאומים. שני אחים שנחטפו בצעירותם מהאבא (הפיכה באיראן או משהו כזה) נפגשו כחוטפי מטוס שהיה אמור להתרסק היכנשהו ובזכותם הטרור לא בוצע.
קיצר יש מלא, אבל טכנית זה לא אומר דבר…
-
174
396
0
פעילה בקהילה
כן. נראה לי תכנית מגרה של ציפורה אדלר.
-
-
-
-
74
62
0
פעילה בקהילה
השני זה אסתר טוקר
‘שחמט’ אם אני לא טועה
ישן ממש..
-
-
-
280
100
0
פעילה בקהילה
חוץ מ’על אש קטנה’ לא קראתי ספרים שלה.
מעניין..
איך אני יכולה למצוא תקציר של הספר הזה? חסום לי בנטפרי
-
76
152
0
פעילה בקהילה
נשמה טובה את של רותי קניג מדבר על ילדה בת 3 שנעלמה בצונמי וגדלה בפילפינים עי משפחה פרמטיבית….
-
-
26
10
0
חברה חדשה
מצמרר, אבל אי אפשר להפסיק לקרוא….
אני דווקא אהבתי את הפער בין הגיל הצעיר של הילדה לבין התחושות העמוקות,
זה באמת מרגיש כמו שאת מתארת- את התת מודע שנחשף בזמן של מצוקה כזאת.
בעיניי זה הגיוני,
אולי רק השפה קצת גבוהה מידי.
Log in to reply.
