רעיון שחשבתי עליו. לא יודעת איך יראה ההמשך…

[ת. עקבי]

מדהים.

כתיבה מדויקת ונעימה לקריאה.

רק ברשותך שלוש נקודות:

ציווי – נראה לי שמאייתים ציבי. ציווי קראתי כך – צִיווּי

לפעמים הייתי שומעת את אבא ואותך בלילות. היית נושכת את השפתיים חזק והדמעות הציפו את פנייך הטובות.

פה לא נכון לתאר נשיכת שפתיים ודמעות אם היא רק שומעת. חלק המשפט השני חייב לבוא כהשערה, וגם ההשערה חייבת לבוא באיחור, כי כל עוד היא לא שמעה – לא הייתה לה דרך לשער שלפני זה האמא דמעה ונשכה שפתיים.

אולי משהו כזה:

לפעמים הייתי שומעת את אבא ואותך בלילות. קולך היה קטוע ולא היה לי ספק שאת נושכת שפתיים ודמעות מציפות את פניך הטובות.

היא בכתה ואת הגעת, הסתכלת בי דקה ארוכה בזמן שהעמדתי פנים שאני ישנה. המבט שלך היה חשדני כשהרמת את ציווי והנחת אותה על כתפייך.

גם פה קצת לא אפשרי… היא לא יכולה להעמיד פנים בעיניים פתוחות, ומכאן שהיא לא יכולה לראות כמה זמן אמא מסתכלת בה (כן להרגיש נניח דקירה או חוסר נוחות). להרים את ציבי כן, כי המיטה מן הסתם מתנועעת קצת ויש קולות אבל לא שהיא מונחת על הכתפיים…

רציתי להיות טובה, אבל המשפט הזה הרס הכול. טרף את הקלפים. הוריד לי מהשנים ומהכוחות.

התלבטתי אם התכוונת למשפט שאמרה כשהייתה בת שלוש: “תמיד את עושה הפוך…” או המשפט שאמרה בלילה: “היא התיקון שלי…” המשפט לעיל הגיע מרוחק משניהם…

[ס. מגנזי]

תודה על הדיוק 🙂

לגבי השם ציוויה – מכירה מישהי שככה כותבת את שמה. מעניין.

על הקטע של ‘נשיכת השפתיים’, חשוב לי מאור לשמור את התיאור, לכן אחליף את ה’שמעתי’ ב’ראיתי’. תודה על הדיוק.

שהעמידה פני ישנה, היא יכולה להיות עם עיניה פתוחות למחצה, כשחשוך בחדר. זה דווקא יכול להיות הגיוני, לא? אם לוקחים בחשבון שמי שנכנס מתוך מקום מואר, לא מבחין מיד בפרטים קטנים..

אולי אנסח את זה כך:

“היא בכתה ואת הגעת, הסתכלת בי דקה ארוכה מתוך האפלה בזמן שהעמדתי פניי ישנה. הרמת את ציווי והנחת אותה על כתפייך”.

לגבי הדיוק האחרון. “רציתי להיות טובה” זה סיכום של כול מה שבוער בה. הקונפליקט של ליבי שקורע אותה בין הרצון להיות טובה, לכוח המרי שגואה בה.

זה משפט שמסכם את החוויה האישית שלה מהחיים.

[ת. עקבי]

התכוונתי במה התכוונת במילים: אבל המשפט הזה הרס הכול. איזה משפט? הבנתי שמדובר במשפט של האמא, אבל לא הבנתי איזה מהם…

[יהודית מדר]

מהמם.

אהבתי.

עצוב…

[מרים ג]

הכתיבה משובחת, התאורים חיים ומוחשיים.
בלי לגרוע מאיכות הכתיבה והקטע, הוא לא מתאים לילדה בת 8, לא מבחינת ניסוח, ולא מבחינת עומק הרגשות וההבנה שלהן.

[ס. מגנזי]

נכון חשבתי על זה.

אולי אקפיץ אותה בעוד כמה שנים. למרות שהדיסוננס הזה בין הגיל לבין ההשגות שלה, עושה לי משהו.. לא יודעת להגדיר מה..

היא לא עוד סתם ילדה, וכעת שהמודע מתערפל. הרצון האמיתי המזוקק מהמקום הגבוה – מדבר ממנה.

[מרים ג]

לשיקולך. בעיני זה לא היה נשמע אמין.

אם את מביאה את זה בתור פלאשבק כשהיא כבר גדולה יותר, זה בהחלט הגיוני.

[ס. מגנזי]

תודה על התגובות.

זה קצת עצוב, אבל היא תחייה.

[ה]

הכתיבה ממש מרתקת,

אבל לא הגיוני בעיני שילדה בת 8 תחשוב כאלו מחשבות כשהיא מנסה להחלץ מטביעה

היא אמורה לחשוב אבאלה ואמלא הצילו!!!

לא מה יחשבו וירגישו אחרים.

[ס. מגנזי]

אני שמחה על התגובות.

אשמח לדעת אם יש עוד דעות.

ואם לא הייתי כותבת שהיא בת 8, על איזה גיל הייתן חושבות?

[נעמי – מלטשת מילים]

הייתי חושבת על גיל ההתבגרות. אז היא כבר בשלב שמסוגלת לעשות לעצמה רפלקציה.

איזה כתיבה מצמררת!

[ס. מגנזי]

תודה רבה רבה.

מחבקת את הביקורת בשתי ידיים, ולקחתי לתשומת ליבי.

את האמת נהיה לי כבד על הלב. תכננתי סקיצה אחרת לעלילה, בסוף יצא משהו אחר.

אתאר בקווים כללים מה תכננתי:

העלילה מספרת על ליבי, ילדה שנכנסת עם חברותיה לים. כאשר כולן חוזרות לחוף, את ליבי לא מוצאים בשום מקום.

לאחר חיפושים מייאשים, השגרה צוללת על כולם, אך לא על הוריה שממשיכים להיאבק בחיפושים אחריה.

העלילה קופצת במרחב ובזמן.

ילדה בלי שם, בלי זהות, ללא מילים או זיכרון נאספת על ידי דייג מבוגר שמטפל בה במסירות. הוא מעניק לה את השם רפאלה.

רפאלה ילדה מרדנית, שחלק ניכר מחייה נמחק מזיכרונה. היא גדלה בבית איכרים קטן עם זוג מבוגר שמטפל בה במסירות.

חברתה הטובה לטיסיה תוביל אותה במסדרונות החשוכים והפתלתלים של עברה עד הגילוי המפתיע על זהותה.

לאחר מחשבה, ליבי תהיה בת ארבע- עשרה ואני אתחיל את הסיפור קצת אחרת, התיאור יהפוך להיות פלשבק כחלק מטיפולי ההיפנוזה שהיא תעבור עם לטיסיה.

תודה לכול המגיבות.

אתן מכרה של זהב

[אלישבע]

יש ספר שהוא ממש ברעיון שכתבת בתקציר “נשמה טובה את” לא זוכרת של מי אבל הוא לא ישן (לא נראה יותר מעשר שנים) הסיפור הוא על ילדה קטנה שטבע כושים שמצאו אותה והיא מגלה את עברה גם כן על ידי חברה או אחותה המאומצת לא זוכרת בדיוק.

[ה]

יש ספר על כזה רעיון,

נראה לי של חוה רוזנברג – 99 חלקים.

שם מדבר על יחסי חברות

[ת. עקבי]

יש הרבה ספרים כאלו. לא רק אחד.

לא זוכרת בשמות, כן עלילה:

1. מישהי שצנח עליה גוש בטון, הפכה לצמח וקמה כעבור כמה שנים טובות. מוצגים מערכות היחסים שלה עם הילדים הגדולים, הבעל ועוד.

2. אחד שדרס ילדה של חברו הטוב. מצאו אותו חסר הכרה במטוס, כשהתעורר לא זכר דבר ולא ידעו מי הוא. הוא בעצם משלים עם העבר לאט לאט.

3. בן של סוכן ממשלתי באירן או עיראק, יהודי. הוריו נהרגו, הוא גודל להיות שאהיד…

[מרים ג]

השני זה סודות של דבורה רוזן.

השלישי נראה לי של חוי בר. אולי הספר הראשון שלה.

[ת. עקבי]

לא חוי בר. זה ספר מאד ישן.

עכשיו נזכרתי באחד נוסף – ילדה שנחטפה בידי ערבים והתברר שהשומר שלה הוא אחיה – שנחטף לפני כמה שנים גם הוא ושכח את כל עברו.

[ת. עקבי]

נו והיה אחד גם על אסון התאומים. שני אחים שנחטפו בצעירותם מהאבא (הפיכה באיראן או משהו כזה) נפגשו כחוטפי מטוס שהיה אמור להתרסק היכנשהו ובזכותם הטרור לא בוצע.

קיצר יש מלא, אבל טכנית זה לא אומר דבר…

[מרים ג]

כן. נראה לי תכנית מגרה של ציפורה אדלר.

[שרה]

השני זה אסתר טוקר

‘שחמט’ אם אני לא טועה

ישן ממש..

[ס. מגנזי]

חוץ מ’על אש קטנה’ לא קראתי ספרים שלה.

מעניין..

איך אני יכולה למצוא תקציר של הספר הזה? חסום לי בנטפרי

[י]

נשמה טובה את של רותי קניג מדבר על ילדה בת 3 שנעלמה בצונמי וגדלה בפילפינים עי משפחה פרמטיבית….

[sarabar]

מצמרר, אבל אי אפשר להפסיק לקרוא….

אני דווקא אהבתי את הפער בין הגיל הצעיר של הילדה לבין התחושות העמוקות,

זה באמת מרגיש כמו שאת מתארת- את התת מודע שנחשף בזמן של מצוקה כזאת.

בעיניי זה הגיוני,

אולי רק השפה קצת גבוהה מידי.

[אסתר פת]

מאד יפה! היה מרתק לקרוא

אני ישר חשבתי שהגיל לא מסתדר לי

חשבתי על גיל 14 כזה

[מירי כ.]

תמשיכי לכתוב עוד!

מחכה מאוד להמשך…

נו..?!

[ס. מגנזי]

עובדת על ההמשך✍

[גיטי : )]

בקטע כתוב מדהים.

קשה לקריאה.

לא מתאים לגיל העשרה.

[ס. מגנזי]

תקציר הפרק הקודם:

ליבי בת הארבע עשרה, ילדה מרדנית ומאתגרת, נוסעת לים עם חברתה נחמי ובנות משפחתה.

היא מאבדת שליטה במים העמוקים, ונאבקת על חייה, בזמן שכולן חזרו כבר אל החוף.

שבוע לפני הטביעה.

הם יושבים בפינת האוכל, בשתיקה.

ישראל נועץ את מזלגו בעלי החסה, מרים את עיניו מפעם לפעם מביט באשתו מבעד לגבותיו.

עיניה כבויות. היכן נעלמה האישה התוססת ומלאת החיים שהכיר?. שאלה זו מהדהדת בין רקותיו. לפתע אצבעות קרות לופתות את ליבו בחוזקה.

אישה בת שלושים ותשע שנראה כאילו הזקנה קפצה לבקרה. כתפיה שמוטות. שרוולי כותונת הטריקו רופפות על זרועותיה. לחיה שקועות. עיניה כבויות.

מה כבר יכול לעשות מעבר למה שעשה?

מחד גיסא, היא לא מוכנה לוותר על שני הסדרים שלו.

מאידך, היא מתקשה עם כול תינוק שמגיח לאוויר העולם, עם כול קושי, כול אתגר.

“את לא אוכלת?” הוא מניח את כלי האוכל, מנגב את פיו ומחניק לתוכו נשימה מקרטעת.

תמי נושכת את קצה השפה, מרימה אליו שתי עיניים כבויות מבעד ללחיה החיוורות. “לא תודה”.

“עד מתי תמי?” הוא אוסף אוויר מתחתית הריאות, עד המקום שכואב.

היא בולעת רוק. שותקת.

“מה עכשיו?” הוא מנמיך את קולו, לחישתו רכה.

האפור שבעיניה מתלחלח. היא מליטה את פניה בן שתי כפות ידיים ופורצת בבכי חרישי.

“קשה לי איתה” לחישתה נזעקת בחלל החדר.

“ששש” הוא מהסה אותה בתנועת יד חדה. “לא פה”. שוטח הוא את משנתו על כך שילדים מרגישים הכול. יודעים הכול. חשים בכול.

היא משתתקת. כבר לא מתווכת. הרי את רוב זמנו הוא מעביר בכולל, ואת מקצתו הוא משקיע בהשכבת הילדים ובשמיעת אינספור שיתופים נלהבים מצידם.

לא פעם ולא פעמיים טענה בפניו, שעבורה, לא נותר מהומה.

מתי תשתף בקשיים? מתי תשפוך מליבה שיתופים מכבידים?

היא לא מדברת, רק משלבת את זרועותיה. מלטפת את המרפקים ובוהה בנקודה בלתי נראית בחלל החדר.

“תמי?” ישראל מהדק את שפתיו לקו ישר. היא מכירה את החיוך הזה. את החיוך שמנסה לנחם, את החיוך שמנסה לפייס.

“מה?” היא מסננת ביבושת.

“תצאי קצת לטייל”. הוא מנסה לפרגן לה.

מה החוכמה שכולם כבר ישנים והיא, כול מה שהיא רוצה זאת שיחה טובה עם בעלה?

“לצאת לטייל?” היא משיבה מאוכזבת. “חשבתי שנוכל ביחד לצאת.. לדבר..”

“ומה עם הקטנים? איפה ליבי בכלל?” הוא מביט סביבו, כאילו נכנס זה עתה הביתה.

“היא בטח קוראת”. תמי חושקת שיניה. מלכסנת מבט לעבר חריץ האור הבוקע מתחת לדלת חדרה. נרתעת מהתחושות שצפות בה.

“תשאלי אותה אם היא יכולה להשגיח על הקטנים. נצא קצת לטייל. נעים בחוץ”.

היא מהנהנת לשלילה, הנהון ארוך ואיטי.

“שאני אשאל אותה?”

היא מותחת את פיה בעגמומיות ופורסת את זרועותיה לצדדים.

“אני לא מאמין שילדה בת ארבע- עשרה משביתה אותך כליל. מי האמא פה? את או היא?”

הוא שוכח לרגע שאסור לדבר. כי הם תמיד מרגישים הכול, חשים הכול, יודעים הכול. לא?

היא לא מוכיחה אותו. רק מתרוממת בכבדות ממקומה וניגשת לחדרה של ליבי.

פותחת את הדלת לחריץ דק. אור צהוב נשפך על פנייה.

ליבי קוראת ספר, עיניה מרצדות על הכתוב.

“את לא ישנה?” תמי נכנסת, מתיישבת בקצה המיטה. היה להן יום מאתגר. גרונה ניחר וליבה עוד מכווץ משאריות כאב שהיום הותיר אחריו.

“רוצה לקרוא קצת”. ליבי מתמתחת. עיניה הירוקות, הקרות נחות על פני אמא.

“תוכלי לשמור על הקטנים? אני ואבא יוצאים לסיבוב”.

על אף שממש מתחשק לליבי לסרב, היא מוצאת את עצמה מהנהנת בשתיקה, כאות הסכמה.

“תודה” תמי מותחת את פיה לרבע חיוך קלוש. לא מצליחה לחייך שגרונה ניחר מיום גדוש התרחשויות. התנגדויות.

“אין על מה”. ליבי מורידה את עיניה בחזרה לספר הקריאה. תמי מרגישה מיותרת בחדר נערתה המתבגרת. היא יוצאת בשתיקה. מעפעפת אל מול מבטו של ישראל.

“אני מחכה לך בחוץ”. הוא מפנה את הצלחת ומטיב את חולצתו.

*****

הם צועדים בשתיקה.

אלו הרגעים שהופכים אותה מסתם אמא ממורמרת, לאשה מלאה בתובנות, מסקנות ושיתופים מעניינים.

הוא שומע בשתיקה, מאזין בקשב. לא נכנס בדבריה. מבין שזוהי שעת רצון לפורקן אמיתי.

“אני אחפש כולל, תשע עד חמש” הוא מנסה למצוא פתרון לקשיים שצפים אחר הצהריים. אך היא, שבאה מבית של תלמידים חכמים אחד אחד, לא מסוגלת. לא יכולה שמציאות כזאת תתאפשר.

“אברך רציני לא לומד תשע עד חמש”.

“למה?” הוא צוחק. טומן את כפות ידיו עמוק בכיסי מכנסיו. “אני מכיר הרבה אברכים רציניים שלומדים רצוף”.

“לא אצלנו”. היא מישירה מבט. בוחנת את תוואי הדרך.

“את משווה את עצמך לאמא שלך, לגיסות ולאחיות שלך?. קשה לך לקבל את העובדה שלכול משפחה יש אופי שונה. הילדים שלנו מאוד דומיננטיים ובניגוד לגיסותייך ואחיותייך, לנו אין עזרה”.

“שנינו עדינים ישראל. אני באמת לא מבינה מאיפה הם ירשו את הטמפרמנט הזה”. היא מסננת בחצי ייאוש.

“אז מה את מציעה לעשות?” הוא מתעלם משאלתה באלגנטיות כמחפש אחר פתרון יעיל לקשיים הטכניים בניהול הבית.

“לא יודעת. צריכה לחשוב על זה”.

“את שלומי ומוישי אני יכול לקחת לכולל. אבל את ליבי לא”. הוא לוחש בחשש. מודע לכך שלוחץ הוא כעת על נקודת תורפה. ובכול פעם שהוא עושה זאת תמי מרגישה כאילו לוחצים לה על פצע מוגלתי ללא רחמים.

הכאב שיוצא מהפצע הזה, הוא כאב שבנוי ברבדים, בנוי לתלפיות. בנוי ומוצק היטב.

במילים אחרות. לתמי יש משקעים מביתה.

“זה אבסורד”. ישראל מושך את כתפיו ומנסה ללכוד את מבטה כשהם מתיישבים על ספסל האבן שעל הגבעה.

“את האמא בבית. לא יתכן שתרגישי כך. את חייבת הדרכה הורית”.

ותמי מתנשפת. פעימות ליבה הקצובות לפתע משתוללות בין צלעותיה.

היא מודה בינה לבין עצמה שהיא קצת איבדה שליטה על חינוך ילדיה.

היא בחרה לגור כאן ללא משפחה. בחרה לשמוע שידוכים רק עם בחור מהארץ. הותירה את משפחתה הענפה בלונדון.

אחיותיה, גיסותיה, אשר מסודרות ומוקפדות לעילה ולעילה, לא היו חולמות, ולא בחלומות בלהה או הזיות בהקיץ, שבמרחק ארבע שעות מהן, על אדמת הקודש. היא, תמי ברנד הבחורה המיוחסת, נראית ומרגישה כמו שבר כלי.

בביקור האחרון שלהם בפסח, היא התאמצה מעבר ליכולות שלה, באופן כמעט על טבעי להיראות כמותן. לחייך כמותן. לשבת בנינוחות כמותן.

הן היו מסורקות, מאופרות, וכול ילד יצא מתוך קטלוג אופנה.

ואם להן זה בא בקלות יחסית.

את שלה היא רכשה ביזע רב.

מתאפקת, מתייסרת בשתיקה על כך שהן מקבלות עזרה מאימה. ואילו היא, היא בחרה לחיות רחוק מכולן.

ובזמן שהן מרעיפות מחמאות על מסירות נפשה. היא בולעת רוק מר בשקט, כאשר חושבת היא על קשיי יומה.

הטלפון מטרטר בין ידיה. היא משתיקה אותו מבלי להביט על הצג.

“תמי?” ישראל מרכין את ראשו, מלכסן מבט.

“סליחה שאני אומר, אבל אני חושב שהבעיה נמצאת אצלך”.

תמי חושקת את לסתותיה. שריר דקיק ובלתי נראה זע על פניה מתוך האפלה. ישראל לוקח נשימה עמוקה. הוא חייב להגיד את זה אחת ולתמיד.

הטלפון מטרטר שוב.

“לא תעני?” הוא מציץ. זאת ליבי.

“הבעיה בי” היא לוחשת נעלבת. מתעלמת מהצלצול הבלתי פוסק, מהמבטים של ישראל. רק אוספת את שברי הכאב שהתפצפצו סביבה לאלפי חלקיקים זעירים.

“את תיעלבי. את פשוט… – “

“אמא??” צעקתה של ליבי מאחור קורעת את דממת הלילה שעל גבעת רוקח הדוממת.

[אסתר פת]

וואוו, ס. מגנזי, מצאתי את עצמי קוראת מרותקת ברצף את הקטע

הוא כל כך מהחיים, כל כך הזדהיתי עם האישה הזו שהמרתון עם הילדים לפעמים לא משאיר לה קצת מקום לעצמה, מרחב אישי עם בעלה:(

כל כך אהבתי איך הבאת בפשטות ובאותנטיות את המציאות של החיים המורכבת

שגם אם אנחנו בוחרות בה, הרבה פעמים היא מאתגרת ולא קלה

הכתיבה שלך משקפת בפשטות ובאמיתיות את המציאות

נהניתי מאד לקרוא. אשמח להמשך!