רעיון שחשבתי עליו. לא יודעת איך יראה ההמשך…

[ת. עקבי]

מדהים.

כתיבה מדויקת ונעימה לקריאה.

רק ברשותך שלוש נקודות:

ציווי – נראה לי שמאייתים ציבי. ציווי קראתי כך – צִיווּי

לפעמים הייתי שומעת את אבא ואותך בלילות. היית נושכת את השפתיים חזק והדמעות הציפו את פנייך הטובות.

פה לא נכון לתאר נשיכת שפתיים ודמעות אם היא רק שומעת. חלק המשפט השני חייב לבוא כהשערה, וגם ההשערה חייבת לבוא באיחור, כי כל עוד היא לא שמעה – לא הייתה לה דרך לשער שלפני זה האמא דמעה ונשכה שפתיים.

אולי משהו כזה:

לפעמים הייתי שומעת את אבא ואותך בלילות. קולך היה קטוע ולא היה לי ספק שאת נושכת שפתיים ודמעות מציפות את פניך הטובות.

היא בכתה ואת הגעת, הסתכלת בי דקה ארוכה בזמן שהעמדתי פנים שאני ישנה. המבט שלך היה חשדני כשהרמת את ציווי והנחת אותה על כתפייך.

גם פה קצת לא אפשרי… היא לא יכולה להעמיד פנים בעיניים פתוחות, ומכאן שהיא לא יכולה לראות כמה זמן אמא מסתכלת בה (כן להרגיש נניח דקירה או חוסר נוחות). להרים את ציבי כן, כי המיטה מן הסתם מתנועעת קצת ויש קולות אבל לא שהיא מונחת על הכתפיים…

רציתי להיות טובה, אבל המשפט הזה הרס הכול. טרף את הקלפים. הוריד לי מהשנים ומהכוחות.

התלבטתי אם התכוונת למשפט שאמרה כשהייתה בת שלוש: “תמיד את עושה הפוך…” או המשפט שאמרה בלילה: “היא התיקון שלי…” המשפט לעיל הגיע מרוחק משניהם…

[ס. מגנזי]

תודה על הדיוק 🙂

לגבי השם ציוויה – מכירה מישהי שככה כותבת את שמה. מעניין.

על הקטע של ‘נשיכת השפתיים’, חשוב לי מאור לשמור את התיאור, לכן אחליף את ה’שמעתי’ ב’ראיתי’. תודה על הדיוק.

שהעמידה פני ישנה, היא יכולה להיות עם עיניה פתוחות למחצה, כשחשוך בחדר. זה דווקא יכול להיות הגיוני, לא? אם לוקחים בחשבון שמי שנכנס מתוך מקום מואר, לא מבחין מיד בפרטים קטנים..

אולי אנסח את זה כך:

“היא בכתה ואת הגעת, הסתכלת בי דקה ארוכה מתוך האפלה בזמן שהעמדתי פניי ישנה. הרמת את ציווי והנחת אותה על כתפייך”.

לגבי הדיוק האחרון. “רציתי להיות טובה” זה סיכום של כול מה שבוער בה. הקונפליקט של ליבי שקורע אותה בין הרצון להיות טובה, לכוח המרי שגואה בה.

זה משפט שמסכם את החוויה האישית שלה מהחיים.

[ת. עקבי]

התכוונתי במה התכוונת במילים: אבל המשפט הזה הרס הכול. איזה משפט? הבנתי שמדובר במשפט של האמא, אבל לא הבנתי איזה מהם…

[יהודית מדר]

מהמם.

אהבתי.

עצוב…

[מרים ג]

הכתיבה משובחת, התאורים חיים ומוחשיים.
בלי לגרוע מאיכות הכתיבה והקטע, הוא לא מתאים לילדה בת 8, לא מבחינת ניסוח, ולא מבחינת עומק הרגשות וההבנה שלהן.

[ס. מגנזי]

נכון חשבתי על זה.

אולי אקפיץ אותה בעוד כמה שנים. למרות שהדיסוננס הזה בין הגיל לבין ההשגות שלה, עושה לי משהו.. לא יודעת להגדיר מה..

היא לא עוד סתם ילדה, וכעת שהמודע מתערפל. הרצון האמיתי המזוקק מהמקום הגבוה – מדבר ממנה.

[מרים ג]

לשיקולך. בעיני זה לא היה נשמע אמין.

אם את מביאה את זה בתור פלאשבק כשהיא כבר גדולה יותר, זה בהחלט הגיוני.

[ס. מגנזי]

תודה על התגובות.

זה קצת עצוב, אבל היא תחייה.

[ה]

הכתיבה ממש מרתקת,

אבל לא הגיוני בעיני שילדה בת 8 תחשוב כאלו מחשבות כשהיא מנסה להחלץ מטביעה

היא אמורה לחשוב אבאלה ואמלא הצילו!!!

לא מה יחשבו וירגישו אחרים.

[ס. מגנזי]

אני שמחה על התגובות.

אשמח לדעת אם יש עוד דעות.

ואם לא הייתי כותבת שהיא בת 8, על איזה גיל הייתן חושבות?

[נעמי – מלטשת מילים]

הייתי חושבת על גיל ההתבגרות. אז היא כבר בשלב שמסוגלת לעשות לעצמה רפלקציה.

איזה כתיבה מצמררת!

[ס. מגנזי]

תודה רבה רבה.

מחבקת את הביקורת בשתי ידיים, ולקחתי לתשומת ליבי.

את האמת נהיה לי כבד על הלב. תכננתי סקיצה אחרת לעלילה, בסוף יצא משהו אחר.

אתאר בקווים כללים מה תכננתי:

העלילה מספרת על ליבי, ילדה שנכנסת עם חברותיה לים. כאשר כולן חוזרות לחוף, את ליבי לא מוצאים בשום מקום.

לאחר חיפושים מייאשים, השגרה צוללת על כולם, אך לא על הוריה שממשיכים להיאבק בחיפושים אחריה.

העלילה קופצת במרחב ובזמן.

ילדה בלי שם, בלי זהות, ללא מילים או זיכרון נאספת על ידי דייג מבוגר שמטפל בה במסירות. הוא מעניק לה את השם רפאלה.

רפאלה ילדה מרדנית, שחלק ניכר מחייה נמחק מזיכרונה. היא גדלה בבית איכרים קטן עם זוג מבוגר שמטפל בה במסירות.

חברתה הטובה לטיסיה תוביל אותה במסדרונות החשוכים והפתלתלים של עברה עד הגילוי המפתיע על זהותה.

לאחר מחשבה, ליבי תהיה בת ארבע- עשרה ואני אתחיל את הסיפור קצת אחרת, התיאור יהפוך להיות פלשבק כחלק מטיפולי ההיפנוזה שהיא תעבור עם לטיסיה.

תודה לכול המגיבות.

אתן מכרה של זהב

[אלישבע]

יש ספר שהוא ממש ברעיון שכתבת בתקציר “נשמה טובה את” לא זוכרת של מי אבל הוא לא ישן (לא נראה יותר מעשר שנים) הסיפור הוא על ילדה קטנה שטבע כושים שמצאו אותה והיא מגלה את עברה גם כן על ידי חברה או אחותה המאומצת לא זוכרת בדיוק.

[ה]

יש ספר על כזה רעיון,

נראה לי של חוה רוזנברג – 99 חלקים.

שם מדבר על יחסי חברות

[ת. עקבי]

יש הרבה ספרים כאלו. לא רק אחד.

לא זוכרת בשמות, כן עלילה:

1. מישהי שצנח עליה גוש בטון, הפכה לצמח וקמה כעבור כמה שנים טובות. מוצגים מערכות היחסים שלה עם הילדים הגדולים, הבעל ועוד.

2. אחד שדרס ילדה של חברו הטוב. מצאו אותו חסר הכרה במטוס, כשהתעורר לא זכר דבר ולא ידעו מי הוא. הוא בעצם משלים עם העבר לאט לאט.

3. בן של סוכן ממשלתי באירן או עיראק, יהודי. הוריו נהרגו, הוא גודל להיות שאהיד…

[מרים ג]

השני זה סודות של דבורה רוזן.

השלישי נראה לי של חוי בר. אולי הספר הראשון שלה.

[ת. עקבי]

לא חוי בר. זה ספר מאד ישן.

עכשיו נזכרתי באחד נוסף – ילדה שנחטפה בידי ערבים והתברר שהשומר שלה הוא אחיה – שנחטף לפני כמה שנים גם הוא ושכח את כל עברו.

[ת. עקבי]

נו והיה אחד גם על אסון התאומים. שני אחים שנחטפו בצעירותם מהאבא (הפיכה באיראן או משהו כזה) נפגשו כחוטפי מטוס שהיה אמור להתרסק היכנשהו ובזכותם הטרור לא בוצע.

קיצר יש מלא, אבל טכנית זה לא אומר דבר…

[מרים ג]

כן. נראה לי תכנית מגרה של ציפורה אדלר.

[שרה]

השני זה אסתר טוקר

‘שחמט’ אם אני לא טועה

ישן ממש..

[ס. מגנזי]

חוץ מ’על אש קטנה’ לא קראתי ספרים שלה.

מעניין..

איך אני יכולה למצוא תקציר של הספר הזה? חסום לי בנטפרי

[י]

נשמה טובה את של רותי קניג מדבר על ילדה בת 3 שנעלמה בצונמי וגדלה בפילפינים עי משפחה פרמטיבית….

[sarabar]

מצמרר, אבל אי אפשר להפסיק לקרוא….

אני דווקא אהבתי את הפער בין הגיל הצעיר של הילדה לבין התחושות העמוקות,

זה באמת מרגיש כמו שאת מתארת- את התת מודע שנחשף בזמן של מצוקה כזאת.

בעיניי זה הגיוני,

אולי רק השפה קצת גבוהה מידי.

[אסתר פת]

מאד יפה! היה מרתק לקרוא

אני ישר חשבתי שהגיל לא מסתדר לי

חשבתי על גיל 14 כזה

[מירי כ.]

תמשיכי לכתוב עוד!

מחכה מאוד להמשך…

נו..?!

[ס. מגנזי]

עובדת על ההמשך✍

[גיטי : )]

בקטע כתוב מדהים.

קשה לקריאה.

לא מתאים לגיל העשרה.