כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
שידור חוזר/פרק מסיפור
-
שידור חוזר/פרק מסיפור
“אריאל?” היא סוגרת את דלת החדר אחריה, עיניה אדומות. “זה אמת מה ש…” היא עוצרת לנשום אוויר, “מה שהרב שלך אמר?” שפתיה נעות בלי קול, בבקשה לא ילד, בבקשה שלא.
הוא לא עונה לה, ידו ממוללת בעצבים את חוט הציצית סביב האצבע שמתחילה לשנות את צבעה. ידו האחרת מגרדת בעורף.
“דבר ראשון תפסיק עם הציצית”, קולה קשוח משהתכוונה, “אתה גם הורס אותה וגם גורם לנמק באצבע שלך”. אפרת נשענת על קיר החדר, קולטת את בעלה הצעיר מתווכח בקולות מהוסים דרך הטלפון, עיניה נעצמות ביאוש. “ודבר שני, שאלתי אותך שאלה, אריאל. תענה לי. האם זה נכ—“
“כן”. הוא מרים לרגע את ראשו המורכן, אש זרה שוכנת באישוניו האפורים, “יודעת מה, אפרת? כן. זה נכון. וזה רק חצי, מבטיח לך. הוא לא יודע כלום”. מרדנות שוטפת את קולו של בן הארבע עשרה, ממלא אותו כוחות. “ואת יודעת מה עוד?” הוא עוצר, פיו נמתח לפס דק, לועג. “אני כבר שנה ככה בג’ורה. שנה שלמה שאני לא מאמין באלוקים, שנה אני מחלל שבת אחרי שבת, שנה שאני רואה מה שרק בא לי ושומע שירים שאת לא תעלי על דעתך. שנה אני ככה. טוב לך?!” הוא מתנשף, כאילו וחזר מריצה של מאה קילומטר, מחכה לתגובה.
היא לא עונה לא. מעכלת את דבריו, המומה.
הגיוני שמה שהכי הציק לה כאן במונולוג הקצר, זה העובדה שאמר אלוקים עם ‘ה’? ילדה טובה שכמותה.
היא מנערת את ראשה, כאב שוכן בעיניה האפורות, את הצבע הזה ירשו רק היא ואחיה מאבא. כל השאר קיבלו את גווני החום למינהם. כרגע השוני בין העיניים האלה צועק לשמיים, תמימות מול חוצפה, כאב מול התרסה, אחות מול אח.
איפה את אמא? היא מרימה ראש, נותנת לשקט לרבוץ במרכז החדר, איפה את כדי לעזור לי לשמור על הבן שלך? למה הלכת?
“יש לי רק שאלה אחת”, קולה שבור, היא מתקרבת צעד לעברו, הוא אוטמתית מתרחק, “למה לא סיפרת? למה?” כל האשמה שבעולם רובצת על ליבה כעת כגוש כבד. חוסמת לה את דרכי הנשימה. “למה הסתרת את זה מאיתנו?” היא מכניסה את בעלה לצד שלה, “הייתי מקבלת. אתה הרי יודע שנאוהב אותך בכל מצב שהוא”. היא מתכופפת לעברו, שלוש עשרה שנים מפרידות בינהם עכשיו כהרים של חול. “אתה יודע את זה, נכון?” היא מניחה יד על המיטה, לא מעיזה לגעת, ליבה פועם בכאב, מבקש אישור.
“אני יודע”. הוא מרכין את ראשו, מסתיר את הדמעות שעלו בו, קולו שקט. “אבל… לא יכולתי להגיד…” הוא מגמגם, דבר שלא מאפיין אותו, “אסור…אסור לי”. הוא מרים חזרה את הראש, סמוק.
מסך שחור סוגר עליה, היא מכירה את המבט הזה. מכירה יותר מדי טוב. הפחד עוטף אותה באצבעות קרות וארוכות. רק לא זה אלוקים, רק לא זה. היא נזרקת באחת, עשר שנים אחורה.
ליום שבו אבא התחיל לשתות.
ליום שבו העולם שלה התהפך. מאז הוא עלה וירד והמצב רק התדרדר. אבל אבא ואמא נלחמו בציפורניים מדממות שלא לפרק את החבילה. למרות שהחבילה קרסה לתוך עצמה ברעש מחריש אוזניים.
הם לא רצו להרוס לה את השם בשידוכים. נערה בת שבע עשרה בכל זאת. אוטוטו שמונה עשרה ויאללה חתונה. אז הם המשיכו, יום יום הם חוו סבל, יום יום שאמא בכתה בחדר אחרי שאבא חזר שיכור גמור. לא מוכנה לוותר.
שש שנים אחרי זה החבילה התפוצצה, משאירה אחרי שובל של לבבות פצועים, הסיפור שכל כך עבדו לטייח. יאצ הרבה יותר מכוער.
השופט גזר על אבא צו הרחקה ואריאל עבר אליה הבייתה. התאומות והתינוק אועברו לאימוץ. היא ניסתה להליחם בכל כוחה בשביל אמא אבל בית המשפט גזר שהיא לא כשירה והיא אועברה למחלקה סגורה.
היא מנערת את ענן הזכרונות שמילא את ראשה עד אפס מקום ותפה את ידו, “אתה שותה אריאל?” היא הכריחה אותו להביט עמוק באישוניה, “תענה לי את האמת”.
אריאל לא עונה, כאילו ובלע את לשונו. הוא מוסיף לשתוק עוד כדקה כשלפתע עווית חולפת בפניו והוא מקיא את נשמתו על רצפת החדר, מרטיב את חציאתה קליל. “בטוחה…” הוא נשנק, “שהיית…שהיית מקבלת?” הוא שואל בין הקאה להקאה, רצפת החדר נשטפת בנוזל לא ברור.
סכין חד פוצע את ליבה, לא בטוח שהייתה מקבלת. לא רוצה שידור חוזר.
“חכה!” היא פוקדת עליו, מדלגת בקלילות מעושה על השאלה, “אל תזוז, אני מביאה לך מגבת”. ומעדכנת את דוד בחדשות.
היא נגשת למטבח, מסמנת לדוד לנתק את הטלפון, והשנייה. “מה קרה?” הוא שואל, מניח יד על הפומבית, “אריאל שותה”. היא מחזיקה הידה את המגבת.
“מה?!” הטלפון נופל מידיו. “תגידי לי שזה לא אמת”.
“הלוואי ויוכלתי”. היא מסתובבת וצועדת במהירות לעבר החדר.
אפרת ניגשת אליו, מושיטה לו את המגבת ועוזרת לו להישכב על המיטה, דוד שהצי מהפתח וראה את הרצפה חזר כעבור רגע עם מגב והחל לגרוף.
“אני אנקה”, ניסה אריאל למחות והרים את ראשו המסוחרר מין הכר, “השתגעת?” דוד מניח יד מתחת לראשו ומחזיר אותו למצב שכיבה. “אתה צריך לנוח עכשיו, לא לנקות”. הוא ממשיך לגרוף, פיו נעול.
היא נגשת אל השלט ומדליקה מזגן. עוצרת בכי ענק שרוצה לפרוץ מתוכה. בולעת, יודעת שהיא להם עוד הרבה על מה לדבר. לא עכשיו.
-
1 תגובה
-
ווואו. יש לי דמעות.
את יכולה לתייג אותי בבקשה כל פעם שאת מעלה לכאן המשך? אני לא נמצאת פה כל הזמן.ובבקשה שאפרת ודוד יהיו טובים אליו.
בבקשה.
Log in to reply.
