שיחה ממתינה 👁‍🗨 דרוש אומץ

[תמי אפשטיין]

יש דברים שבהחלט אכתוב בשם עט, מסיבות כלשהן.

כבר קרה שגיסתי אמרה לי על אחד המדורים שלי (בשם עט) : איזה מדור משעמם. נראה לך שהוא מעניין מישהי?

דווקא מדור שהרבה אהבו, אבל כשקלטה שאני הכותבת – היא די התפדחה.

נושאים נפיצים, שקשורים אלי אישית ועוד – אעדיף שם בדוי, בש”כ

[תהילה ב]

אני אף פעם לא כתבתי למגירה, בכללי לא כתבתי כל כך הרבה כמו פה (רק שירי פורים בתיכון שנפוצו לכל עבר).

אבל אני חושבת שברגע בו מתחילים, כבר יותר קל, מתרגלים לתגובות החמות ושלא וממשיכים להפיץ במרץ.

יכולה להגיד שהיה לי הכי קשה לספר למשפחה שלי שאני כותבת ויצאתי מנקודת הנחה שאני ממשיכה לכתוב כי ממילא לא יראו… מתישהוא התגלה (ברמיזות ממש לא רמיזות של בעלי) וכבר נהיה לי פחות בעיה לדבר על זה. אפילו אח שלי שצחק עלי כל פעם שנפגשנו כבר התרגל ועבר לו 😁

לגבי שם עט – בע”ה את הספר שלי בהחלט אוציא עם שם עט (איך בוחרים? סתם כתיבה עיוורת?) , לא כי אני חוששת או משהו, אלא כי בעלי טוען (ובצדק) שלא צנוע לכתוב את השם שלי על ספר שלא ידוע מי ישזוף אותו…

[תמי אפשטיין]

לא צנוע מבחינת שם של אשה, או מבחינת ענווה?

[תהילה ב]

שם של אישה

[תמי אפשטיין]

מעניין

[תהילה ב]

ייתכן שיש בזה דעות, אבל לצורך הדוגמא, זה כמו בשלטי הרצאות (חרדיות, אצל התואמות לדתיות פחות רואים) שכתוב שם פרטי רק אות ראשונה והמשך משפחה. או רק משפחה…

[תמי אפשטיין]

לא ממש.

זה כמו כל מיתוג שמופיעים בו שמות של נשים (מכל התחומים)

[תהילה ב]

יכול להיות, לא כל כך מבינה בזה… מניחה שכשיגיע הרגע אשאל רב

[מרים סולובייציק]

את הספר שחיברתי כתבתי תחת שם עט, טשטשתי את כל הדמויות (עשיתי סלט ביניהן, כלומר אירוע שקרה לפלונית נכתב על אלמונית ולהיפך.) וכל זה כדי לשמור על הפרטיות של הדמויות האחרות. וגם כי העליתי בו נושא כאוב שלא מדובר עליו באופן ציבורי. לכן גם אני מוכרת אותו באופן עצמאי (בנוסף לכך שזה יותר כלכלי), וגם מפני צנעת הפרט.

בסופו של דבר, אני לא יודעת לשמור את הסודות שלי (של אחרים כן, ושלי לא), אז זה דלף איכשהו. עדיין אני מרגישה יותר בנוח עם השם עט שלי, כי ככה אני מרגישה קצת ריחוק מהסיפור (שהוא סיפור קשה, לא קל לקרוא אותו),

את הספר הבא אפרסם בשם האמיתי שלי (שם של אישה באות הראשונה בלבד, כדי לא להביך את עצמי,) שמי יודע מי יקרא את הספר. אז אכתוב מ. סולובייציק או מ. סאלאווייציק (שזה האיות המדויק של המשפחה שלנו) ומדוע בשם האמיתי, כי זה סתם סיפור שקרה לפני הרבה שנים ואף אחד לא זוכר את הסיפור הזה כמו שהתרחש במציאות. חוץ מזה שזה בנושא שאינו מביך כמו הספר הראשון שיכול להביך אי אלו אנשים.

[מרים ג]

אם צריך אומץ, זה בשביל להאמין שמה שאת כותבת ראוי לפרסום ויכול לענין אנשים.

בשביל ביקורת (בתחום הזה), אני לא חושבת שצריך אומץ, צריך אנשים שיסכימו לתת לך אותה…

[שרה לרנר]

מזדהה.

תסמונת המתחזה…

[תהילה ב]

צריך גם להסכים לקבל אותה. אחרת למה שיתנו ביקורת שוב אחרי שבפעם הראשונה לא ממש הקשבת…

[תמי אפשטיין]

לא. לא תמיד צריך לקבל.

צריך להקשיב, לשמוע, לחשוב על כך, אולי גם להתייעץ ולדון, אבל לא בהכרח שהביקורת תמיד נכונה וצודקת.

היה פעם שהעורכת העבירה לי מגילת הערות שקוראת שלחה על פרק שכתבתי.

חשבתי על הביקורת, היא היתה בלתי הגיונית בעליל. אמרתי לעורכת: מי אמר שהקטראת צודקת בביקורת שלה? מי אמר שהיא יותר מבינה ממני? כי היא קוראת ואני כותבת? ואז?

גם כשאני מעבירה את הספר, טרם צאתו להו”ל לקבוצת ביקורת – אני שומעת כל ביקורת. לפעמים משנה ולפעמים לא, והרבה פעמים מתייעצת עם יתר הקבוצה. תלוי מה ההערה וכמה היא נכונה

[תהילה ב]

צודקת, התכוונתי להגיד יפה תודה ולשקול אם היא הגיונית 🙂

[עדינה ליף]

קראתי בספרה של הרבנית נישטט ע”ה.

משהו מיוחד על ביקורת:

היא משתפת שאישה התקשרה אליה לפני הרצאה לתת ביקורת.

הרבנית אמרה לה: “לא עכשיו, אני יוצאת להרצות וצריכה כח ולא משהו שיחליש אותי”.

למדתי מזה המון.

ביקורת יכולה להיות נהדרת-

אבל לא בכל שלב וזמן האדם בשל לקבל אותה (לקטול סופר בחיתוליו, זה אולי כמו להפריע לתינוק ללמוד ללכת?)

[elisheva]

תמי אפשטיין –

תזכירי לי את שמות הספרים שכתבת (קרוב לצלחת?)

[תמי אפשטיין]

קרוב לצלחת כתבה יהודית אקשטיין, אם אני לא טועה.

אני כתבתי את טאבו משותף וספירלות

[ורד מקמל]

מסכימה עם מה שנאמר כאן.

אני אישית הרגשתי שבשירים שאני כותבת אני מעדיפה לכתוב את שמי האמיתי, פעם הייתי כותבת עם שם בדוי ואז כשכתבו לי תגובות לא הרגשתי עד הסוף שהם מופנות אלי, אז בשירים שלי החלטתי לכתוב את שמי האמיתי.

בעז”ה כשהוציא את הספר שלי אי”ה אכתוב אותו עם שם עט, זה מרגיש לי יותר נכון.

בקשר לביקורת, יש פתגם חסידי של אדמ”ור הרש”ב שמאוד אהבתי- “אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי.”

אדם שיכול לשמוע ולקבל את הביקורת – יכול להתקדם ולהשתפר.