שיחה ממתינה 👁 בשביל מה? למען השם???
קדם ‹ Forums ‹ כתיבה ספרותית ‹ שיחה ממתינה 👁 בשביל מה? למען השם???
-
שיחה ממתינה 👁 בשביל מה? למען השם???
פורסם ע"י רות רוט הוראה רכזות וחינוך on 17/01/2023 ב11:25 pmהפעם, זו לא שאלה שלי – אלא של אחת החברות בקבוצה. היא הציעה את הנושא לדיון בצורה כל כך מתוקה (וברורה), שכל שינוי שלי יהיה רק לרועץ.
אז הנה הנושא לדיון, ונשמח לקרוא גם אותך:
למה אנחנו כותבות כתיבה אומנותית?
בשביל כבוד? בשביל הקלה רגשית? בשביל שניים-שלושה שקלים בתור משכורת? בשביל פרסום?
יש למישהי תשובה לָמָה? מה מוביל א/נשים לשבת בחצות או בעלות, להקליד בעייפות נוראית, ולהמשיך ולהמשיך ולהמשיך עד שהסיפור או השיר נגמרים בכי טוב?מה נותן כוח בעבודה הזו???
🎤 רשות הדיבור עוברת אלייך.
מירי סול הגיבה לפני 8 חודשים, 1 שבוע 21 חברות · 27 תגובות -
27 תגובות
-
למה אנחנו כותבות?!
למה?
כי זה הנפש. כי זה השפה של הנפש והדיבור של הנפש.
כי זה התרפיה והרפואה הכי טובה.
כי זה הדרך לחיות באחדות עם עצמי
להכיר את עצמי
להביע ליצור, לנשום, לחיות
זה למה.
-
זה כמו לשאול:
למה, למה למען השם אנשים (ובעיקר נשים😅) יכולים לשחנ”ש במשך שעות.. לדבר ולדבר ולדבר על- רגשות,מסעות פנימיים ושאר ירקות? הכתיבה הזו זה עוד דרך לדבר, לפרוק, להביע מה שהפה לא מצליח. יש כאלה שעומדים על במות מוארות ומדברים שעתיים על בערך אותם דברים שאחרים ישבו ויכתבו בחרוזים בשולחן הכתיבה עם מנורת לילה דלוקה..
-
תאמרו מה שאתן רוצות, ואני לא רוצה לצאת הצינית פה, אבל תדברו גבוהה גבוהה על השראת הנפש ועוד כל מיני, המניע העיקרי הוא דברים אנוכיים ואנושיים כל כך.
כבוד, אולי. הרגשה שווה מתגובות מחמיאות, כנראה. רייטינג שעושה אותי מבוקשת, מה שההיפך ממה שקורה בבית, יתכן. אבל בעיקר ההרגשה המשכרת בעובדה שיש משהו שמנתק אותי מהמציאות היומיומית המעמיסה, מציג את החיים במשמעותם החיובית בלבד.
כי כשאת צריכה לכתוב בשביל מישהי אחרת את יכולה להציג כאילו אצלך הכל בסדר והחיים דבש, והכול כל כך מתוק. וקרבת ה’ פה. והחיים החושבים והרוחנייים אצלי, והכל מלא בחיוכים מזוייפים מבחילים. כי הרי זה הסגנון בו מדברים במקומות האלה. והרי כולן כותבות ככה.
אבל כולן משחקות. כולן מגיעות לכאן כדי להרגיש את העולם הלא אמיתי, העליז הזה.
אז כן. יש קרבת ה’. ואני האחרונה שאכחיש את זה.
אבל תודו על האמת, אם היה לכן אחד כזה אמיתי באמת, התעוררות עילאית טהורה, זה הדבר שהייתן בוחרות לעשות איתו? לשתף אותו עם אתר שלם?
אני הייתי בוחרת להשאיר אותו ביני לבין בוראי.-
חני, למה את כועסת?
ומה בסופו של יום התכוונת להגיד? שכתביה היא כדי להיהפך לאליל מוסרי-רוחני-מושלם, ההיפך הגמור מהדמות האמיתית שכותבת את הסיפור?
-
הו. אני לא כועסת.
אני רק שמה את האמת בפרצוף.
אנחנו כותבות בשביל ההרגשה הטובה הזה.
וגם כשכבר יש לנו הארה שמימית, חיבור נפלא עם ה’, אנחנו הופכות אותו לכל כך רדוד כשאנחנו כותבות שיר יפהפה עליו. כי אז אנחנו הפכנו את הקשר עם ה’ למשהו לא אמיתי. מין השראה לסיפור/ שיר. ולא קשר שלא תלוי בדבר.
אני לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי.
ולא ואמר שאני לא נגועה בזה. אני כותבת המון. ודווקא לכן אני כל כך מרירה כשאני חושבת על זה.
מצטערת אם הורדתי למישהי כאן את המצב רוח.
-
-
סליחה, חני, אבל מפריע לי שאת מתנגדת כל כך בחריפות למי שענתה שכותבת בשביל הנפש.
אישית, אני לא רואה שום דבר כל כך גבוה במטרה הזו, שעושה אותה לא ריאלית.
יש כאלה שמנגנים בשביל הנפש, יש שמציירים, יש שקוראים ויש שכותבים. ושאר תחביבים. כל אחד ומבנה הנפש שלו וצרכיה הספציפיים.
כמי שכותבת שנים, זו בהחלט התשובה שלי: למה אני כותבת? כי אי אפשר שלא!!!
כי זה צורך נפשי בסיסי אצלי. זה מסדר לי את הראש, עוזר לי לפרוק רגשות, לבטא את עצמי בדרך שהכי נוחה לי.
וכן, יש לי בפרוש גם חלום לכתוב בשביל לפרסם!!! לא רואה את זה כמשהו שלילי! לא רואה שום סיבה לחשוב שזו אנוכיות או צורך מוגזם בכבוד. וגם לא חושבת הפוך- שיש בי משהו רוחני ונעלה יותר שאני צריכה להשפיע על האחרים.
כן חושבת שהכי אנושי בעולם לרצות שיכירו בך, שישמעו מה שיש לך לומר, שתהיה לך במה להביע את דעתך.
ויש לי גם מספיק מסרים שהייתי רוצה לצעוק לעולם, ובעז”ה יום אחד יהיו חלק מהספר שאכתוב.
לא כי אני יותר- יותר רוחנית, יותר נעלה, יותר טובה ממישהו סביבי.
כי אני בן אדם. כמו כולם. חיה בעולם הזה. רואה, שומעת ומרגישה את מה שקורה סביבי. ויש לי מה לומר.
לא הגיוני?
-
-
דווקא אני מבינה מצוין,
זה ממש נחמד ללכת לישון אחרי שנתת מקום לכישרון שלך,
וכשאת מסיימת לכתוב שיר מושלם ולומר לעצמך, ברוך השם, אני כתבתי אותו.
זה ממש סיפוק.
לדעתי זו הסיבה היחידה למה יש עדיין סופרות בעמ”י…
*chani*-
אימאלה! איזה פחד!!! / מרים סולובייציק
יש כל מיני פחדים
שבשלהם אנשים רועדים
הפחד גורם להתנהגות נמנעת
וזה מביא חוסר נחת
יש פחד ממקומות סגורים
ויש פחד ממקומות פתוחים
פחדים אלה ועוד
מובנים לנו מאוד
אבל
מי מדבר על פחד
ויראה גם יחד
מהצלחות, מהצלחות???
איך זה יכול להיות???
אולי כי הם פרפקציוניסטים באופי
יראים שבמעשיהם יהיה דופי
אולי מפחדים הם להתחייב
ומכישלון עתידי מאכזב
זה מביא לחוסר פעילות
ומוריד את היעילות
הפחד עלול לשים משקולות
על שרירי היכולות
יש לשים לב
ולחשוב היטב-היטב
כי כישרון בלתי ממומש
יכול להביא לדיכאון ממש
כי במה שהשם נותן צריך להשתמש
לתועלת העולם את הכישרונות לממש.
-
האמת?
ובשיא הכנות?
גם אני שואלת את עצמי מדי פעם “מה העבודה הזאת לי.”
נסחת בצורה כ”כ מדויקת מה אני חשה ברגעים לא מעטים של תסכול.
למה אני בכל זאת ממשיכה בכתיבה האמנותית?
לא בשביל השקלים, ולא בשביל הכבוד. זה משהו מן הצד, שנותן דחיפה להמשיך בכל
זאת.
אם הייתי רוצה רק כסף ופרסום, הייתי פונה לכתיבה השיווקית או להפקות, ובהם
אני יכולה להצליח מאד.
למה אני בכל זאת יושבת, כותבת, מוחקת, מתקנת, שולחת ולפעמים מתאכזבת?
כי יש משהו פנימי מאד, דק, טהור, שמבקש לפרוץ, לקבל צורה, לקבל ממשות- וללכת
הלאה, אל העולם.
תחושה פנימית ואישית שקשה מאד להגדיר במילים.
בודאי כל אחת חוותה בתור קוראת ספורים שנגעו לליבה, שהרטיטו בתוכה משהו,
שהשאירו חומר למחשבה. אלו הספורים שנכתבו מתוך גרעין פנימי כזה. ספורים
שכותבים רק בשביל כסף או רייטינג לא נוגעים ללב, מרגישים בלי להבין למה
איזושהי צרימה ולא מתחברים אליהם. -
בוקר טוב
אני מצרפת כאן את מילות השיר של הרב קוק זצ״ל
כששמעתי אותן התחברתי מאד
ובשבילי זאת התשובה לשאלה:
״מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה״
-
@hannysegal אני לא חושבת שהמטרה שלנו זה רק להראות לאחרים. כשאני כותבת אני אוהבת לקרא את זה ולשחזר בראש מיליון פעם את השירים שלי, וכן אני מתחזקת מזה בעצמי ולפעמים גם מחזקת אחרים. יש שירים שאני בכלל לא רוצה לשתף ויש שירים שכן. יש שירים שאנשים מתחברים ומזדהים ואח”כ גם מתחזקים מהם. למה לא להשפיע גם בדרך הזו? – למרות שזו לא המטרה שלי מלכתחילה.
(ויש מצבים של קירבת ד’ או רצון לעלות וזה מה שגורם לנו לכתוב את השיר על הנושא ועוד..)
אז למה אני כותבת? אם נתייחס לשאלה. אני כותבת דבר ראשון בתור יומן- מעבירה את החוויות והתחושות שלי על הדף ואח”כ נהנית לראות מה הרגשתי ועברתי לפני שנה ואיפה אני היום לעומת זאת.דבר שני – זה משהו שאני משתמשת כדי לפרוק לברוח אליו בשעות קשות. במקום דברים פחות טובים.. ומנצלת את השעות הקשות לפעמים כדי שיצא לי שיר “לפָּנִים!” (הרבה פעמים אחרי שפרקתי את הכל אני מרגישה הקלה ומסתכלת על השיר שיצא במבט שונה כבר..)
ושלישית בד”כ אני אגיע לתובנות מעניינות וכל מיני דברים יצירתיים שהראש שלי ייקח אותי אליהם. ופתאום להסתכל על מה שיצא לקרא להינות מיגיע כפיי ולהתחזק! זה וואוו מבחינתי!
ואגב @ruthrosenfeld גם אני מאוד אוהבת את המשפט הזה! זה פשוט בוער בי הכתיבה אז אני רוצה להוציא אותה ולממש כנ”ל.
-
השאלה במקור הייתה למה אנחנו עובדות הרבה כדי לשתף.
ברגע שאנחנו משתפות, אז בהתחלה זה אכן מתוך רצון לקרב ולעורר אחרים על ידי הכתיבה שלי. וזה בכלל בלי קשר לרצון האנוכי הזה.
אבל בפעם הבאה שייקרא בפנייך שוב הזדמנות של קרבה, מייד תזכרי בשיר האחרון שכתבת מתוך רצון לעורר, ותגידי לעצמך- וואו, איזו השראה לכתיבה יש לי פה, ואז הקרבה לה’ תהיה מגמתית.
-
-
לפעמים אנו כותבות רק כדי לעודד מישהו,להחזיק מישהו קרוב ללב. להראות אמפטיה . ואני מצרפת שיר שכתבתי לחברה טובה לפני מספר שנים, בעקבות נישואים לא מוצלחים, קשים ולבסוף גירושין.
החלק הראשון מלא הבנה לרגשות שלה , והחלק השני תקווה.
היא טוענת שזה מאד עודד אותה . היא אכן נישאה שוב ב״ה.
הינומה
שעטית
טרם שקעה חמה,
נותרה על פנייך
בכל ימייך
אף לילותייך.
היא מעולם
לא הוסרה,
מעולם לא חשפת
דיוקנך
לא הבעת
הבעותייך
וחיוכך המתוק
לא קרן מעור פנייך.
ושמלה צחורה
שכרוכה היתה
על גופך הענוג,
אי שם נותרה
נדרסת
נרמסת
נכלמת,
לא עוד ברה נקיה
לא מבהיקה ביופיה,
פג הדרה.
כבר שקעה חמה
מנצנצים כוכבים
כאלפי פנינים,
וכל אחד מספר
על יום אחר
שבו תמה התמימות
שבו דעכו תקוות
תמו חלומות
על כלה זוהרת
ביום חופתה.
ושוב
שמלה צחה כשלג
נרקמת
נארגת
ביד אמן
מלטפת.
וההינומה?
היא אוורירית
וצלולה,
לא עוד כמסך
על דמותך,
היא תוציא לאור
את חיוכך.
כי לעת המחר
שוב תזרח
שמש מחבקת
ואיתה,
החלומות
התקוות
השאיפות,
האהבה.
Tzippy
-
אני מאמינה שכל אחת כותבת ממקום אחר וכדי למלא צורך אחר…
אמרו פה פריקה, השראה, כלי לקבל דרכו הכרה והערכה,
לי זה מסדר את הראש, ומדייק אותי, כלפי עצמי וכלפי אחרים.
-
השאלה שלך יכולה להישאל כשתי שאלות.
שאלה ראשונה- למה אדם כותב? והתשובה היא פשוטה, ישנם אנשים ששומעים מוזיקה, ישנם אנשים שעושים פעילות גופנית, ישנם אנשים שיאכלו מתוק, הרוחניים בינינו יתפללו, ישנם כאלו שעושים גם וגם וגם, וישנם כאלו שכותבים. וכולם עושים זאת לשם הפורקן, פורקן מכעס, משמחה מתפרצת, מעלבון צורב, מבלבול, מהתרגשות, מעומס יתר וכו’ בקיצור צריך להסביר פה מהו תחביב ולשם מה נועד?
שאלה שניה- למה אנשים מפרסמים את מה שהם כותבים?
ונוציא מהכלל את אלו שעובדים נטו לשם הפרנסה(כמה כבר אפשר להרוויח מהמקצוע הזה:(…)
אז מלמדי הזכות שבינינו יגידו שלשם ההכרה שכל אדם חייב, או יגדילו לעשות אותם שיטענו שאלו שמפרסמים את היצירות שלהם מונעים אך ורק מכח הרצון לשמח ולהשפיע טוב על עם ישראל.
הציניים שבינינו יגידו שלשם הפרסום והכבוד הנלווה אליו, ולגבי אלו הייתי רוצה להדגיש דבר מסויים:
כולנו כציבור חרדי קיבלנו חינוך שמסביר לנו על הצורך לברוח מן הכבוד, אך האם לברוח מן הכבוד אומר להסתיר את הכישרונות שלנו? לא להשתמש בהם או להשתמש בהם לעצמינו בלבד?
רק תחשבו מה היה קורה אם כל הזמרים/סופרים/ציירים וכו’ היו חושבים כך…
אז נכון אדם צריך לעשות עבודה עם עצמו ע”מ שלא יהיה תלוי רק בפידבק הסביבתי, לדעת לחיות ולעשות בלי הצורך שכל העולם ידע על כך, אבל היכולת הזו- צריך שתהיה קיימת, לא צריך ולא נכון להשתמש בה כל הזמן…
יש לנו צורך שגורם לנו לרצות “להפיץ מעיינותינו החוצה”, הצורך הזה אחראי להרבה טוב ויפה שקיים בעולם,
ואם שאלתן למה? התשובה היא פשוטה- עוד מתנה שהשם נתן לנו:)
הלוואי שנזכה להשתמש בה רק לטוב ולנכון, לשמו ולכבודו.
-
וואו יפה לאה! אהבתי את התשובה שלך, היא מקיפה את העניין ממש טוב ונכון מכל הכיוונים..
-
-
לפי התגובות, נראה לי שצריך לחלק את השאלה ל-2 סוגים של כתיבה אומנותית –
כתיבה חופשית למול כתיבה מכח מחוייבות (סיפור לעיתון למשל)
לגבי כתיבה חופשית – בעיני זו לא שאלה למה
זה תחביב, ומי שעושה לו טוב לשבת ולכתוב מכל סיבה שהיא – לבריאות 🙂
זה לא משהו מחייב, ותמיד אפשר להפסיק אם לא מתאים פתאום, אז למה לא?
לגבי התחייבות לכתיבה אומנותית – פה השאלה כבר באמת יותר משמעותית –
למה באמת סופרת מוכנה להתחייב לתת תוצר אומנותי
גם אם אין לה עכשיו השראה / מסר להעביר / תחושה שרוצה לקבל ביטוי במילים / כל אחד מההסברים האחרים שעלו פה
נשארתי בסימן שאלה—
-
ווואוווו דיון ישן.
לדעתי זה פשוט תלוי.
ישנם אנשים/ נשים שכותבים בשביל המטרות שציינתן – כבוד, כסף, סיפוק.
וישנם כאלה שבשבילם זה כמו התעטשות, כמו שיעול, משהו שרוצה לצאת ותקוע, ועד שהמילים לא משתחררות, זה מציק להם בפנים.
זה למה יש כל כך הרבה כותבים/כותבות למגירה.
אנשים כותבים הרבה ולא עושים עם זה משהו, ויש בה בכתיבה הזו המון אמת.
מרגישים את זה, אפשר להרגיש על שיר עם הוא נכתב כדי להיכתב ולספק מטרה כמו כבוד או כסף, או שהוא פשוט לב ורגש שנשפך והשתחרר…
-
1 בתור ביבליותרפיה – טיפול רגשי באמצעות כתיבה
2 לתת מתנה ממני לעולם
3 להעביר מסרים חשובים לתועלת הכלל
4 כל שקל = בונוס
-
ברמה הרוחנית שלנו, אנחנו חיים כבני אדם שדורשים צורך שהוא הכרחי בחיינו – הפידבקים והערכה מהסובב אותנו, צורך זה הוא ככל צורך בסיסי שחובה לספקו, וכמו בכול דבר, כאנשים חרדים עובדי ה’ אנו לוקחים כול צורך לשמש את המטרה העיקרית שלנו והיא חיבור וקרבה לקב”ה, כך שבעצם לכתיבה שלנו יכול להיות הרבה מניעים ביניהם גם גשמיים ואפילו חיצוניים מאד, אבל אם ניתן את הדעת ונברר מאיפה המניע ומה דוחף אותנו ולאן כול זה מוביל, נדע לעשות את הבחירות הנכונות לדעת שגם כשדבר מתנהל באופן חיצוני, היעד והשאיפה הן תכלית שאין בלתה ואלו רק אמצעיים לקדם אותה. כך כול עבודת ה’ שלנו צריכה להיות ובנוגע לדיון עכשיו כנ”ל לגבי כתיבה שנותנת אף סיפוק חיצוני.
-
חבל כל כך למי שמרפה את ידיהן של הכותבות
בתור קוראת(אני גם אוהבת לכתוב אבל רק לעצמי מקסימום ברכות לגננות…אישי)
אנ י כל כך נהנהית וזה לא יכול להיות שאפשר לקבל אפ’ רוחנית ממשהו ריק שנעשה בשביל הכבוד !
אולי יש שם כן אהבת אמת שיתוף לתועלת …
מה אומרות
-
אז הנה אחת שמתפרנסת (רק) מהכתיבה ונספחיה (קורסים בסיפורת, לדוג’)
הכתיבה היא בהחלט הפרנסה שלי, ולמה לא לעסוק בתחום אהוב? מי אמר שחייבים להעצים את הקללה?
זה בהחלט חוסם לפעמים את הטבעיות, אבל בגדול – מהנה ומפרה.
וכן, בהחלט יש לי רצון להניע שינויים באדם. ולעורר תובנות. אני בהחלט מעודדת זאת במסגרת הספרים והסיפורים שלי. יש לי מתנה – כלי שיכול להועיל. אז למה לא להשתמש בו? ואם אני האדם שאשתנה בעקבות הסיפור – מה טוב מזה?
הקטע הפרסומי אני לוקחת אותו כמנוף לעבודה. ככל שהכתיבה שלך מוכרת יותר – יש הצעות עבודה רבות יותר. קל לך להכנס למקומות נוספים. כך שמי שזה עיסוקה – זו לגמרי השתדלות…
-
נראה לי שענו לי כאן את כל מה שרציתי לענות, רוצה לחדד ולהאיר ממבט יהודי:
אין ספק שכתיבה היא צורך נפשי ובאה ממקום עמוק
אם לא, לא היינו מתחברים כ”כ לסתם מילים שכתב מישהו…
מילים כתובות שחודרות לנו לנפש פנימה, באות מתוך עומק הנפש גם אם נלווים אליהם רצונות גשמיים של כבוד וכסף
עובדה שספרים שנלוו אליהם מטרות אלו עדיין לפעמים נוגעות בנו מאד וגורמות לנו לבכות או להתרגש
כשבן אדם כותב הוא מוציא על הדף את מה שיש לו בפנים אין לו אופציה להוציא את מה שאין לו בפנים
אם התכוון לכך וגם אם לא, אם יש לו נפש עשירה ועומק זה מה שייצא ואם אין לו, יצאו ממנו מילים רדודות…
מילים כתובות יכולות לתת לנו כח ויכולות לרפות את ידינו לשמח או להעציב להאיר או להחשיך…
לכן מילה כתובה היא כח כ”כ גדול ומוטלת עלינו האחריות להזהר במילים שאנו כותבות ומוציאות לקהל.
לאורך כל ההיסטוריה אנחנו יכולות לראות כמה השפעה היתה לכתיבה מטוב ועד רע
וכמה מקום נותנים לכתיבה ביהדות, הרי אנחנו עם הספר ולא רק בגלל שאנחנו לומדים תורה
ואם כבר תורה, אז מה זה תורה?
תורה זהו ספר שבו בורא עולם כתב את ‘מחשבותיו’ כביכול
והרי ידוע ומוכח שתורה מעדנת את האדם, למה?
כי הקב”ה הוא כביכול ‘דמות’ חיובית ש’חושב’ רק טוב שהרי נאמר ש’אין רעה יוצאת ממנו יתברך’
לכן כשבן אדם קורא את מה שאלוקים כתב, שזאת התורה, זה משפיע על הרבדים העמוקים בנשמתו.
ואליכן הסופרות, נצלו את הכח הגדול שיש לכן ביד כדי להגדיל כבוד שמיים, ואמן שלא יצא חלילה מכשול תחת ידיכן…
יהי רצון שיהיו מילים אלו לתועלת
-
תודה על כל דעה ודעה שמובעת כאן ומפרה את החשיבה שלנו.
מילים אכן יכולות לתת כח – וגם לרפות ידיים. לשמח ולהעציב וכו’… כמו שכתבה
מלכי.
רק שאני חוששת שמשתמע מדברייך החזקים, מלכי, איזושהי השוואה ח”ו כביכול התורה
היא בסך הכל “ספר” שאלוקים כתב…
למעשה התורה היא הרבה יותר מזה!!! וכמובן שכל מילה של התורה משפיעה. העולם
נברא על פי התורה, התורה היא התוכנית האדריכלית לעולם, כביכול. אז בואי ניזהר
במילותינו…
ומצטרפת לברכתך אלינו הסופרות, שנזכה לנצל את הכח הגדול שבידיים שלנו כדי
להגדיל כבוד שמים ושלא יצא מכשול חלילה וחס. -
חשבתי על זה הרבה.
כמו שכבר אמרו פה- יש הרבה סיבות לכתיבה.
משתפת משהו שכתבתי שקצת נוגע בחלק מהסיבות…
קורה לפעמים
שאני שומע
סתם שירים
אקראייםומוצא אחד
שמסביר אותי
ממש טוב
במיליםוברגע הזה
עולה בי חיוך
בעודי מתרפק,
מתנחםוברגע הזה
מתמסר לחיבוק
והלב שוב פועם,
מתרחבוחולם ותוהה
אם דבר כזה
יקרה אי פעם
באמיתישמישהו בעולם
יחווה איזשהו
רגע נחת
בזכותיאם שילוב
האותיות שחיברתי
באותו ערב
למילהיגיעו ליעדן
ינגבו דמעות
חלום שהתנפץ
מציאות אומללהורק בשביל
רגע כזה
אני מוכן את הלב
לפתוחלספר לכולם
מה עברתי ועובר
ואיך ניסיתי
לצמוחואם כולם
ישכילו לספר
ואם כולם
יהיו אמיתייםלא נחשוב
שאנחנו מפספסים
לא נחפש עצמנו
בשירים
Log in to reply.