שירי האמת

[נועה Noa]

לאן הן הולכות?

כל האהבות

מרוטשות, ספוגות בדם,

נכזבות?

אולי מתפוגגות לחלל,

למקום שמשם א”א לרדת.

אולי נסחפות לאי

מתבודדות שם עד עולם.

ואולי צונחות לתהום אינסופית

ואולי נשרפות בעשן,

בכל מקרה

אין להן סיכוי.

כי הן כ”כ קטנות,

נחנקות,

מתבטלות למול האהבה האחת,

האינסופית

למי שלא מכזב לעולם.

[נועה Noa]

נראה לי עונה על ההגדרה…….

[חיה]

לחדול

זה להאמין

למראה עיניים

נוזל אדום

הוא דם

ואין לי

איך לספוג

תערובת

כה קשה

הכאב

הוא מוחשי

החולשה

האנושית

נוגסת בי

היכן הן

התחינות

שנשפכו

הוחלפו

בדמעות

איה הוא

הרצון

להתעלות

הוא עף

מבעיטה

מדוייקת

שמא נדחיתי

ממחיצתך

אינני רצויה

בהיכלך

כי שוב

עוד מכשול

מתעתע בי

גומר לי

הכוחות

ואיך קיבלתי

חבטה שכזו

נפילה

ללא יכולת

לקום

[תמר .]

היום הוא הלך,
אתמול זה היה השכן,
ושבוע שעבר המוכר.
אומרים שהעולם חולף,
אבל אני חושבת אחרת:
העולם נשאר, נושם ושותק,
ורק האנשים חולפים בו כמו צללים.

החיים הם כמו רכבת.
כל אחד יורד בתחנה שלו,
ואנחנו נוסעים בקרונות,
חולפים בין נופים משתנים.
יש מי שממהר,
ויש מי שמביט החוצה,
חושב על מה שנשאר מאחור.
הנהג, אבא שלנו,
דואג לנו ומכוון אותנו במסע,
מרגיש את הלב שלנו.

המסלול כבר נקבע מראש,
אין מפות, רק תחושות בלב,
שבהן התחנות הן הפתעה.
לפעמים התחנה נראית רחוקה,
אבל כשהיא מגיעה,
מתגלה שהיא הייתה קרובה,
בדיוק ברגע הנכון.

ונשארים על הרציף,
מביטים ברכבת שמתרחקת,
חושבים על מה שהיה
ועל מה שעוד עשוי להיות.
כי כל רגע הוא מתנה,
בין פרידות להתחלות חדשות.

כל תחנה נושאת סיפור,
מזכירה שאין סוף,
שכל אובדן הוא הזדמנות לצמוח,
עם הלב פתוח לכל מה שעוד עשוי לבוא.
אם ההגה בידיים של אבא,
המסלול מלא באהבה.

כי החיים הם מסע שאין לו תחליף,
ורק מה שאנחנו לוקחים,
יישאר איתנו,
תמיד חקוק בלב.

סליחה על האורך..🤭

[מירי]

מי צריך שיר מסוגנן
מסודר ולקריאה נגיש?
צריך שיהיה כזה מבולגן
שיוציא את מה שמרגיש

מי צריך שיר
לפי כללים יבשים
כלליו של הלב
הם שכרגע חולשים

שמחה מתפרצת,
כאב
צער נוקב,
בטחון יוקד
רגשות משתוללים
הם שיוצרים את המילים

[מירי]

מיומנה של ילדה-

מחר-
מחר
אהיה כבר
גדולה!
יהיה לי כמו אמא-
סינר,

אעמוד, אבשל,
אגהץ…
יהיה לי בית
מעץ….

מחר-
מחר
אהיה כבר
גדולה!
יהיה לי כמו אמא-
סינר,

עוגות גבוהות
במרץ אופה
אתיחס לילדי
כה יפה!

[מירי]

הבו לי חרוז
שאת המשפט יחרז
את ההבנה יזרז

שאת הקורא
עם עצמו יפגיש
את התוכן ירגיש
את המשמעות ידגיש
את המסר ינגיש
נו…

[מירי]

אגיד זאת
באופן ישיר
אין לי נושא
לכתוב עליו שיר
כמה שמיגעת
אני את מוחי
שום רעיון
לא עולה על רוחי…

[מרים סולובייציק]

שיר 1: – נכתב בזמן מן הזמנים שהיה קשה מאוד.

חידלון

רוצה לעזוב הכל

ולשכוח

לשאת רגליים

ולברוח

לעזוב דף הספינה

ולשקוע

לצלול למעמקים

ולטבוע

ללכת לאבדון

לחידלון…

שיר 2: – נכתב מתוך שינה, בבוקר ראיתי אותו ואלמלא היה בכתב ידי, לא הייתי מאמינה שאני כתבתי אותו

בכלל לא נזכרתי בבוקר בעובדה זו.

נס

נתת ליראיך להתנוסס

בעזרתך הקושי יתמוסס

באופק תתחיל לבצבץ

ישועתם ככוכבים תנצנץ

[נועה שחר]

לבושה בגלימה שחורה.

מתבוססת בתוך המרה.

שחור מסביבי קודר.

הטוב נעלם מהעולם, סורר.

עיני מבזיקות לרקיע הצחור.

מחפשות מעט נחמה , קצה של אור.

הירח הקטן מאיר עלי.

יחד עם כוכבי השמים הניצבים מעלי.

שולחת לעברם מבט חודר.

הם מפריעים לחושך השורר!.

אך הם בתגובה ממשיכים להאיר.

עושים את תפקידם באופן כביר.

ולי נותר להוריד את הגלימה הקודרת מגופי.

לחייך חיוך עדין מלא בכאב אין סופי.

ולהאמין שמחר יהיה טוב יותר.

בכול
חושך יש נקודת אור גם עם היא קטנה ביותר

[מרים סולובייציק]

עוד אחד, כזה, שנכתב מתוך הרגש והלב:

מה יהיה הסוף

של המשחק

שאל הקטן ושחק

מה יהיה הסוף

של המסע

שאל האיש ונסע

מה יהיה הסוף

של החוב

שאל הנושה ברחוב

מה יהיה הסוף

מתי נגיע לחוף

מתי הקץ לגלות

מביט למעלה

רוצה ללכת נו-יאלה

לעלות למעלה

אבל אני יודע

המעיין הטהור נובע

לליבי הוא נוגע

רק המציאות

טובה לבריאות

אין בה טעות

לעד פה ירשם

רק בזכות השם

אני חי ונושם

אין, אין אשם

יש רק השם

אז במקום לה’ לספר

שצרותיך גדולות ביותר

ספר נא לצרותיך

כמה גדול אלוקיך!!

[מירי]

מי שלרומם
את רוחי חותר
שידע שזה קל-
אבל קל ביותר
כי לא צריך דוקא
גבהות והרים
להצליח את
מצב רוחי להרים…

ארוחת צהרים
בקופסא סגורה
סלט חתוך
שיפה נראה
מכתב שמביע-
לא משנה איך
או שוקולד עטוף
טעים לחיך…

אפשר גם היום-
ואפשר ממחר
ומי שרוצה-
יש עוד מבחר..

[שרה ג]

שורפת, צורבת,

בדידות

קורעת מבפנים

שואגת

את קולה

מחפשת

מזור ותרופה

לא מוצאת

נחמה

או קרבה

מוזיקה

סרטים

יציאות

בילויים

חברות

משפחה

אוכל

עבודה

מנסה להשתיק

את קול הנשמה

מוקפת אנשים

צוחקים עליזים

גם אני

כאילו שייכת

ורק אתה יודע מה חסר

העיקר מן הספר

מתי כבר יגיע הסוף.

שלא נרגיש יותר בדידות

שנהייה

אהובים

חביבים

קרובים

מתי כבר תגלה

ולא תסתיר פניך

מתי כבר יגיע היום הזה?

אם שמתן לב יש פה בשיר 2 חלקים שאולי קצת לא קשורים ממש אחד לשני, אבל רציתי לבטא את שניהם.

חלק אחד זה זה הבדידות בתוך אנשים

וחלק שני זו קולה של הנשמה

אנחנו מרגישים בודדים כי אנו רחוקים מה’

ומנסים להשתיק את קול הנשמה ע”י גירויים חיצונים

ולא מצליחים…

סורי על האריכות🙂

[שרה ג]

בדידות לוחשת,
מתגנבת בחשאי,
בין רגעים של שקט
לזמן שמכסה עליי.

רוצה לצעוק,
אבל הקול דומם,
לב מבקש,
ולא נרדם.

כולם מסביבי,
צוחקים, מדברים,
אך בפנים,
רק חללים ריקים.

מחכה לאור,
לנחמה שתבוא,
שאזכור שוב
שאני לא לבד פה.

ריבונו של עולם,
עד מתי ההסתרה?
מתי תפתח הדלת
שדרכה אראה קרבה?

שנרגיש קרובים,
אהובים ומאירים,
שהלב ימצא לו
מנוחה אמיתית.

[מירי]

שרה, יפה ונוגע!

[שרה ג]

תודה!

[מירי]

מי אמר
שחיבים- נושא?
וזאת לא שאלת- תם
נראה לי שאפשר גם
לכתוב שיר
עם מילים שכתובות סתם

לא לכתוב
על נושא מוגדר-
אפשר לעקוף את החוק
לא לכתוב רק
על רגש עז
או על איזה חלום רחוק…

לכתוב ולראות
איך הדף מתמלא
והעט את שלו עושה,
ופתאום שיר
על עמדו ניצב
-אפילו שאין לו נושא…