שירי //סיפור בהמשכים-2

[שירי 🙂]

פרק כ”ח

שלוש שנים גרה רשל בביתנו. כמעט שלושים חודשים אם נקזז את חופשות הקיץ בהן היתה חוזרת לביתה. לאחר שסיימה את שנות לימודיה בסמינר היא השתלבה בעבודה בחנות אומנות קטנה ובנוסף ערכה מידי פעם סדנאות לנשים ובנות והכירה להן חומרים חדשים ורעיונות ליצירה עם הילדים בבית או בגן.

לפני החופשה הראשונה, רשל הכינה אותי לכך שהיא נוסעת הביתה עד אחרי החגים. היה לי קשה, אבל הבנתי אותה. זכרתי את ימי הגעגועים על אדן החלון, הם היו קשים גם לי. שמחתי בשבילה ששוב תפגוש משפחה אהובה וחמה, והאמת, שרציתי גם אני לנסוע איתה, לחוות גם אחים, אחיות, וחוויות של בית מלא. לא היה לי שום מקום אחר לקבל הצצה לבית כזה.

אז רציתי. מאד. אבל כמובן שלא העזתי לבקש, לא ממנה ולא מאמא. בלעתי רצונות ותחושות בחוסר אונים כמו תמיד, ועדיין קוויתי שאולי מישהו יקרא את החלום מפני ואולי בסוף בכל אופן אסע איתה. כמובן שזה לא קרה ולא עליתי על מטוס מעולם. אבל דברים אחרים היא כן ראתה על פני. את הקושי והחשש מפרידה גם אם היא זמנית. רשל עשתה הכל כדי שאעבור את התקופה הזו יחד איתה, בלי לברוח או להסתגר כמו שנטיתי תמיד לעשות כשהיה לי קשה.

היום אני יודעת להעריך את הדרך בה הכינה אותי רשל לנסיעה המתקרבת. הייתי שותפה בהחלטות שליוו את ההתארגנות שלה: מה לקחת, מה להשאיר, אילו הפתעות מארץ ישראל כדאי לקנות למשפחה המצפה לשובה ולחברות המתגעגעות, והאם אני רוצה להכין משהו או אולי לצייר. היא בקשה ממני רשות לקחת איתה כמה מציורי כדי להראות לכולם, וכמובן נתנה לי לבחור בעצמי מה אני רוצה לשתף. העיסוק בנסיעה ביחד איתה הקל מעל ליבי, וגם הרגיע אותי. לא היה לי ספק שהיא תחזור.

באותו קיץ אמא טיילה איתי יותר מכל שנה אחרת. עד חיפה הגענו באוטובוס וברכבת, מבקרות בדרך פינות טבע שרק אמא יכלה להכיר לי, מוזיאונים קרירים וכבדי אווריה וגם חברות וקרובי משפחה רחוקים.

ביום חם אחד לקחה אותי אמא לבקר את חברתה בירושלים. לא הייתי קודם לכן בעיר המופלאה הזו. למען האמת, כמעט ולא יצאתי מגבולות העיר הקטנה שלי. נסענו בהסעה קטנה לירושלים, ומשם לקחה אותי אמא לסיבוב בגאולה הצפופה. אחזתי בידה כדי לא ללכת לאיבוד והבטתי סקרנית לכל כיוון. משפחה גדולה התקדמה לקראתנו, חוסמת את המדרכה הצרה, אמא כיוונה אותי לפתח חנות תבלינים כדי לתת לקבוצה התוססת לעבור. הבטתי עליהם בסקרנות עד שהוסתרו על ידי זוג תיירים גבוה ושני ילדיהם. המשכנו הלאה כשאני מציצה לכל חנות, סופגת ריחות חדשים ואווירה שלא הכרתי. לאחר מכן עלינו על האוטובוס. הוא היה עמוס, אבל היה לי מקום ליד החלון. נצמדתי אליו, נרגעת מהצפת החושים. הגענו לשכונה שקטה וירוקה, אמא נעזרה במפה קטנה ובכמה אנשים לפני שמצאה את הבית. קטן, בתוך חצר פראית ופורחת, בור מרושת באמצעה. חברתה של אמא קיבלה אותנו בהתלהבות גלויה. מים קרים, פירות ועוגיות הובאו בזריזות, כשהיא מעודדת אותנו לטעום ולנוח מהדרך הארוכה. הבטתי סביבי. הסלון היה מורכב מספות בד בצבעים עזים. החלונות המאורכים היו חשופים והתקרה גבוהה ומהדהדת. לקח לי זמן לקלוט את הילדה שישבה על הספה ממש ממולי, שקועה בספר. היא היתה גדולה ממני, שערה שחור וקצר, קשת רחבה מנעה ממנו ליפול על פניה המורכנות אל הספר. השיחה היתה שקטה ולא הפריעה לי להיות עם עצמי. שמחתי גם שהילדה עסוקה בשלה, לא תכננתי ולא רציתי חברות חדשה. אבל המארחת חילצה בעדינות את הספר מידיה ואמרה בלחש: “מה איתך? בתיה! ככה מקבלים חברה חדשה?” בתיה נראתה המומה לרגע אחד, אבל אז שילבה את ידיה בהתרסה ונעצה בי זוג עיניים כהות. היא צודקת. הפרעתי לה לקרוא.
כמה דקות לאחר מכן קמה המארחת להראות לאמא את חסטודיו שלה, חדר קטן קבור תחת גבעולים ארוכים של צמח מטפס. רציתי ללכת איתן, אבל אמא סימנה לי להישאר. כאילו שלזאת חיכתה הילדה כהת השיער. היא קמה והתיישבה על מסעד הספה, מתבוננת בי בעיניים צרות ועוינות: “רוצה לשחק? בואי ואראה לך דברים שבחיים שלך לא ראית בכפר הקטן והמוזנח שלך.” לסיום, חיקתה את תנוחת הישיבה המכונסת שלי, והוסיפה לשון לועגת. קפאתי. מעולם לא דיברו אלי בצורה כזאת. היא המשיכה לנעוץ בי מבטים. הרגשתי אותם אפילו שעיני היו מושפלות לרצפה הישנה. התרכזתי בצורות ובצבעים שעליה מנסה להתעלם ולעמוד על המשמר בו זמנית. חששתי שהיא תתקרב אלי ותכה אותי.

דקות ארוכות חלפו עד שאמא וחברתה חזרו. למזלי, אף אחת מהן לא שמה לב לאוויר העכור שעמד בסלון. שעת הצהרים כבר הגיעה, ובתיה נשלחה לאסוף את שני אחיה מהקייטנות. בהקלה הרפיתי שרירים מהמתח שצברו, ולאחר זמן קצר, נפרדה אמא מחברתה ויחד יצאנו אל הרחוב, כשתחנתנו הבאה- הכותל. צעדתי לצד אמא על אבני המדרכה החלקות ולא סיפרתי לה דבר.

לבסוף עמדנו מול האבנים הגדולות. אמא נשענה עליהן והיתה עסוקה בתפילה. היא היתה מרוכזת ורצינית. נשים אחרות התנועעו ברגש, הסתירו פנים בתוך סידורים, בפינה יבבה אשה מבוגרת וביקשה בקול רם פרנסה ונחת. ואני, אחזתי בידי את ספר התהילים, ורק הבטתי מסביב סופגת את המראות והקולות ובעיקר את הקדושה שבאוויר. אצבעותי גיששו בכיס החצאית מחפשות את הפתקים שהכנתי בבית כדי להטמין בין האבנים. בקשתי משפחה גדולה עם אבא בריא. בקשתי שרשל תחזור ותישאר אצלנו כל הזמן. ביקשתי שאמא תהיה שמחה. ובעל פה ביקשתי שלא יציקו לי. לא עשיתי כלום.

המפגש הראשון שלי עם הכותל סמוך כל כך אל המילים הפוגעות של בתיה, היה כל כך משמעותי בשבילי. גם שנים אחר כך, תמיד הגעתי אליו כשכבר לא יכולתי יותר.

רשל חזרה מיד אחרי החג, מביאה איתה מתנות קטנות וציורים חוזרים מלילי ומרים המתוקות. קבלתי בהתרגשות סט חדש של כלי ציור בתוך מזוודה קטנה, וספר סקיצות מעוטר ובעל דפים עבים ומחופספסים, שמחתי בהם מאד, עד שלא מצאתי מילים להודות. אבל יותר מכל הייתי מאושרת שהיא חזרה. נוכחותה מלאה אותי באור וחיות שהייתי כה זקוקה להם.

עליתי לכיתה ה’ ואז לכיתה ו’, ולשם שינוי התכוננתי נרגשת למסיבת בת המצווה הכיתתית שתתקיים בסוף אותה השנה. אז, בשנת תשנ”ט, עדיין ציירנו תפאורות עם גואש על בד, ובנינו מפוליגל ודיקטים מסכים ומחיצות. ידעתי שאקח חלק מרצוני בהכנות, ושרשל תהיה שם כדי לעזור לי.

אבל, למען האמת, לא ידעתי שום דבר.

אשמח לתגובותיכן המחכימות כאן

[שירי 🙂]

פרק כ”ט

אייר תשנ”ט

אמא תמיד אמרה שיש לי חייישנים . לא ידעתי מה זה ‘חיישנים’, אבל כן ידעתי למה היא מתכוונת. הרגשתי שהימים סוערים, אבל לא הבנתי מה קורה ולמה.
באותו ערב עמדתי להיכנס לחדר המשפחה, בציפיה לשוחח עם רשל על סוף השנה המתקרב, בדיוק כשהיא מסרה לאמא צרור ניירות מקופל. אמא פתחה אותו, אך אז היא שמה לב לנוכחותי בפתח.

אני זוכרת את המבט המוזר שנתנה בי. את פניה המוטרדות של רשל שהסתובבו בחדות כשהבינה שיש שותפה לא רצויה, ואת מבטה המבולבל חוזר אל אמא.

יצאתי החוצה. סבבתי את הבית עד שהגעתי אל החלקה הקטנה שלנו, של רשל ושלי, שבכל השנים שלנו יחד היינו עדיין שותלות בכל עונה את מה שהיינו הכי רוצות לראות צומח. צנחתי על האדמה , סמוך לאבנים העגולות ,כובשת פחד אילם והמוני סימני שאלה. לא הבנתי כלום.
מולי, כך ידעתי בלי לראות בשל הוילון האטום, ישבו רשל ואמא על הספה הגדולה ודברו מעל דפים מסתוריים, ואני חרשתי באצבעותי את האדמה מסביב לשתיל הצעיר ששתלנו יחד רק לפני חודשיים.

הרגשתי שמשהו משמעותי הולך לקרות.

קוויתי שלא. שאני מדמיינת.

ידעתי שכן.

מעולם לא כזבו בי האינטואיציות שלי.

גם הפעם לא.

רק יומיים חלפו. השקט שהתעבה סביבי היה כבד ולא נעים.

באותו אחר צהריים, חזרתי מבית הספר מקווה לפגוש את רשל ולספר לה על התפקיד האמנותי שנתנה לי המורה.

באותו אחר צהריים, חזרתי מבית הספר מקווה לפגוש את רשל ולספר לה על התפקיד האמנותי שנתנה לי המורה.

בפתח הבית, מבחוץ, עמדו שלוש מזוודות. לא הייתי אמורה להבחין בהן, מאחורי העציץ הגדול שלאחרונה התמלא בפרחי פרי לבנים. אבל רחש העלים השורטים את העצמים הגדולים, גרם לי להסתובב ולגלות אותן. המזוודות של רשל . שכבר שלוש שנים לא יצאו כולן יחד מבעליית הגג . קפאתי. למזוודות העומדות בחוץ, מוסתרות למחצה יש רק משמעות אחת, ואינני רוצה להכיר בה.

נכנסתי בשקט ישר אל החדר שלי והתיישבתי רועדת על קצה המיטה. כמו מתוך חלום שמעתי את קולותיהן המהוסים של אמא ורשל זולגים מהמטבח. אך הפעם הם לא גרמו לי לחקור מהם, הזיכרון הרחוק של עצמי מביטה בנערה היושבת עם בוקר במטבח ומשוחחת עם אמא, היה כל כך חי וצורב. למה תמיד הדברים הטובים נגמרים?

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי כך מאובנת. אך לבסוף עמדתי מול רשל והמזוודות שלה בחוץ. היא החזיקה את ידי ביד קרה ונוקשה וניסתה להסביר לי שהיא חייבת לטוס לאמריקה הגדולה וששם מחכה לה השידוך שלה.

“את שומעת שירי? השארתי לך בחדר את כל הציורים והחומרים, ואני מבקשת שתמשיכי לתרגל ולהתקדם כמו שרק את יכולה. תכף יש לכן מסיבה, בודאי תקבלי תפקיד חשוב, אז תצלמי בשבילי ותבקשי מאמא לשלוח לי את התמונות. כן?”

לא סיפרתי לה שכבר קיבלתי את התפקיד. ושאני לא מתכוננת לבצע אותו , כי בלעדיה אין לי מושג איך מתמודדים עם האחריות והדרישות המקצועיות.

רק שאלתי :” לאן?”

התקלתי אותה.

היא הביטה לתוך עיני. ולחשה:” אני אצור איתך קשר מיד כשאוכל. טוב? “

הנהנתי. היא היתה כל כך אבודה, שלא רציתי להכביד עליה עוד.

דוד סמי הגיע ברכב הגדול שלו ולקח ממני את רשל. השאיר אותי כאובה ומתגעגעת.

בכל יום הייתי פותחת את העיניים ומצפה לשמוע שוב את הקולות. את הדיבור הרך והמתנגן שגם שלוש שנים בארץ לא הצליחו למחוק.

כל צהרים הייתי רצה לעליית הגג כדי לגלות שהיא לא חזרה. שהכל נשאר כפי שהיה אולי בתוספת אבק בן יום אחד. בתחילה הייתי מנקה אותו מעל המדפים הקטנים, ממסגרות התמונות, מכסא העץ המשויף ומינשוף החרס הירקרק שעמד בודד על השידה. אחר כך הייתי יושבת במשך שעות על אדן החלון הרחב ובוהה החוצה אל הכלום. לפעמים הייתי פותחת את כלי הציור ומנסה לצייר משהו. אבל לא היה בציורים שום דבר חוץ מעצב אחד גדול, אז הפסקתי.

כל יום שעבר הרחיק אותי מרשל יותר ויותר כאילו שהיא על מטוס שלא עצר מאז. התחלתי לעכל שהיא הלכה ושכנראה לא תחזור. כבר לא עליתי טרופת נשימה כל יום. לא נכנסתי לחדר ולא מצאתי נחמה על אדן החלון המרופד. עם האבק המצטבר על כל דבר בחדר של רשל, צמח בי גם כעס עליה. שעזבה אותי. שהלכה ונהנית לה והשאירה אותי סובלת.

בפעם האחרונה שעליתי לגג, חצי שנה אחרי, חשבתי שאני רואה קצה של זנב נעלם מאחורי המיטה . יצאתי בלב דופק, סגרתי את הדלת אחרי וידעתי ששוב לא אחזור.

עם נקישת הלשונית נאטם הפתח האחרון לזכרונות של שעות ארוכות שהעניקה לי באהבה גדולה. הציורים, השרבוטים, הסכמות וההסברים המצחיקים שציירה לי, הכל שכב במגרות השידה הרחבות. איש לא יתעניין בהם לעולם.

איבדתי את רשל וגם את האמון שיש כזה דבר קשר יציב שאפשר לבטוח בו ולהתמסר אליו.

אם לא נהנים מהיש, לא מרגישים שחסר.

אם לא נקשרים, לא כואב כשנפרדים.

בניתי לי בועה, ואין בה מקום לאף אחד.

יש מספיק מקום בעולם, ויש עוד אלפי אנשים מעניינים ועשירים הרבה יותר ממני. לכו אליהם. בקשו את קרבתם. לי אין מה לתת ולא רצון לקחת.

אז פשוט

תנו לי לחיות.

לבד.

[שירי 🙂]

פרק ל’

רציתי להכין את הילדים למה שהולך להיות, אבל לא מצאתי כוח. לא מצאתי שום נקודת אור במעבר הזה, וחששתי להעביר עם המילים את התחושה הזו גם אליהם. רציתי שיהיה להם טוב. לכולנו. סברתי שילדים צריכים לקבל תשובות גם לשאלות שהם לא יודעים לשאול, אבל לא היו לי תשובות אפילו לשאלות הפשוטות ביותר כמו- למה ואיך נסתדר.

רשל היתה בשבילי דוגמא טובה למה ואיך, אבל גם למה לא לעשות. מצד אחד היא הכינה אותי לכל פרידה זמנית בצורה מדהימה ורגישה שכל כך התאימה לי, ומצד שני, הפרידה הסופית היתה כל כך מהירה וללא שום הסבר.

האמת, שלא האמנתי לרגע שיש חתן שמחכה לה מעבר לים. גם בהיגיון של ילדה בת 12 הבנתי שככה זה לא אמור להיראות. אחות של תמי התחתנה שנה קודם לכן, ולכולן היה ברור שיש סוד אבל הוא שמח. תמי סיפרה אחרי האירוסין, לחלל הכיתה הקשוב והסקרן על מסכת הבילוש שהיא ארגנה כדי לדעת יותר ממה שאמורה אחות-של-בחורה-בפגישות לדעת. אבל כאן, לא היה אפילו גרם שמחה או התרגשות באוויר.

גם העובדה שהיא לקחה את שלושת המזוודות והשאירה את כל חומרי הציור בחדר החשידה אותי מאד. הרי יש שם כל הרבה! צבעים, עפרונות, מכחולים, פלטות של צבעי מים, ניירות בכל מרקם ועובי ועוד מדף עמוס בספרים וחוברות ומדריכים. למה היא השאירה לי הכל? האם זה אומר שהיא לא תצטרך אותם יותר?

היו לי כל כך הרבה שאלות, ולא יכולתי לשאול. וגם לו יכולתי, לא היה לי את מי.

נצח עבר לפני שהגיע הטלפון הראשון. ישבתי במטבח ואכלתי אבטיח מתוק וקר, שותקת עם הבית הריק. הטלפון צלצל ואמא נגשה לענות. נדרכתי. עדיין חיכיתי לטלפון מרשל בכל יום. אמא לא דברה הרבה, אבל היתה נרגשת כשאמרה ‘ברוך ה’ שוב ושוב. ואז: “בסדר” “יהיה טוב בעזרת ד'”. וזהו.

היא הניחה את הטלפון ויכולתי להבחין בידיה הרועדות. היא התיישבה מולי, מנסה לחייך: “דרישת שלום מרשל, שירי” אמרה. הנחתי את משולש האבטיח הנגוס ולא יכולתי לסיים אותו. אם הייתי יודעת שרשל על הקו, הייתי מבקשת לשוחח איתה, אפילו רק מילה אחת, אני כל כך מתגעגעת!

“רשל מצאה את החתן” היא המשיכה ולא היתה שמחה אמיתית בקולה. לא ידעתי מיהו אותו “חתן”. אבל הייתי בטוחה שלא מדובר בחתן במשמעות הפשוטה של המילה.

“תקחי אותי לחתונה?” שאלתי אותה, חוקרת את שרירי פניה בתשומת לב. היא חייכה: “בעזרת ה’ נשתתף בחתונה שלה בשמחה גדולה. אבל שירי, זה יכול לקחת זמן”. יש לי סבלנות בדרך כלל, אלא שעכשיו הרגשתי שמשהו אחר קורה, והחתונה בסימן שאלה גדול מאד. יותר נכון החתונה הוא סיפור כיסוי למשהו אחר. ולא שמח בכלל.

חודשים חלפו. לא הגיעה שום הזמנה. רשל לא התקשרה. כל כך רציתי לשמוע את קולה! שמעתי אותו רק בדמיון שלי, מנסה להחזיק את שרידיו חזק חזק בתאי הזיכרון שלי. הגעגועים והאהבה ניצחו לבסוף את הכעס, הותירו בי בור עצום של כאב. כל כך כואב, שלא הייתי מסוגלת לפתוח את הדלת שוב ולהתעמת עם הזכרונות.

אחד הסעיפים המוזרים בצוואה של אמא כלל את עליית הגג. היא בקשה שלא נמכור את הבית עד שאפנה בעצמי את תכולתה. ואם כן, כל עוד לא מצאתי כוח לעשות זאת, הבית יושכר לאנשים כשעליית הגג נשארת מחוץ לחוזה. לא נראה שהדיירים בנו עליה. הם קיבלו בשלווה את הסעיף המנשל אותם מחדר קטן על הגג, וחתמו על חוזה ממושך בשמחה רבה.

יחיאל נסע והחליף צילינדר, את המפתח החדש הוא מסר לי. טמנתי אותו בחור השחור, ולא חשבתי להשתמש בו בכלל.

מעולם לא הבנתי מאיזו סיבה אמא לא נתנה לי תשובות לגבי רשל. כשהעזתי לשאול, היא היתה מביטה בי ברוך, ואומרת לי : “אני בטוחה שרשל השאירה לך תשובות בחדר. הוא שלך. היא אמרה לך את זה. את יודעת כמה היא אהבה אותך, היא לא תנטוש אותך בלי סיבה” תמיד היתה בקשה בקולה שאחפש שם את התשובות.

גם אני רציתי אותן אבל פחדתי מהן בו זמנית.

“ואת יודעת את הסיבה, אמא. נכון?” ניסיתי שוב ושוב.

“נכון, יקרה שלי” תליתי בה עיניים מתחננות: “אז תספרי לי מה קרה. בבקשה אמא”

כמו בתסריט קבוע, היא היתה מנענעת את ראשה ואומרת: “אני לא יכולה. זאת היתה הבקשה שלה, שירי”.

“הבקשה האחרונה” לחצתי עוד קצת.

היא לא ענתה.

היו כמעט דמעות בעיניה. כמעט. אם היתה בוכה, הייתי מתפרקת גם ושופכת החוצה את כל מה שקברתי שנה אחרי שנה בבור הגדול הזה שחורר לי את הלב. עוד לא בכיתי את לכתה, ההלם הקפיא את הדמעות, חוסם את דרכן החוצה. עד היום אני מרגישה אותן, הן לא הלכו לשום מקום. מחכות לרגע הזה לפרוץ החוצה ולשטוף סלעים ואבנים בלבה רותחת. ואולי אם הבור שלי כל כך עמוק שהוא עדין ממשיך לצבור בלי להתרוקן אף פעם באמת- לא אשרוד את השיטפון כשהסכר יקרוס.

לא יכולה לתת לזה לקרות.

אשמח לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ל”א

האור דלק, והמזגן חימם את הכיתה הריקה. במבט נוסף, גיליתי את אביגיל עסוקה בתפילה ליד הקיר הסמוך ללוח, ומלבדה לא היתה שם אף אחת. לרגע שאלתי את עצמי אם יותר לא יהיו לי את הדקות האלו לעצמי לפני שהלימודים מתחילים, ומה קרה פתאום שהיא מתחילה להקדים. ברגע השני הוכחתי את עצמי על המחשבה שניכסה את המרחב הזה לעצמי.

המתנתי בשקט עד שתסיים, מביטה דרך החלונות הגדולים על החצר העזובה שבחוץ. אביגיל סיימה וצעדה למקומה. “שירי?”התנתקתי מהחלון. היא נשקה לסידור והוסיפה:”תיארתי לעצמי שאת תמיד מקדימה” חייכתי, רוצה לשאול משהו דומה, ומחליטה שזה לא ענייני. אבל היא בוחרת להסביר: “נוצר לי שינוי במערכת, כך שאין לי מספיק זמן כדי לחזור הביתה ושוב להגיע לכאן בזמן”.

“זו לא התנצלות ,כן?” אני מביטה בה ומקווה שהאמירה הזו מאפשרת לה להרגיש בנוח. היא מחייכת ומיד ממשיכה:”לא הספקתי לספר לך כמה נהניתי בשבוע שעבר מהחינוך המוזיקלי שנתת לי” היא מחזירה את הסידור לתיק המונח על הכיסא ונשענת על השולחן, ידיה שלובות. אני צוחקת: “זו טיפה מן הים, אביגיל. גם אני רחוקה מאד מלהבין את המוזיקה עד הסוף. התחלתי ללמוד רק בגיל 16”.

“באמת? ” היא מופתעת: “אז את אומרת שאף פעם לא מאוחר?” היא משחררת יד אחת, ואוחזת בתליון. הוא מעניין התליון הזה, גם בפעם הקודמת שמתי לב אליו. צידו האחד חלק, והשני משובץ באבנים קטנות, צבעוניות. אצבעותיה הופכות אותו שוב ושוב בתנועה איטית.

“לא רק אני אומרת, אביגיל. אם מוזיקה או כל דבר אחר שמעניין אותך עושה לך טוב, לכי איתם ולא משנה בת כמה את.” היא מחייכת, שומטת את התליון ומזדקפת: “חוצפה מצידי לבקש ממך עוד שיעור, מורתי?” אני לא מופתעת, ואני רוצה בהחלט.

“אבל היום ננגן על הפסנתר השני, הוא מכוון ונשמע הרבה יותר טוב” אני אומרת ונוטלת את הנייד שלי.

“הפסנתר השני?” היא מתפלאת:” לא ידעתי שיש עוד אחד”

“כן, הפסנתר עליו נגנה תמר נמצא במקום אחר, בואי” אביגיל מוציאה מתיקה מחברת, ולאחר חיטוט קצר גם עט, והיא כבר מוכנה.

בדרך אל הקומה השניה לכיוון המדור השני של הבנין, סיפרה אביגיל על התרגולים שלה במהלך השבוע:”יש לי אורגנית קטנה, של הבת שלי. את יודעת איך זה, כשהיא היתה בת 11 היא כל כך רצתה ללמוד לנגן. יש לציין שהרצון הזה נעלם מהר מאד, ועכשיו אני מרוויחה כלי להתאמן עליו” צחקתי. חושבים שנגינה זה קסם. כשרואים אצבעות עפות על הקלידים, ומנפיקות צלילים הרמוניים ומשכרים, חושבים שזה קל. לא יודעים כמה שעות של אימונים צריך לצבור לפני שזה קורה.

“את יודעת מה עוד מצחיק?” היא ממשיכה: “שהבחורה המדוברת, שכיום היא בת 15 , עומדת לידי ומתגרה שוב : ‘אמא תראי לי איך עשית את זה, אמא תלמדי אותי גם” אני צוחקת שוב: “הראית לה?” המדרגות מאחורינו, החדר ממש קרוב. “עד כמה שאפשר, וכמובן רק את מה שלימדת אותי. הלוואי ויכולתי לבצע את יד ימין כפי שאת נגנת בשבוע שעבר” אני פותחת את הדלת ואומרת: “אני חושבת שהדבר הנכון ביותר בשלב הזה הוא ללמוד לאלתר על המהלכים שלמדת. זה לא חייב להיות יפה, מספיק שזה נכ…” אני מביטה קדימה המומה.

הפסנתר לא שם.

אביגיל מבינה מיד. “היא היתה רצינית, אם ככה. לקחו את הפסנתר?” אנו מתקדמות לכיוון החלל הריק שהותיר אחריו הרהיט הגדול.

“לא יודעת, לא נשמע לי כל כך הגיוני. הרי היה ברור לשתינו ש’ההיא’ לא חובבת מוזיקה, ובטח לא פסנתר.” אביגיל מהנהנת :” אולי באמת ‘ההיא הזאת’ מעדיפה לסבול את הפסנתר והעיקר שתמר לא תפגוש אותנו יותר”

“אני לא יודעת” אמרתי שוב, בוחנת את הסימן המלבני שנותר על הרצפה הישנה: “אולי הוא רק עבר לחדר אחר”

“שמעת אותה לאחרונה?” שואלת אביגיל, מתכוונת לתמר.

“לא. אבל גם כשהיא כן היתה פה, לא שמעתי אותה לפני שהגעתי למדרגות דרכן עלינו”.

אני חושבת עוד קצת ומוסיפה: “אני שואלת את עצמי גם, מאיזו סיבה יסכים המוסד להשאיל פסנתר. זו לא גיטרה ניידת, זה כלי יקר, כבד ודורש הובלה מיוחדת ותחזוקה יקרה” אני פונה ללכת, ואביגיל מתמהמת עוד קצת ולבסוף מצטרפת אלי:”רוצה ללכת לברר את זה?” היא קורצת.

“לא, ממש לא” אני מגחכת: “אבל אם יש פסנתר אחר, לפחות ננצל את הזמן איתו” הפעם אביגיל מובילה לחדר אחר. אני מקווה בלי מילים שהפסנתר ההוא עדיין שם.

הוא שם, ויש לנו אפילו עוד זמן.

“לכל אקורד יש שלושה צלילים, באלתור אנחנו צריכות להקפיד לנגן אחד מהם, ולא משנה הסדר, על הפעמות. כלומר, מותר שיהיו צלילי מעבר אבל אסור להם להתנגש עם ההרמוניה. הנה, שימי לב–” אביגיל מנסה לעקוב, היא גם חוזרת ומוודאת שהבינה נכון. אבל כשמגיעים לביצוע, ההבנה לא מספיקה:” אני חושבת שכדאי שאבסס קודם את השליטה בצלילים של האקורדים, עד שאוכל להרגיש בנוח לטייל עליהם, לפני שאנסה לאלתר על מהלך שלם” צודקת. כבר סיכמנו שאין כאן קסם.

היא מביטה בשעונה. ואחר כך מבקשת בהיסוס: “מוכנה לנגן לי משהו, שירי. אני רוצה לשיר” זאת הפתעה.

“לשיר? קדימה, בחרי שיר. כל כך הרבה זמן לא ניגנתי, אז אני צריכה כמה רגעים כדי לוודא שאני יכולה ללוות אותך”. אביגיל בוחרת שיר, אני מבקשת ממנה דף, בודקת סולם והרמוניה, ואנו מתחילות.

אני מביטה בהשתקפות של אביגיל על הפסנתר. היא שרה בקול רך, כמעט ולא נשמע על רקע צלילי הפסנתר הבולטים, אבל אני שומעת, וזה מספיק. אני מהופנטת להבעת פניה המרוכזת. עיניה עצומות והיא נעה עם הצלילים, מרגישה.

אני לא מסוגלת לשיר ליד אחרים. לא בגלל שאני מזייפת, לא בגלל שהקול שלי מזעזע, או שאני לא אוהבת לשיר. רק בגלל שמוזיקה כל כך מרגשת אותי, שבסוף הבית הראשון אני כבר נחנקת. אני שרה לילדים, שירי משחק נחמדים, שרה לעצמי כשאף אחד לא בסביבה. ובזה מסתכם האודישן שלי.

אביגיל שקועה בשירה. לא אכפת לה אם יש פה ושם אקורד לא מדויק, היא לא מוטרדת גם מהליווי הכל כך פשוט, או מהמבט הממוגנט שלי. היא שרה. זה מה שהיא רוצה לעשות כרגע.

אני מקנאה בך, אביגיל. שאת כל כך משוחררת. שאת נותנת לקול שלך לבטא את המילים, את עצמך. כואב לי להבין עד כמה הביטוי שלי חסום מכל כיוון שהוא. עד כמה אני מפחדת אפילו רק לנסות לשחרר אותו, לחופשי.

אשמח לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ל”ב

בדרך לכיתה, אני עוצרת במשרד. אביגיל עומדת שני צעדים מאחורי, נותנת לי להסביר את עצמי בצורה קצת יותר מפורטת משהייתי מאפשרת לעצמי אם היא היתה עומדת לידי ומקשיבה. עדיין לא סיפרתי לה שלימודי המוזיקה שלה הולכים להפסיק בקרוב, ובעצם, חוץ מצוות המכון איתו שוחחתי בשבוע שעבר, והמשפחה שכמובן מעורבת ומגישה עזרה בכל דבר אפשרי, אף אחד לא קיבל עדכון על המעבר הצפוי. זה הגיוני ומסתדר היטב עם הקושי האישי שלי להשלים עם מה שנכפה עלי, עלינו, ושמקשה עלי גם לשוחח על כך עם הילדים.

אני מתארת למזכירה את שרשרת הטלפונים, ומבקשת להתקדם וליצור קשר עם המדריכה שלי. הזמן מתאחר, והמזכירה לא יודעת אצל מי לשבץ אותי. אני מציעה לה שאחזור שוב בהפסקה, מה שיתן לה עוד קצת זמן לברר בשבילי את הנקודה הזו.

“אם את כבר כאן, בואי תני לי שוב את הטלפון והכתובת שלך. וגם את–” היא קוראת לאביגיל “בואי נבדוק שהכל מעודכן” אני מהססת כשאני מדקלמת את הכתובת הנוכחית שלי. הרי תכף היא משתנה. שוב אני מגלה את התקווה שכל הבלגן הזה יהיה רק חלום עם סוף טוב. ובקרוב.

אנו פונות לחזור אל הכיתה. אביגיל מזמזמת את השיר שכנראה עדיין מהדהד באזניה. “איזה כיף זה שאת יכולה ככה ללוות את עצמך, את המשפחה. לשיר ביחד, זו חוויה מדהימה, לא? הלוואי שאגיע לזה יום אחד ” אני מסכימה איתה. עם כל חלק במשפט שלה. לא מתקנת אותה על כך שזה ממש לא מה שקורה אצלי . לא לפעמים ולא בכלל. לא נגעתי בקלידים תקופה ארוכה מאד, מאז התקופה הקצרה ההיא, לפני שנה. ומסיבה זו אני לא מאומנת, וגם לא נמשכת אליהם יותר, כפי שטבעי היה שיקרה.

אז אני רק מהנהנת לה ולא אומרת דבר.

רחלה מגיעה יחד עם המורה, ואחרי שלום חם הכיתה צוללת לתוך השיעור, ואני- לתוך המחשבות. עכשיו יותר מתמיד אני מרגישה כמה אני מפסידה בגלל צורת החיים הנמנעת שלי. כאילו כל החוויות עוברות לידי, ולא ממש נוגעות בי ובטח שלא חודרות לתוכי. אני מנסה לחשוב מהי הסיבה לבחירה הזאת שלי, לשמור על מרחק לכאורה בטוח מכל דבר מרגש או מציף. ממה אני מפחדת כל כך, אם האנשים המשוחררים שמסביבי נראים פשוט… משוחררים. הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים בלי מחסום בלתי נראה שלא מאפשר להם לחצות את הגבול שהנפש הציבה בלי להסביר ובלי להודיע. אני רוצה גם! לרקוד בחתונות, לשיר עם אביגיל, להשתולל עם הילדים, לשוחח בטלפון, לשתף מחשבות, לפרוק כל דבר עד הסוף. כל כך הרבה דברים אני לא! מה חוסם אותי? מה חסם אותי כל חיי מלהיות אני?

אין לי שום תשובה.

זו לא הפעם הראשונה ששאלתי למה. בכל מפגש משפחתי או חברתי, כשהייתי עומדת בצד, מתחבאת בהצלחה מאחורי כל אלו החותרים למרכז ולבמה, הייתי שואלת איפה אני בעולם. ואיך זה יתכן שכל מי שאני מכירה שמח עם כל התעניינות והזדמנות לדבר על עצמו, לשתף ולספר על חייו ולזכור גם להתעניין באכפתיות בשני. למה זה כל כך רחוק ממני?

אני מתבוננת ברחלה. היא כל כך עירנית, שותפה, מתברגת בקלות בכל דיון ונותנת מעצמה בלי סוף. היא פשוט חיה! אומרים שאדם מנצל אחוזים קטנים מהיכולת הכללית של תאי המוח שלו. אז אני חיה על מינימום. טיפת אנרגיה. קמצוץ רגש. שבריר חוויה. אפס סיפוק. המשפחה היא הדבר הכמעט יחיד שמתחזק את היכולת שלי לתקשר.

לפעמים אני מרחמת עליהם שאני היא זו שהוצבתי במקום הזה, בחייהם. להיות רעיה ואמא שלהם כשבעצם רוב חיי מתנהלים בפנים, כל כך עמוק שאין כמעט לאף אחד גישה לשם.

אני מתפללת בלי להזיז שפתיים, מבקשת עזרה. מבקשת יד שתמשוך אותי החוצה, עד שאוכל להיות מה שאני מסוגלת להיות. אני סוף סוף רוצה משהו. אבל רצון לא מספיק. צריך לעבוד ולעבור דרך, לטפס בסולם לא ידוע ולעלות מתוך בור עמוק. איך?

אין לי תשובה.

אני מציצה בשעון. מחצית מהשיעור חלף, ואין לי מושג מה דובר בו. כולן מסכמות ואני בתנוחת חשיבה מול שורות ריקות. רחלה שקועה אף היא בכתיבה, נותנת לי לחזור להקשבה או בעצם להתחיל אותה בקצב שלי.

אבל בסופו של דבר הייתי צריכה להבין ששום דבר לא חומק ממנה.

“על מה את חושבת כל כך הרבה, שירי? אם הייתי יכולה הייתי מצלמת אותך. זה מרתק.” אני צוחקת: “נס שאת לא יכולה באמת. וכנראה זה מה שטוב… שאפשר לחשוב בשקט בלי להסגיר שום דבר”

“סודות צבאיים יש לך. הא?” אני נאנחת. “הלוואי ויכולתי לשחרר אותם לחופשי, רחלה. אני חושבת שאת כתובת מצוינת לדון איתך במה שמעסיק אותי כרגע. אבל אני חייבת לרוץ למשרד לסדר משהו” זה לא תירוץ. באמת.

“נלך ביחד?” אני מושכת כתף. שתבוא.

המזכירה שמחה לראות אותי, וזה אומר שיש לה תשובה בשבילי. היא מגישה לי פתק קטן עם שם וטלפון, מעודדת אותי ליצור קשר בהקדם.

“קצר” אומרת רחלה כשאנו פונות לחזור. “קדימה שירי, מה מציק לך היום? נראה שכל העולם יושב על הראש שלך! דברי” אני חושבת מאיפה להתחיל, ומחליטה להיות כנה: “מאז שהכרתי אותך, לפני… חודשיים בערך, את דגם בשבילי לאדם משוחרר וחי. שום דבר, בכל אופן מהמבט שלי, לא יעכב אותך מלהיות את.” רחלה שותקת, מקשיבה מעבר למילים: “תודה ” היא מושכת את המילה לאט, כאילו מנסה להבין עמוק יותר לאן אני חותרת: “אבל אני זו אני. לא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להיות כזו. רוצה להיכנס לכיתה הזאת? היא נראית ריקה” אנחנו נכנסות. “צודקת, אבל איך נוצר המרחק האדיר הזה בינינו, רחלה. בכנות. אני לא מכירה עוד מישהי כמוני. לא בעבר ולא בהווה” היא מביטה בי ברוך, מקשיבה, מה שמעודד אותי להוסיף:” אני מוקפת גדרות, רחלה.”

” והשאלה הזאת מעסיקה אותך. לאחרונה” היא אומרת ונראית מהורהרת. אני לא צריכה לענות.

“בהנחה שאת מבינה שאת לא אמורה להיות מישהי אחרת, שירי, אני מנסה לחשוב איתך איך לקרוא את עצמך נכון. ואני חושבת שהתשובה נמצאת אצלך. כמו אצל כל אחד, יש נתוני אופי, סביבה ותרבות וחוויות שצברת במשך השנים. כל דבר כזה משמעותי מאד בתהליך שעיצב אותך להיות מי שאת. מסכימה איתי?”

“ברור” אני אומרת. “אבל מעבר לזה, יש נקודת בחירה שתמיד לוקחת אותי פנימה. אני לא מכירה את עצמי מתנהגת אחרת, רחלה. איך זה קרה?” ההפסקה כבר נגמרת, אבל רחלה לא ממהרת: ” בשביל לשים את האצבע על הנקודה ולהבין טוב יותר, צריך לחזור אחורה, שירי. את רוצה שננתח את זה ביחד?” אני רוצה, אבל אין זמן.

“אלו יהיו שיעורי הבית שלי, רחלה. נתת לי חומר למחשבה” היא צוחקת וקמה לצאת: “זה בדיוק מה שחסר לך, מותק. עוד משהו לחשוב עליו ” אני קמה אחריה, ומבטיחה: “זה יהיה יותר מסודר עכשיו, רחלה. את תראי”.

היא מושכת כתף. “הלוואי שתאהבי את עצמך. זה הדבר הכי חשוב, לדעתי. הרבה לפני יותר מכל דבר אחר.” טוב שהיא מביטה קדימה כשהיא מדברת, ולא לתוך עיני.

“את חלק מתוך פסיפס, שירי. עולם שלם. ויש רק אחד מכל אחד, יקרה” היא מניחה יד על כתפי: “אם משהו מפריע לך, הוא יזיז אותך קדימה למקום טוב יותר, שרק את יודעת מהו. אבל תמיד תזכרי שאת לא אמורה להפוך למישהי אחרת, רק להיות הגירסה הכי טובה של עצמך.”

המילים הפשוטות שלה מרגשות אותי ואני נכנסת לכיתה כשעיני רטובות.

אשמח לתגובות ולכל מה שיש לכן לומר. שבוע טוב!

[שירי 🙂]

פרק ל”ג

יחיאל הציע לי להתחיל מרבקוש. הוא ביקש גם להקל מעלי ולשוחח בעצמו עם הילדים. אבל אני חשבתי שנכון יותר לשוחח איתה בנפרד ובעצמי, ואז עם כולם יחד כמו שכתוב בכל הספרים.

באותה שעת צהריים מוקדמת הבנים עדיין לא חזרו מלימודיהם, חוץ מרבקוש שהיתה כעת עסוקה בעיצוב תמונה קטנה מחרוזי גיהוץ. התיישבתי לידה מתעניינת ביצירה, ומעודדת את עצמי לתפוס כל הזדמנות ולסיים את השיחה הזו כבר עכשיו והכי טוב שאפשר.

“מי יקבל את התמונה הזאת, בובה?” שאלתי אותה, מתבוננת באצבעות העדינות הבוררות את החרוזים, ממיינות לצבעים. על הלוח הקטן נחו כעת כמה חרוזים אדומים במבנה המזכיר גג.

“אההמ.. אני אחשוב, אמא” היא מרימה עיניים ומחייכת.

לקחתי נשימה ודחפתי את המילים החוצה: “את זוכרת שסבא וסבתא טסו לצרפת והם גרים שם עכשיו, נכון?”

הבכורה שלי מהנהנת, נוטלת חרוז ומחפשת לו מקום.

“את יודעת שהם מאד מתגעגעים אליך ולכולם…” אני אומרת ומנסה להעיר את הקול חסר הגוון שלי. היא נעצרת ומרימה אלי עיני דבש עגולות:” גם אני! המון זמן לא ראיתי את סבתא ובקושי דיברתי איתה בטלפון. מתי הם חוזרים, אמא?” היא כל כך אוהבת את חמותי, הסבתא היחידה שלה, כמעט כמוני.

“הם לא יכולים לחזור מתוקה. סבא קיבל תפקיד חשוב, והם צריכים להישאר שם” אכזבה על פניה. אני איתה, לגמרי.

“אבל הם מתגעגעים. אז מה עושים ריקוש, מה את אומרת? ” אני שואלת שוב.

היא משעינה סנטר עגול על כף ידה, חושבת.

“כמה את רוצה לראות את סבא וסבתא?” אני מנסה להזיז אותה לנקודה שבחרתי. היא מזדקפת, מופתעת:”הם יבואו לבקר??”

“לא מתוקה” אני מנענעת ראש:” כבר אמרנו שהם לא יכולים לחזור, אבל אנחנו כן יכולים. לטוס אליהם” היא נעמדת, עוברת לצידי ומציצה לתוך עיני: “באמת אמא? נטוס אליהם? במטוס?” עיניה מבריקות בסקרנות ילדותית.

“כן, דבש” אני מלטפת את פניה הרכות: “נטוס כולנו במטוס ואפילו נישאר שם עד שסבתא תגמור להתגעגע” נשימה עמוקה: “אנחנו נישאר לגור שם” היא מביטה בי ברצינות. גבותיה הכהות מכווצות מעל עיניה.

“את לא נראית מרוצה רבקושקושה” אני מחייכת ואוחזת בידה, מרגישה את הדופק הילדי המהיר. יש לה תשובה מוכנה לקטנטונת הזו: “כי את לא נראית מרוצה, אמא. נכון?” המבט הממושך שלה צורב אותי, אבל אני לא יכולה להרפות.

“את מרגישה נכון. יש כמה דברים שמפריעים לי לשמוח עד הסוף ולכן אני לא נראית כל כך מאושרת, אפילו שמאד מעניין אותי להכיר מקומות חדשים. את יודעת שכשהייתי בגילך חלמתי לטוס לצרפת?” היא מחייכת ופניה מתיישרות בהקלה. “אני גם דואגת שלכולנו יהיה טוב שם, ולכן יש עוד הרבה עניינים שאבא ואני צריכים לסדר לפני שאנחנו עוברים לשם” היא מהנהנת, מבינה ומבטיחה את עזרתה.

אבל יש עוד נקודה שתקועה לי בגרון. אני חייבת. לא, אני רוצה לשחרר גם אותה.

“ו…אני רוצה לספר לך מה הכי מפריע לי לשמוח עכשיו”. אני מושיבה אותה על ברכי, קרוב ללב.

” מכל מיני סיבות אנחנו צריכים לטוס באמצע השנה. אבל הבעיה היא שאת הלימודים שלי, כן חשוב שאסיים” היא מקשיבה, מנסה להבין מה אני רוצה לומר: “מהסיבה הזאת, אני אצטרך לצערי לחזור לכאן אחרי החג, בזמן שאתם תישארו עם אבא וסבא וסבתא בצרפת.” אני שותקת, נותנת לה לעכל. היא עדיין מביטה בי, והמבט הרציני הזה מזכיר לי את עצמי. אני מחייכת, מנסה בכל אופן.

“אבל איך תהיי כאן לבד? לא תהיי עצובה?” היא מפתיעה אותי ומקבלת קימוט על המחשבה האמפתית הזו: “את יודעת על מי אמא חושבת כל היום רבקוש?” היא משתחררת מהחיבוק ומביטה בי, קשובה:” על הילדים שלה. אמא הכי רוצה שלילדים שלה יהיה שמח וטוב. כשטוב להם, טוב גם לה. וככה גם אני, מתוקה” היא מחייכת. “סבתא תדאג לכם כל הזמן ביחד עם סבא ואבא. ואנחנו נדבר בעזרת ה’ בכל יום בטלפון” היא מהנהנת. “ואם חס ושלום יהיה קשה מידי לכם או לי- בלי נדר אעזוב הכל ואחזור אליכם. טוב? ” קשה לה. אני רואה את המחשבות המבולבלות על פניה.

אני מושכת דף ועט:”בואי נכתוב מה הולך להיות” רבקוש נעמדת לצידי, מביטה בידי הרושמת:

שבט- אדר- מתארגנים לנסיעה. אורזים מה שצריך.

ניסן- טסים לסבא וסבתא לחג ומכירים את המקום החדש

ר”ח אייר- אמא חוזרת לסיים ללמוד ולטפל בכל מיני דברים חשובים אחרים

סוף סיוון- אמא חוזרת ונשארים ביחד לת…

פתאום היא רצה ויוצאת מהחדר, ולפני שאני מספיקה לדאוג, היא חוזרת עם לוח שנה: “כמה זמן זה הלימודים שלך, אמא?” היא שואלת מגישה לי אותו. אנחנו מדפדפות יחד, סופרות שבועות, מסמנות סימונים. היא שואלת, דואגת, מציפה קשיים. ואני מאושרת עם כל חלק שמצליח להיכנס בשלום לפאזל שהיא מרכיבה כעת.

ומעבר לכל, אני מרגישה שהשיחה הזו היתה חשובה גם לי באותה מידה.

מאוחר יותר באותו ערב, אחרי הצפת שאלות, קריאות התרגשות ותכנוני תכנונים של אלי וחיים, אני יושבת איתם בחדרם, עטופים ומכורבלים בשמיכות. רבקוש בוהה בתקרה בדיוק כפי שהייתי עושה אני עם מחשבות דורשות ריכוז. אני מלטפת את המצח הגבוה. “תזכרי שאני כאן בובה. לכל שאלה יש מקום” היא מהנהנת, מחייכת אלי, עוצמת עיניים ומתהפכת על צידה. שתי דקות אחר כך, נשימות רכות ממלאות את החדר. אני מתנשמת בהקלה, הולכת לסמן וי ענק על אחת המשימות הכבדות ברשימה שלי.

למחרת אני מוצאת את היצירה הקטנה של רבקוש בתיק שלי, דף לבן עוטף אותו ומסביר: “חשבתי למי לתת את התמונה היפה. לך אמא. שתזכרי שאני אוהבת אותך וכדי שלא תהיי עצובה לבד.”

התבוננתי בחרוזים הקטנים שנמסו מחום המגהץ והפכו למשטח אחד. חשבתי על החום שמחבר אותנו זו לזו. על המשפחה שקיבלתי בחסד ומקיפה אותי באכפתיות. הבטחתי לשמור על זה גם במחיר הפרטיות שכל כך חשובה לי.

יחיאל כבר סיפר לי שהוא דואג שאבחר להישאר לבד בשבתות ביחידה הקטנה שנשכור בשבילי. הוא הזהיר אותי בחיוך שאם אלו התוכניות שלי, אז הוא מושך את הסכמתו למהלך: “את יכולה לבחור איפה יהיה לך הכי נוח. אבל שבת לבד- זו לא אופציה”. הוא צודק. באופן רגיל זאת תהיה הבחירה הראשונה שלי, אבל זה לא מה שיהיה טוב עבורי. אני בוחרת משפחה.

בדרך לעבודה, ובלב קל הרבה יותר, המחווה המחממת של בתי נותנת לי רעיון שיעשה לכולנו טוב.

אשמח לתגובות כאן.

[שירי 🙂]

פרק ל”ד

חשבתי שהרגשת הקלילות שליוותה אותי במשך כל הבוקר תמשיך ככה. אז חשבתי.

במציאות, נדחפו עוד ועוד משימות לטיפול, מזכירות את עצמן בלי מנוחה, ובלי סדר. על ראש הרשימה התחרו כמה משימות משמעותיות: אני צריכה להתחיל בהקדם את העבודה המעשית, למצוא יחידה בשבילי לשכירות קצרה, להתחיל לארוז ולטפל בשינוע של כל מה שצריך להוביל אל העבר השני של הים התיכון, כל שורה כזאת כוללת בתוכה עוד עשרות משימות קטנות של תכנון, ארגון וטלפונים בלי סוף.

רשימות תמיד עזרו לי לרוקן את הראש ולארגן אותו, וזה מה שעשיתי גם עכשיו. בערב, תכננתי לבדוק עם יחיאל איך לחלק את העבודה בינינו ובין כל מי שמעוניין להושיט יד ולעזור.

אבל בינתיים, יצרתי קשר עם מרים. כך היה כתוב בפתק שנתנה לי המזכירה, בצירוף מספר טלפון. בשיחה הקצרה הנחתה אותי מרים למצוא מקום בו אוכל לצפות בילדים ולמלא שאלוני תצפית, אותם ננתח יחד במפגשים השבועיים שלנו.

בשארית היום שברתי את הראש על מי אוכל לתצפת ולקבל מידע באופן חוקי ומקובל, למרות שלא תיבנה תוכנית התערבות בשלב הזה. יחיאל הוא זה שהציע לי לפנות למועדונית בה אני מתנדבת.

זאת היתה הברקה. התאים לי גם מבחינת שגרת העבודה, ההיכרות עם הצוות, ההורים וכללי האתיקה של המקום. כך שלאחר שבוע כבר יכולתי להיפגש עם מרים כדי לנתח את השאלונים שמלאתי על נעמה.

אמנם רציתי לחסוך נסיעה לירושלים ולתזמן את הפגישה לפני השיעור, כי לא רציתי לעזוב את הילדים יום נוסף, אבל למרים לא הסתדרו השעה והיום, אז לא היתה ברירה. וכך נגסה הפגישה השבועית עוד נתח מהזמן הקצר שלי איתם.

בעצם… חשבתי על רעיון, אבל הוא יצטרך לחכות לפעם הבאה.

שלוש שורות חדשות נוספו לרשימה שלי.

בשעת צהרים מאוחרת, מצאתי את עצמי בירושלים, פוסעת לכיוון ביתה של מרים.

עד שעמדתי בפתח החצר לא הבנתי ולא קישרתי דבר. אבל פתאום, ברגע אחד הזיכרון חבט בי.

חצר ירוקה, פראית. בור מים מרושת שהתחדש במבנה אבן אלגנטי, וסטודיו שכבר לא ניתן היה להבחין בצבע קירותיו, וכעת היה מכוסה כליל בצמח מטפס בעל ענפים ארוכים וסבוכים. רציתי לסגת.

איך זכרונות יכולים למחוק ברגע אחד שנים של עבודה ובגרות! כל כך אבסורדי, אבל אני עדיין חוששת מהילדה ההיא על הספה. אני פוסעת לאט על השביל ומזכירה לעצמי את השנים שחלפו. אם לא קפא הזמן בעבורה, היא אמורה לנהל כעת בית אחר ולהתנהג קצת אחרת לאורחותיה.

אבל לא רק זה מה שמעסיק אותי שניה לפני שאני נוקשת על הדלת. הגעתי להדרכה בקשר לתצפיות שערכתי, ובעצם אני הולכת לפגוש את חברתה של אמא… היא תצטרך לדעת מי אני לפני הכל, ולהחליט איך להמשיך.

דלת כהה לפני. שום דבר לא השתנה, אפילו לא השלט שעליו. אני נוקשת, מוכנה להתמודד עם מה שלא יהיה.

בניגוד אלי, שלמרות שתי השיחות שניהלנו לא זיהיתי את הקול שלה, היא זכרה אותי, ומיד. כנראה לא השתנתי הרבה מאז החתונה שלי, וכנראה שהייתי טרודה מידי אם לא הדליקה לי השיחה המקדימה איתה אילו שהם תאי זיכרון. באופן רגיל, אני מזהה גם קולות ששמעתי פעם אחת, אם היו משמעותיים בשבילי. או שאולי באותה פעם בודדה ששמעתי אותה ובברור ולא תחת מיסוך של מוזיקה הולמת וריקודים, רק קולה של בתיה העסיק אותי?

“שירי, אוי שירי” היא אוחזת בי ולא מרפה:”כל כך הרבה שנים חלפו, כל כך הרבה עברנו. ואיך ה’ מגלגל כל דבר בזמן ובמקום הנכון!” היא נכנסת פנימה ומובילה אותי אחריה:”בואי, הכנסי. אין כאן אף אחד. עד השעה שבע, את שלי” אני מחייכת. חם לי, ונעים. ולמרות זאת, אני מעיפה מבט אל הספה. היא ריקה כמובן.

הסלון השתנה לגמרי. הריהוט, הגוונים שהפכו לכהים וגם כוורת ספרים עמוסה ומגרה, שעמדה כעת בין שני החלונות המאורכים.

“נשתה משהו שירי, אשמח לשוחח איתך לפני שנתחיל. ולאחר מכן נשוחח על התצפיות בקליניקה, בסדר?”

“קליניקה?” אני תוהה :”כשהייתי כאן קראת לחדר שלך סטודיו, לא?”

“נכון… את זוכרת נכון. באמת הוא היה בתחילה סטודיו לאומנות. אבל אז בעקבות כמה שינויים נכנסתי לתחום האבחון ולאחר מכן ניתוח התנהגות, ומאז הכל היסטוריה”.

היא יושבת מולי. ביננו מגש עם מים קרים, פרות וגם עוגיות. אני לוקחת מים.

“ספרי לי על המשפחה שלך, שירי. איפה את היום?” עיניה בהירות, פניה רחבות יותר ממה שזכרתי, והשנים הוסיפו לה רוך, וקמטים. מקווה שאלו האחרונים קשורים רק לגיל ולא למשהו אחר.

אני מספרת לה על המשפחה, הילדים, העבודה. היא שואלת גם על אמא, על השנים שעברנו יחד, על התחושות והפרידה.

ואז אני נזכרת. “את זוכרת את הבחורה שהתגוררה אצלנו כשהייתי ילדה? אמא סיפרה לך עליה?” מרים מביטה בי, מצמצמת עיניים:”אני חושבת שאני זוכרת משהו…” היא אומרת לאט. “בחורה מצרפת? שהגיעה לארץ ללמוד בסמינר, נכון?”

“כן..” אני אומרת ותולה בה עיניים: “את… אולי יודעת מה… קרה לה, איפה היא?”

“מה פירוש?” מההבעה הכנה שלה אני מבינה שהיא באמת לא יודעת, אבל עכשיו אני כבר לא יכולה לסגת. אני מספרת על הפרידה הפתאומית, על התשובות שלא קיבלתי. על עליית הגג השותקת. רגעים ארוכים היא חושבת. גבותיה המכווצות מספרות לי על המאמץ לקבץ רסיסים של אמירות משיחותיה עם אמא. ולבסוף היא אומרת: “אני לא זוכרת שאמא דיברה על זה, שירי. לא זכורה לי שום שיחה שבה אמא הזכירה את העובדה שהיא עזבה או שקרה לה משהו… למען האמת, אני חשבתי תמיד שהיא הגיעה רק בשביל ללמוד בסמינר, ואז חזרה לצרפת “. יש התנצלות קלה בקולה: ” אבל את אומרת שהיה כאן משהו אחר…” היא מביטה בי ארוכות.

אין לי מה להוסיף אז אני שותקת.

“אני מניחה שזה היה סיפור עצוב אם אחרי כל כך הרבה שנים את עדיין מחפשת אותה… ואם היא נמצאת בלבך, זה רק אומר שהיא היתה משמעותית ומיוחדת עבורך”. אני משפילה עיניים. כואב לי.

אנחנו שותקות זמן מה ולבסוף אני שואלת: “האם זה תמיד ככה? אם דמות מסוימת חקוקה בי, זה לא יכול להיות תוצר של טראומה שחרטה סימנים בנפש?”

“זה מה שהיה??” היא מזדעדעת. “לא, לא. חלילה. כל מה שאמרת היה נכון לגבי רשל, אבל נכון גם לגבי דמות אחרת שכל מה שהיה איתה צרוב בי ומלווה אותי מסיבות הפוכות לגמרי”.

היא שותקת, חושבת ומביטה בי לסרוגין. “אני חושבת שיהיה לנו מאד מעניין ביחד, שירי. יש הרבה במה לדון. אבל עכשיו בואי נעבור לקליניקה, ונעבוד על החומרים שהבאת. מוכנה?”

מוכנה. מספיק כבד גם ככה.

אשמח לתגובות הארות ולכל מה שיש לכן לומר. כאן

[שירי 🙂]

פרק ל”ה I נועה

החדר לא גדול, והעיצוב הנקי מרגיע את חלל החדר, וגם את שאריות המתח שלי. מתאים לי. אני סוקרת אותו במבט מהיר, ולא צריך יותר מזה. יש ארון בחדר, לבן ונמוך. אולי שם גנזה מרים חומרים וצבעים כשהפכה את הסטודיו שלה לחדר ניתוחים. בפינה השמאלית, עומדת כורסה דקת רגליים ומנורת אהיל גבוהה לצידה. אני תוהה לעצמי למי היא מיועדת אם בכלל.

מרים מכוונת אותי לשולחן מאורך ורחב הצמוד אל פינת החדר. מתקן דפים, עט בודד ובקבוק מים חבוש בערימת כוסות קטנה זה כל מה שיש עליו. אנחנו מתיישבות משני צידיו הנותרים.

“אז את מי אנחנו הולכות להכיר היום?” שואלת מרים לאחר שאני שולפת את הדפים ופורשת אותם לפני.

“את נועה”

מרים מושכת דף ומכינה את העט לפעולה: “תני לי את הרקע הידוע לך על נועה: גיל, תיאור כללי ונתוני משפחה”.

אני מאתרת את הדף המתאים ומסכמת מתוכו: “נועה, בת עשר וחצי, בכיתה ה’, נראית מתאים לגילה. היא אמצעית מבין 3 ילדים, אבא עוסק בנדל”ן, והאמא מוסרת הרצאות. הם עסוקים, אבל מאד קשובים לילדים, כך לפחות לפי מה שצוות המועדונית מתרשמים”. אין לי התרשמות משלי. נועה אמנם נראית טוב ביחס להרבה ילדות במועדונית, אבל זה לא יכול להעיד על המזון הרגשי שהיא מקבלת או לא.

“אז את צופה בה במסגרת המועדונית?” מבררת מרים בענייניות.

“כן. אחרי בית הספר היא משולבת במועדונית שלוש פעמים בשבוע, ולאחר מכן אם יש צורך- היא הולכת לסבתא שלה, עד שאחד מההורים אוסף אותה משם עם שאר הילדים, הביתה”. סבתא. אחים. מתנות. טוב שמרים לא שומעת את מחשבות הביניים שלי, אבל מפגש עם ילדים תמיד מחזיר אותי אל הילדה שהייתי, ומעורר תחושות וגעגוע למה שלא היה.

“נמשיך. מה עוד אנחנו צריכים לדעת כרקע?”

אני הופכת דף ומתמקדת בעובדות:”כשהיתה בת שבע, משפחתה עברה דירה, ונועה השתלבה בכיתה אחרת. מאותה תקופה, התחילו לשים לב לקושי שלה בהשתלבות עם החברות החדשות”. מסכנה קטנה.

“מי שם לב?” שואלת מרים וממקדת אותי.

” המורה. למועדונית היא נכנסה רק בשנה שעברה”.

“טוב” מסכמת מרים: “אז כאן אנחנו מגיעות לתיאור ההתנהגות. שימי לב שירי, שמאד חשוב לתאר רק את העובדות הידועות, ללא פרשנות או התרשמות אישית” היא מחכה לאישורי ואז מבקשת: “תארי את ההתנהגות הנצפית כפי שהיא באה לידי ביטוי כרגע”.

אני מלחלחת שפתיים וממשיכה: “נועה לא מוכנה לעמוד מול הכיתה ולבצע משהו, ולא משנה מה. זה יכול להיות עניית תשובה, משחק בתורנות, הצגה של משהו שהכינה. כל סיטואציה כזאת מכניסה אותה לחרדה”.

“איך נראית החרדה שלה?” שואלת מרים תוך כדי שהיא רושמת על הדף שלפניה שורות קצרות.

“היא קופאת, לא זזה ולא מגיבה. עד שעוברים הלאה. לפעמים כשהיא מזהה שהתור מתקרב אליה או שעלולים לפנות אליה, היא קמה ויוצאת מהכיתה”

“בואי נשים סוגריים על המילים ‘מזהה שהתור מתקרב אליה או שעלולים וכו’ כי זאת לא עובדה, אלא הסקת מסקנות של הצוות.” מעירה מרים בעדינות ונותנת גם אלטרנטיבה:” בואי נגיד ככה: בפעילות הדורשת השתתפות ועמידה מול כולן, היא לפעמים קמה ויוצאת מהכיתה. נצטרך לכמת את ההתנהגות ולהבין מה זה אומר ‘לפעמים'”.
היא רושמת שורה קצרה על הדף שלפניה ושואלת: “האם גם בבית הספר היא קמה ויוצאת מהכיתה?”.

אני לא יודעת, וזה גם מה שאני אומרת. את כל הדיווחים קיבלתי ישירות מהצוות, הגיוני שחסרים פרטים. אני כאן בשביל לקבל הכוונה ולהבין מה חשוב ועל מה אפשר לוותר. וזה מה שאכן קורה: “תרשמי לך-לברר את הנקודה הזו. הרי הניתוח שלנו צריך למפות באופן מדויק עד כמה שניתן את ההתנהגות וכל מה שקשור אליה. בואי נבין את זה עוד קצת. כשנועה יוצאת מהכיתה היא נוקטת בהתנהגות הימנעות. אם היציאה מהכיתה אכן גורמת לה להקלה, עלול להיווצר כאן חיזוק שלילי, מה שיעודד אותה להמשיך ולהימנע במקום למצוא את הפתרון האמיתי. לכן חשוב לנו לדעת מהי התדירות וגם באילו סיטואציות היא בוחרת בהימנעות, ואם כן, המצב בכיתה הוא משמעותי מאד.” אני מהנהנת ומודה לה על הדיוק וההסבר הבהיר.

מרים מחייכת ומבקשת: “תארי לי את התצפיות שערכת”.

קבוצת דפים נוספת מול עיני: “צפיתי במפגש סיפור, בסדנה להכנת מדבקות חלון, ובמשחק חופשי”

“נהדר. ספרי לי מה ראית” מרים קשובה והרוגע שלה משפיע עלי: “המדריכה סיפרה סיפור, ובשלב מסוים מדריכה נוספת חילקה דמויות מצוירות על טבעת אותן אפשר להשחיל על אצבע. נועה לא לקחה בובה, אפילו שכל הבנות ביצעו את …”

“רגע, שירי” עוצרת אותי מרים: ” שימי לב שזאת פרשנות. את סוברת שהיא לא לקחה את הבובה כי היא חששה שהבנות יציגו בתורנות ומתי שהוא היא תצטרך לעמוד במרכז כמו כולן. יתכן מאד שאת צודקת, אבל זאת לא עובדה שאנחנו יודעות”.

נכון. צודקת. אני מחייכת, ומתקנת את עצמי: “נועה לא לקחה בובה וישבה בידיים שלובות עד לסוף הפעילות”.

“טוב!” משבחת מרים ומבררת: “האם מישהו שידל אותה לקחת בכל אופן או להשתתף? האם הגיבו על ההימנעות שלה?”

“לא”

“אנחנו צריכות לברר מול המורה, כמובן אם זה אפשרי אחרי קבלת אישור ההורים לכך, באילו דרכים מנסה הסביבה להניע את נועה לשיתוף פעולה, אם בכלל. יתכן שמתחשבים בה, מגוננים עליה, מאפשרים לה לבחור כרצונה, אולי יש לחברות חלק בביסוס ההתנהגות באיזשהו אופן. יש עוד מה לבדוק. אם היינו צריכות להכין תוכנית התערבות, לא היינו יכולות לוותר בשום אופן על השלב הזה. את מבינה, שירי?” מבינה. מבינה הרבה דברים חדשים, ויש לי הרבה על מה לחשוב בכל מישור.

אני מסכמת בקול ובכתב את הנקודות שעלי לברר, ולאחר שסקרנו גם את הסיטואציות האחרות, והבנתי היטב מהן המשימות שלי לשבוע הקרוב, נקבעה גם פגישה נוספת.

יצאתי אל הרחוב החשוך והקר מעבירה במחשבתי את הפגישה המיוחדת הזו. צעדתי ברחובות הריקים, נזכרת בסבב ההיכרות שערכה לוי-פדר בשיעור הראשון. בין השאר היא בקשה שנשתף מה מביא כל אחת מאיתנו ללמוד את המקצוע. רוב הבנות סיפרו על תפקידים חינוכיים במישורים שונים בחינוך הרגיל והמיוחד. אני הייתי כמעט היחידה שעוסקת בתחום אחר לגמרי.

אי אפשר להגיד שלא הגעתי עם רקע או ידע מתאים. חוץ מלימודי הוראה מתקנת אי אז בשנות הסמינר, עד לפני שלוש שנים ליוויתי כסייעת צמודה את הודיה. יום יום ישבתי איתה בכיתה, מסייעת לה להשתלב על אף הסי.פי שכבל את רגליה ושריריה והעניק לה גם התמודדיות בריאותיות. אבל אז שינתה הקורונה את המצב, והושיבה אותי במערכת העיתון עד עצם היום הזה.

אז מה הניע אותי ללמוד תחום חדש שאינו קשור בכלום לעיסוק שלי בשלב זה של חיי?

מורכב. היתה התשובה השטחית שסיפרה על הגיל הזה שדוחף לעשות שינויים והסבת מקצוע. היתה תוספת על התעניינות בתחום המתפתח יחד עם הרצון התמידי ללמוד. אבל היתה תשובה שלא נאמרה ובקושי הסכמתי לומר אותה במחשבתי.

רציתי להבין את עצמי. להכיר אותי ואת הבחירות שלי ולעזור לי להרגיש טוב יותר, ובמיוחד אחרי חוויה מאד מסוימת שהפילה אותי לתהומות שלא הכרתי. זה היה הגרעין והיסוד. ואני יודעת שבגללם אני בוחרת להישאר כאן ולסיים את השנה למרות שאין לי ספק שמי שישמע על הבחירה שלי ירים שתי גבות ואפילו יתפלא בקול על האמא שמסוגלת לתת לים להפריד בינה ובין משפחתה ליותר מלילה אחד.

אני חייבת את זה לעצמי. ואני מתפללת להשיג את המטרות שלי בזמן הקצר שיש לי. התפילה שלי נואשת ומייללת, אבל אני כבר רואה אור. מרים.

אני מקווה שאני צודקת בבחירה ובהרגשה שלי,

אין לי כוח ליפול שוב.

אשמח לתגובותיכן כאן.

[תמר]

ב”ה
הסיפור הזה כל כך עדין ורגיש, מפחיד לגעת בו בלי הדרכה ואחרי נתק של כל כך
הרבה פרקים. פרק אחרון הי’ה בחלק הראשון של הסיפור ולמרות הרצון החזק, נכנסו
דברים שבאמת אילצו אותי לפנות את הזמן לדברים דחופים ביותר.
עכשיו אני מתענגת על הסיפור, קצת כמו לקרוא ספר בסידרה אחרי נתק של כמה ספרים
באמצע שדילגת, ובכל זאת הוא מתוק למרות סימני השאלה שמלווים מטבע הדברים.
אוקי. רוצה ברשותך להגיב על הפרק כפי שהוא, מקווה שבעזרת השם אצליח לפנות את
הפנאי להשלים חסכים כי חשוב לי להיות מעודכנת בסיפור הטוב הזה.
יש משהו בסיפור שמרגיש יותר בנוי, כאילו הוא עומד על אדמה מוצקה ועד עכשיו
חשתי בגשר כזה. כנראה תרמה לכך העובדה שעד כה היו גיחות לעבר באמצע ההווה וכעת
את נותנת את ההווה עם המשך ישיר לעבר. מאד מומלץ השילוב הזה. וכרגיל את עושה
את זה מעולה!
לא יודעת אם התיחסת לענין של מרים ובתי’ה גם בפרקים שפיספסתי או לא, אך מרגיש
לי שיש לה היסוס של מפגש תחילתי עם צלקות העבר (מה שאי אפשר לומר על הזיכרון
מרשל – שנבע מטראומה, לעניות דעתי כמובן, אפשר לומר על המפגש עם מרים וביתה
שגרמו לשירי להתכנס באותה סיטואצי’ה ולא ממש להיפתח כעבור שנים. יש פה מימד של
טראומה בפגישה עם מרים שמעובדת כל כך יפה.
מה שיפה בסיפור שלך שהוא מכניס המון אלמנטים טיפולים ברוך ובחמלה.
יכולה לשתף באופן אישי, שקצת פיתחתי אנטגוניזם לסיפורים של גם מעט טיפולים
נפשית/פסיכולוגית כי המידע שם קצת לא מעובד מספיק כדי להיכנס בספר. סליחה אבל
ככה אני רואה את זה. יותר בסגנון של ‘זבנג וגמרנו’…
כאן בסיפור את מכניסה את האלמנט הטיפולי בהמון אהבה, רוך וחמלה. בלי שיפוטיות,
בלי שום – שום שום התנשאות שזו הצלחה אדירה אדירה לפהי הכל, והמון מידע, ענין
וחכמת חים עם כל המכלול ונדמויות מרתקות וצבעוניות ורבות גוונים ובעיקר מאד
מאד אמינות ונאמנות לתפקיד הסיפורי שלהן.
את מעוררת השראה, הסיפור שלך כל כך קסום ומלמד, בעיקר מופת לכתיבה טיפולית
רגישה ועדינה, כמו סכין ניתוח דקה דקה שנעה במיומנות, מבתרת רק מה שצריך
במינימום המחויב כדי לטפל ובעיקר המון מיומנות לחבוש את הפצעים מיד לפני שיגרם
נזק גדול יותר מהסיבה הראשונית שמחיבת אותך לנתח. לכן, מאמינה שהסיפור הזה שלך
מחויב לראות את אור העולם, למרות שמאמינה שרק המשפט הזה יכול לעורר בך דחי’ה.
אבל זו באמת חובתנו, לעשות טוב לאחרים ולא רק לחברותינו 😉
בהומור כמובן, אך בכל צחוק יש גם גרעין אמת. 🙂
שירי. הסיפור הזה כל כך נוגע ללב, כל אחת יכולה להתחבר אליו מדי בקלות ולהיכנס
לתהליך עמוק. ר תשתפי מי המטפלת המוכשרת הזו שעוזרת בכתיבת הסיפור וברור לי
שיש מטפלת מומחית מאד שמלווה את הסיפור.
אני כבר חושבת על הספר השלישי בסדרה, שהלוואי ואזכה לקרוא אותו בזמן ולא לדלג
על הספרים האמצעים… 🙂
מאמינה בך, בסיפור ובכתיבה. פשוט תמשיכי ובעזרת השם תעשי חיל.
שבת שלום ומבורך, שנזכה כולנו לגאולה שלמה ברחמים וזכויות ואהבת חינם אמיתית.
שנזכה לאחל עוד בט’ באב התשפ”ד, חג שמח!

[שירי 🙂]

פרק ל”ו

זמן מתנהג כמו ילד מרדן. ממהר כשצריך אותו, מאט כשאין סבלנות לחכות שיעבור. כעת, כשכל דקה יקרה לי, אני מנסה לחשוב איך לתכנן ולנצל אותו הכי טוב שאפשר. ועם כל זה, פתאום אני מוצאת את עצמי, עצמנו, על גבי זמן דוהר. יום, ועוד יום, ושבוע חולף ועוד אחד…בלי להבין איך.

מלחיץ.

השגרה שלי כרגע מכילה עבודה, לימודים, תצפיות והדרכה, התנדבות ורשימה ארוכה מאד של דברים שיש לארגן עם דד-ליין קצר ביותר. והכל נעשה מורכב כשאני מנסה לסמן וי על משימות בצורה שלא תפריע לזמן שלי עם הילדים, ומצד שני- לא תיצור לחץ לקראת הסוף.

משום מה אני בהחלט מרגישה שזהו הסוף. אולי כך מרגישים לגבי כל דבר שאין מושג מה קורה לאחריו?

בתחילת השבוע לקחתי את הילדים לחנות כל בו עם מחלקת אמנות נרחבת. הם הסתובבו נרגשים בין המדפים הצבעוניים, ובחרו יצירות אמנות קטנות בהתאם לגילם, ואני בחרתי כמה חומרי גלם שימושיים שלא היו בארון האמנות שלנו בבית.

יחיאל השיג קופסאות קרטון מרובעות עם מכסה, כדי שבימים בהם אני בלימודים או בהדרכה, הם ימלאו אותן בהפתעות ומכתבים לאמא, כמו שרבקוש אמרה- שלא אהיה עצובה כאן לבד. הם עסוקים וסודיים כל כך, המתוקים האלו, והם בהחלט לא מרשים לי להציץ על האוצרות שלהם. אני רק יכולה לנחש לפי השאריות שמנקדות את הרצפה במה התעסקו יקירי כשלא הייתי בבית.

הפעילות הזו עושה להם טוב, ומרגיעה גם אותי במידה רבה. וההתלהבות שבה הם מציעים לי למיין ולארוז מאפשרת לי להנות ולהידבק קצת מההתרגשות שלהם. בעיניהם העתיד הולך להיות חוויה אחת גדולה. רוצה להאמין שמהסוג הטוב.

הפינה המוזיקלית שלי עם אביגיל היא חסד בתוך הסחרחורת. אמנם הגעתי קצת באיחור היום, לאחר שניסיתי להכניס מטלה נוספת בדרך לכאן, ועדיין חשוב גם לי לשמור על האמון שנוצר ולתת לאביגיל את מה שהיא כל כך אוהבת ומחכה לו שבוע שלם. ככה היא אומרת לי, בכל פעם מחדש.

“אבל לא הצלחתי להבין את התרגילים שנתת לי בפעם הקודמת.” היא שחה לי ונועצת עיניים קשות בקלידים שלא טורחים לעזור לה להתמודד איתם. “את חושבת שזה מורכב מידי בשבילי? ”

אני רוצה לסלק את הייאוש הקל מפניה. אמנם זו רק מוזיקה, לא חובה להבין אותה משום כיוון, ואין לנו גם כך מידי הרבה זמן בשביל ללמוד אותה, אבל אני כן רוצה לתת לה מה שאפשר. אולי רצתי מהר מידי?

אני חושבת עוד קצת ואומרת: “אני לא חושבת שהמורכבות היא הבעיה. פשוט דילגנו על השלבים הראשונים, והם כנראה חסרים. בואי נעשה משהו נחמד אחר, טוב?”

“אין שאלה. קדימה” נראה שהיא היתה מוכנה גם למשהו שאינו מוגדר כנחמד, ובלבד שיקרה למול הפסנתר.

“שימי לב לקלידים השחורים. כן, אלו שכולם מפחדים מהם… עכשיו אנחנו מנגנות רק עליהם. ולא משנה מה. אין צורך בסדר או בתכנון. מוכנה?” אני מניחה עשר אצבעות, תופסת טווח רחב על הקלידים המדוברים.

אביגיל קצת מהססת, אבל מתמקמת בצייתנות מול חלקו הימני של הפסנתר. אני מתלבטת קצת ולבסוף בוחרת במקצב קופצני ומשעשע, שיעודד אותה להצטרף ולהשתלב: ” זה בסדר אביגיל, מוזיקה היא הרבה יותר בטוחה מלצייר בצבעי מים למשל. לא יהיה תיעוד לשגיאות הטראגיות שלך” היא צוחקת, וסוף סוף מניחה אצבעות.

ככל שהאלתור שלנו מתארך, ולא נחרבת התקרה מצרימות והתנגשויות, גדל הבטחון שלה לנסות גם קלידים רחוקים או קרובים, ואפילו להכניס את היד השניה לפעולה. בסיום האלתור אביגיל מביטה בי חסרת מילים. אפשר לומר שהיא נראית המומה.

“חבל שלא היה תיעוד לדבר היפה הזה, אביגיל” אני אומרת לה בחיוך.

היא מסכימה איתי. “אבל איך זה קרה?? מה זה הקסם הזה?” אני מבינה את השאלה שלה. היא רוצה להבין איך שני תפקידים בלי כל תיאום מראש השתלבו זה עם זה עם אפס התנגשויות.

יש לזה הסבר פשוט: “כעת ניגנו על סולם פנטטוני, זהו סולם שיש בו רק חמישה צלילים במקום שבע. אבל מה שמיוחד בו מעבר להרכב החסר שלו הוא שאין בו חצאי טונים שיגרמו לדיסוננטים שצורמים לנו כפי שקורה בדרך כלל כשמתנסים במוזיקה מערבית רגילה” אני מנגנת את צלילי הסולם הקצר ולאחריו את צלילי הסולם המינורי, מדגישה את חצאי הטונים, סקונדות קטנות* ומעצבנות.

מהתגובה המתכווצת שלה אני מבינה שהיא שומעת היטב מהו דיסוננט. ובכל אופן אני מוסיפה: “כלומר אם נערוך את אותו האלתור על גבי הקלידים הלבנים, לא נשרוד את זה…” היא צוחקת, לא רוצה לנסות.

“אני חושבת שהבת שלך תוכל להנות מאד מאלתור מהסוג הזה. וגם ילדים קטנים יותר. פשוט לשמור על הקלידים הלבנים מחוץ לטווח. מה את אומרת?”

“נשמע טוב. אני בהחלט מתכוננת לנסות” היא מעיפה מבט בשעון. נותר לנו עוד זמן קצר עד לתחילת השיעור.

“רוצה לשיר?” היא שואלת.

“את רוצה לשיר?” אני מוודאת, לא חושבת על כלום.

“לא, אני רוצה שנשיר ביחד” היא מפתיעה אותי.

“לא… אני אלווה אותך. אי אפשר גם ללוות וגם לשיר” יש קושי בשמירה על קואורדינציה יחד עם פעולה אחרת כמו דיבור או שירה.

“בוודאי שאפשר, נו שירי” היא בטוחה שמבחינתי זה כן אפשרי, לא מבינה עדיין שהקושי נמצא במקום אחר.

“אני לא יכולה, אביגיל” ובבקשה אל תלחצי יותר, סומכת על הרגישות שלך.

“חזור בך”

“מה?”

היא צוחקת:”מכירה את השיר הזה? אשמח לשיר אותו” מצאה שיר. אחד השירים שגומרים עלי. אני משרבטת על הדף את ההרמוניה, ומתפללת לשרוד אותו בלי דרמות מיותרות.

“נוח לך הסולם?” אני מבררת ונותנת את צליליו הראשונים של הפתיח.

היא מנסה. “נראה לי נוח. אבל שירי, בבקשה… תצטרפי אלי?” הלב שלי מגביר מהירות. היא בכל אופן חוצה את הגבול שהצבתי, אולי בלי לשים לב. אין לי ברירה אלא להעמיד אותו חזק יותר, נטוע באדמה.

“לא. ובבקשה אל תלחצי עלי, זה לא יעבוד”. היא נותנת בי מבט מתנצל. אני מקבלת אותו בחיוך קטן, שנועד לשתינו באותה מידה.

אולי זה היה לטובה, הלחץ הזה. אני יודעת שזה לא יתכן שמישהו יכריח אותי לעשות מה שאני לא רוצה, ובטח לא אביגיל. ובכל אופן הבקשה החוזרת שלה הציבה אותי בעמדת התגוננות. ועד שהמערכות שלי ירגעו ויבינו שהכל בסדר, ושום דבר לא מאיים עלי, הרגש שלי משותק.

מנוטרלת ממאבקים בדמעות הקפואות, אני מקשיבה לאביגיל, מתבוננת בהשתקפות שנעה תוך כדי שירה.

בבואה של חיי. צופה מבחוץ, מנותקת.

*סקונדה קטנה- מרווח מוזיקלי של חצי טון.

תגובותיכן המחכימות כאן

[שירי 🙂]

פרק ל”ז

“אני זוכרת את השאלה שלך, שירי. חשבתי אודותיה הרבה בשבוע שחלף” פותחת מרים. אנחנו שוב יושבות יחד בסלון.

קר בחוץ. הרוח מניעה את הצמחיה שבחצר, שרק רמזים ממנה נראים מבעד לאדים המכסים את החלונות, אבל בפנים חם ומרגיע. אני מפשירה את אצבעותי על דפנותיו החמימות של ספל תה, ומרים חותכת עבורנו תפוח גאלה פריך. אני שומעת את תאי העסיס מתפצחים תחת להב הסכין. טיפות לבנבנות נושרות ממנו על גבי צלחת החרס המעוטרת. היא לא צריכה לשכנע אותי לברך ולטעום.

“שאלת אם גם דמות ששרטה את הנפש עדיין יכולה להיות משמעותית” היא מפרטת לאיזו שאלה היא מתכוונת, מביטה בי ומחכה לאות אישור לפני שהיא ממשיכה: “אני מבינה שהשאלה היא לא ‘האם דמות משמעותית יכולה לפגוע’ כי בודאי את יודעת שגם אנשים קרובים עלולים להיות פוגעניים, ואולי בגלל הקרבה הזו הנזק הוא הרבה יותר עמוק”,אני מהנהנת. כואב אבל קיים, “– אלא האם עדיין לאחר טראומה יש מציאות כזו שעדיין נרגיש שיש משהו משמעותי בינינו” אני מהנהנת שוב, אבל קצת מסופקת אם הניסוח של מרים הגדיר את השאלה שלי עד הסוף. האמת, לא חשבתי שהשאלה שלי כל כך מורכבת.

“לכאורה תמיד יהיה משהו משמעותי אם מדובר באנשים קרובים, לא?” אני שואלת אחרי מחשבה.

היא נאנחת, מניחה את הסכין ומקרבת אלי את הצלחת: “אני לא יודעת אם אפשר לומר ‘תמיד’ ביחס לאנשים. אי אפשר גם לדעת מה קורה בפנים, למרות כל ההצהרות, הכיסויים והמסכות. נכון?”

נכון. מסיכות יכולות להיראות כל כך טבעיות, אפילו למי שמתכסה בהן. יום אחד הן מתמזגות פנימה, ומטשטשות את הדמיון לתוך המציאות.

מרים נשענת לאחור, ומספרת:”היתה לי חברה שעזבה את הדרך וניתקה קשר עם המשפחה שלה, כשהיתה צעירה ממש. את בודאי יכולה להבין כמה מערכה כזאת יכולה להיות מורכבת, רגשית, לשני הצדדים. שמרנו על קשר גם אחרי שהתרחקה ועברה לעיר אחרת. היינו מדברות בטלפון מידי פעם”, היא מגחכת: “מידי פעם אני מתכוונת למידי כמה שנים” אני מחייכת בעקבותיה. כמי שלומדת כעת כמה בקלות עובדות פשוטות יכולות לקבל פרשנות, ההבהרה הזאת חשובה לי.

“למרות שהיא הצהירה בכל דרך שלא אכפת לה מה חושבת עליה המשפחה, ושכנעה את שתינו כמה היא מנותקת, ולא חושבת או מתחשבת בהם יותר- איכשהו- תמיד הנושא המשפחתי היה עולה בשיחה, ולא מצידי.” מרים רוכנת מעט קדימה , קולה לוחש ופניה דרוכות: “האזכורים האלו סיפרו לי שעדיין הם בראש שלה. אמנם היא לא דיברה איתם עשרות שנים. לא עם הוריה, ולא עם האחים והאחיות, עם אף אחד מהם, ועדיין היא מזכירה אותם, כן, עדיין, בכל שיחה מחדש” אני מתקשה לדמיין את המצב הנורא הזה. להיות מנותקים ממשפחה קיימת, לוותר עליה ולנסות למחוק אותה. עולם הפוך.

קולה של מרים לוחש, מרכז אותי: “האם הם משמעותיים בשבילה? אין לדעת. אבל קשרים שהתנהלו בצורה בעייתית, ונשארו במצב לא פתור- ממשיכים להציק, גם שנים רבות אחר כך, אם לא נמצא את הדרך ואפילו בצורה חד צדדית – לפתור אותם”

“חד צדדית?” אני שואלת, לוכדת פרט משמעותי בעיני.

“כן. שינוי בחשיבה, למשל, יכול לעזור בהחלט להסתכל אחרת ולנתב את הלופים למסלול רגוע יותר” זה הגיוני. השאלה אם המחשבות מצייתות בשלווה למהלכים כאלו. אם כן, אני רוצה ללמוד איך.

“לא עדיף לפתור תמיד את העניינים האלו בדרך הרגילה, פשוט לדבר?” אני שואלת, כי תמיד חבטו בי שאני צריכה ללמוד לדבר.

היא מחייכת: “לא תמיד פשוט, ולא תמיד אפשר לדבר”. אני שותקת, חושבת על חשיבה מחדש, על מה שלא פשוט לומר, אם בכלל. היא שותקת גם, מביטה בי ברוך. זמן מה אנו לועסות פרחי תפוח ומחשבות ביחד ואז היא שואלת:

“את רוצה להתייחס למקרה ספציפי, שירי? הרי יש כל כך הרבה גורמים שיכולים להשפיע על החלטות כאלו. מה את אומרת?”

אני כל כך רוצה אבל לא מסוגלת עדיין לפתוח את זה. צריכה עוד קצת אומץ ויש לי הרבה על מה לחשוב. אני מבקשת עוד קצת זמן. מרים מחייכת אלי בהבנה והמבט שלה מחבק. היא מניחה לי לזרום בקצב שלי, ורק מציעה שנעבור לנושא הבא שלנו, נועה.

המעבר לחדר הקליניקה החשוך והקר קצת דרסטי בשביל שתינו. מרים מדליקה את המזגן ובזמן שהחדר מפשיר, היא מכניסה ספלי תה חדשים עבור שתינו. אני מוציאה שוב את הדפים, בזמן שמרים חוזרת ומסכמת את הפרטים שכבר ידועים לנו, ואני מעדכנת אותה בנתונים החדשים שאספתי: “בכיתה המורה לא מרשה לנועה לצאת מהכיתה כשהיא מזהה שנועה רוצה לברוח מהסיטואציה, אבל מצד שני- היא לא לוחצת עליה להשתתף בפעילות שלא נוחה לה” אני עוצרת לרגע ומוסיפה: “נועה מקבלת את הגבול… אההמ אני מתאפקת שלא להוסיף עוד מילה שכנראה תקראי לה פרשנות” אנחנו צוחקות, ובכל אופן אני מבקשת:” האם אני יכולה להוסיף זווית מסויימת מההתרשמות שלי?”

“כל עוד את יודעת שזאת התרשמות שלך, בוודאי. אחרי העובדות אנחנו נצטרך אותן”.

“בכיתה יש 28 בנות, ובמועדונית- בין 12 ל- 15 בנות. בכיתה היא יכולה להתחבא יותר בקלות בין שאר הבנות, ובמועדונית, זה לא כל כך אפשרי. בגלל שהכיתה קטנה בחצי יש יותר פוקוס עליה”

“נקודה חשובה. מספר הבנות בקבוצה בהחלט יכול להשפיע על תגובותיה של נועה בסיטואציות האלו, איך בדיוק? צריך לבדוק, וזה קצת קשה אם אין אפשרות טכנית לצפות בנועה גם במסגרת הכיתה.” מרים מציינת את העובדות החדשות ברישומים שלה.

ככל שאנחנו מעמיקות בנועה, אני מבינה דברים חדשים. על עצמי. יש הרבה מן המשותף בינינו: פחדים, הימנעות, נטיה להתחבא ולהיעלם, ובעיקר- אל תראו אותי ואל תבקשו שום דבר.

פעם קראתי שמטפלת נפגשת עם עצמה אצל המטופלים שלה. כמעט בכל אחד היא תמצא את החלק הזה שמהדהד אותה. היא חייבת ליצור תמיד הפרדה, להיזהר מלהיכנס למלכודת ההזדהות שלא תאפשר לה לעזור לא למטופל ולא לעצמה. זה קשה.

כעת אני מבינה טוב יותר איך זה קורה. המחשבות סוחבות אותי כל הזמן פנימה. אני מרגישה שלהסתכל מבחוץ על הקושי שלי להבין אותו במבט יותר אובייקטיבי, זה כלי מדהים, מלא בתובנות שהן חצי תשובות.

הלוואי ויכולתי לשוחח על כך עם מרים. אני צריכה אומץ כדי לפתוח את זה איתה. כשיהיה לי אותו- זה הדבר השני שאעשה.

אשמח לתגובותיכן, כאן.

[שירי 🙂]

פרק ל”ח I לופים

המחשבות שלי עסוקות מאד. אני מנסה לחשוב ולחשב כמה בחירות סטנדרטיות שלי קשורות ישירות להימנעות, לנסיון שלי לסכל מפגש עם חלקים חלשים וכואבים. אבל כמה שאני מנסה למפות את ההתמודדויות שהיו, למיין ולסדר אותם , עדיין המחשבות שלי בורחות למקרה ספציפי מאד, שאפילו שעברו יותר משלוש שנים מאז, הוא עדיין משפיע עלי.

אני בעיקר חושבת האם ההתנתקות שלי אז היתה בריחה, או הישרדות פשוטה. אולי בכלל הייתי צריכה להתמודד בדרך אחרת, ואם כן, מהי? אני חושבת גם עד כמה הייתי אשמה במצב שנוצר, ולמה אני עדיין חושבת שאני אשמה למרות כל השיחות וההבנות שנוצרו כששוחחתי עם יחיאל על כך. אולי בגלל שאם יחיאל נמצא בצד שלי עם כל מה שזה אומר, קשה לי להאמין לו-לי?

למי אני צריכה להקשיב? מצד אחד- האינטואיציות שלי צדקו. מצד שני- לא הקשבתי להן. מצד שלישי -אני יודעת שאני לא אשמה. מצד רביעי- אני לא מרגישה ככה… מבינים את הסחרחורת?

ללופים אין מנגינה. יש להם מקצב, מטריד. לפעמים אפילו מקצב אין. רק רעש אחיד ועיקש שמנקב לי את הראש בלי שום גיוון או מוצא. כשאני משוחחת עם יחיאל על לופ שלכד אותי, הוא בדרך כלל מקבל צורה אחרת. קטנה יותר, פחות מעגלית. יש בה גם מפרצים, פינות, שבילים ויובלים. אני יודעת שמילים ממסגרות את המחשבות, מסדרות אותן בתיבות, נותנות פירוש והרמוניה ובעצם הופכות אותן לשיר.

אז נכון, יש כל מיני שירים, לא כולם יפים, נעימים או נוגעים. ועדיין שיר עדיף לי על פני אוסטינטו*.

באחת הנסיעות הבינעירוניות שלי, נסע גם תינוק קטן עם תיבת תהודה גדולה במיוחד. ועם אמא שלו, כמובן. הוא היה רעב, או עייף, או כאוב, או כל סיבה אחרת שגרמה לו לפעור פה קטן ולהחריש לנו את האוזניים. כשהבכי התמשך, אנשים הביעו את חוסר הנוחות שלהם בכל מיני דרכים. בחור אחד קם ועבר לחלק הפנימי והמרוחק של האוטובוס. היו מי שהציעו לאמא לנסות להרגיע בידיהן את התינוק. כמה אחרים זרקו מבטים וזזו ליתר הדגשה על כסאותיהם כדי להמחיש עד כמה לא נוח להם המצב, וחלקם הגבירו ווליום ותקעו את האזניות עמוק יותר בתעלת השמע שלהם. לאף אחד לא נעמו הצרחות.

ראיתי את הנהג מציץ במראה שמעל ראשו כשהקונצרט לא חשב להסתיים. הוא ראה כנראה את הנסיונות הנואשים שערכה אם התינוק בסיוע מתנדבות כדי להשתיק אותו ובלי הצלחה, ואולי חשב איך אפשר לעזור. ואז… הוא פשוט התחיל לתופף על ההגה ולשיר תוך כדי שהוא חוזר על מוטיבים מתוך הבכי של התינוק. ייתכן וגם הנהג הזה היה בכיין מקצועי, בינקותו. כי שמענו אותו היטב. אבל מפליאה היתה ההשפעה של השירה וההקשה שלו. אנשים הקשיבו מחוייכים לפרשנות שהוא נתן לבכי, לדרך שלו לאלתר בתוך מקצבים לא צפויים ולהפוך את הבכי לשיר, ובשני קולות. האווירה באוטובוס נרגעה בתוך זמן קצר.

כשהתינוק השתתק לבסוף ונרדם, אמר הנהג משפט שלקחתי איתי הלאה: “אם תהפוך את המצב הנתון לשיר, יהיה לך הרבה יותר קל לשאת אותו”.

אז מצאתי את הדרך, ועדיין, טכנית, היא לא כל כך אפשרית. אני בטוחה שאם הייתי יכולה לשוחח עם אנשים נוספים, ולקבל תובנות ומבטים אובייקטיביים פקוחי עיניים, לא היה נותר מהלופים המעצבנים האלו שום תו עצמאי שמלחין את המנגינות מעצמו, בלי שאוכל לשלוט על הסולם לפחות.

אבל אין לי עם מי לשוחח. אז אני משוחחת עם עצמי ועם יחיאל לסירוגין, עד שאני נרגעת.

בפעם האחרונה שהייתי אצל מרים, היא סיפרה לי על חברה נוספת שלה . לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה בחיוך כמה חברות יש לה.

היא חייכה כמו אדם שיש ברשותו אוצר נדיר, אבל אז נמוג החיוך והיא אמרה בקול שקט וטעון: “החברה הטובה שלי, איננה” היא התכוונה לאמא שלי.

מרים היתה אחת החברות הבודדות של אמא. הן שוחחו בטלפון לעיתים רחוקות, וגם המפגשים היו נדירים, אבל כשזה כבר קרה השיחות היו ארוכות והקשר הזה היה מטעין את אמא בחיות חדשה למשך ימים ארוכים. כנראה שהחוויה הזו היתה דו צדדית.

הבטתי במרים שקועה בזכרה של אמא, והשקט העמוק דובב אותי:”גם שלי” לחשתי. עיניה שאלו בלי מילים.

“גם החברה הטובה שלי, איננה “הסברתי.

עיניה המשיכו לשאול, כאילו רוצות להבין מה התחדש לי ומתי : “אני מרגישה את זה” הסברתי שוב.

מרים הביטה בי בריכוז, במבט שהגיע עד לעומק הלב שלי, השפלתי עיניים, חוסמת את הדמעות.

“שירי”, היא בקשה מבט ואמרה ברוך: “מותר לך. תני לעצמך את הרגע הזה. הוא באמת כואב” הסכמתי. יודעת שהדמעות האלו לא קשורות בדווקא לרשל, אלא להרבה דברים שמרכיבים את הבריכה העצומה הזו שבתוכי.

מרים ישבה שותקת כשפניה מהורהרות. כאילו מניחה לי להיות עם עצמי גם,הערכתי אותה על כך. לבסוף היא אמרה: “אז למעשה את יודעת בהרגשה שהיא איננה, ובכל אופן את חוששת מהאמת.” עפעפתי, משחררת נשימה כבדה. כן.

“אני מקווה בשבילך שהפעם ההרגשה שלך לא נכונה. אבל במידה וכן… מה יקרה אם אכן תגלי שזה מה שקרה?”

חשבתי רגע ארוך. מנסה לדמיין את הרגע שאחרי, ויודעת את התשובה, עם כל העצב והכאב. ואז סיפרתי, משתפת אותה בלילה האחרון שלי ליד אמא.

המכשירים התחילו להשתולל כשסוף סוף הצלחתי להירדם על הכורסא הנוקשה לצידה של אמא. האחיות נכנסו באותו ערב מחליפות שקיות עירוי ומחדירות אנטיביוטיקה שתעזור להילחם בגורם החום שסיכן את חייה. כאילו שנותר מה לסכן. מצבה היה גרוע גם כך. מאז שהחום עלה לפני יומיים, היא כבר לא היתה איתנו, גם לא במבט.

כמה מהן העבירו יד על כתפי, מנסות להזרים עידוד בלי מילים. כולנו ידענו שהסוף קרוב מתמיד.

המכשירים המצפצפים העירו אותי, כמעט באותו הרגע שצוות בהול של רופאים ואחיות מלא את החדר. מישהי הוציאה אותי החוצה, והושיבה אותי במרחק בטוח. היא נשארה לצידי, מציעה לי להתקשר למישהו שיבוא להיות איתי. לא יכולתי להחזיק את הטלפון ביד, לא הצלחתי להתחיל או להמשיך שום פרק תהילים. ספר התהילים שלי נותר על השולחן הקטן, ליד אמא.
הלב שלי הלם במהירות שלא ידעתי שיכולה להיות קיימת. הדופק הרעיד אותי בלי שליטה. פחדתי מהרגע הזה שיבשרו לי שאמא איננה. מישהו היה צריך לומר איתה קריאת שמע, וידוי, כל מה שיהודי צריך כשנשמתו עוזבת את העולם . לא יכולתי לחשוב על כלום. מוח מנוטרל.

כאילו היה מדובר בהישרדות שלי עצמי.

האחות עודדה אותי לשתות ולשה את כתפי אולי כדי לעורר אותי מהערפל שהתחיל להשתלט עלי.

זמן לא ידוע עבר, והדופק ממשיך בשלו מתחרה עם המתח הבלתי נסבל והפחד מהרגע הבא.

שני רופאים יצאו מהחדר, בעקבותיהם חלק מהצוות. חלקם פנו לעברינו. לא הייתי צריכה שום מילה בשביל להבין. אבל באותו הרגע שהבנתי שאמא איננה, הכל נרגע. כאילו שהפחד הנורא פרח ועזב אותי יחד עם נשמתה המזוככת של אמא.

“אני ארגע” אמרתי למרים שהקשיבה לי בעיניים רטובות.

“יותר קשה להתמודד עם המחשבות והדמיונות מאשר עם המציאות עצמה” הסברתי עוד קצת.

“כל כך נכון, שירי” היא הנהנה: “המציאות מוגבלת, וכל השאר- לא. זאת תפיסה חשובה. אז מה אם כן מונע ממך לחפש את התשובה שתרגיע אותך?” קולה של מרים מעודד אותי להעמיק עוד.

“אולי כי אני לא רוצה לקבל אותה?” אני אומרת לאט, מנסה להבין גם.

“אבל היא תרגיע אותך” היא מתעקשת בשבילי.

צמרמורת חורשת אותי כשאני מבינה סוף סוף: “היא תיקח לי את התקווה”.

*אוסטינטו- מושג מוזיקלי. חזרה עיקשת על מוטיב מלודי או ריתמי.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק ל”ט

פורים מתקרב בצעדי ענק, גורר איתו את שלהי החורף ואת ריח האביב המשכר. השדות כבר מלאים בפרגים, נקודות אדומות על מצע ירוק, טרי ורענן. אין לי זמן לבקר את השדות הפורחים, אבל גם מרחוק מעוררת בי ההתחדשות הזו תקווה וכוח.

יש בי שלווה מסוימת, כזאת שהזמן שעובר נותן בי. הוא מרכך, משקיע סערות, ומאפשר לעכל מתוך השלמה. לא רק הזמן אשם בזה. גם הילדים הממלאים את הקופסאות בעיניים בורקות מחוץ לרדאר שלי, ודואגים לעדכן בסוד ובנפרד שיש לי למה לחכות. מתוקים שכאלו. במקביל יחיאל ואני עסוקים בלסמן וי אחר וי ברשימה הכמעט אינסופית שלנו. חסד ה’ שהיא בכלל מגיבה לנסיונות שלנו ומתקצרת והולכת בהתמדה.

אתמול קיבלתי טלפון מרוחמה, גיסתי הגדולה. תמיד אזכור את היחס החם והמקבל שלה. כגיסה ראשונה במשפחה, היא לקחה אחריות להכניס אותי בצורה טובה לעניינים, והיו לי הרבה כאלו ללמוד. לפני פחות משנה רוחמה חיתנה את הבכורה שלה, אבל גם בלי קשר לזה, המשפחה המבורכת והתוססת שלה לא משאירה לה זמן לפטפוטים, בטח לא איתי…אבל כשזה קורה אני בהחלט נהנית לשוחח איתה.

בתחילה היא התעניינה בהתארגנות לקראת המעבר, ביררה מה אני עושה בקשר לעבודה, ושאלה בעדינות אם זה נכון שאחזור לארץ אחרי פסח כדי לסיים את הלימודים.

אישרתי. כן, עדיין זו התוכנית שלי. ואז היא אמרה: “שירי, אנחנו מתכננים אצל בצי סעודת פורים גדולה, כולנו נהיה שם. להיפרד, זמנית, אני מקווה, כפי שמגיע לכם”

האמת שאין לי כוח למסיבת פרידה המונית. אני מעדיפה לסנן אירועים מציפים. הם לא נותנים לי כלום חוץ ממלחמה בדמעות. אבל אני יודעת ומבינה שהמשפחה זקוקה גם לטקס הבלתי נמנע הזה, ואם להודות על האמת, הוא חשוב גם לי. בדרך היותר מודעת שאני פוסעת בה עכשיו, אני מנסה לזהות את התגובות האוטומטיות שלי, לחשוב עוד קצת מה הבחירה הזו תעשה לי בטווח הקרוב והרחוק, ולשקול מחדש מה נכון עבורי ועבור הסביבה שלי.

זה לא פשוט לי. זאת מלחמה אמיתית, ואני לא רוצה ליפול בה.

אז אני מודה לרוחמה על האכפתיות, ומודה שוב על כך שכולם לקחו על עצמם את ההכנות והשאירו לנו להתעסק עם מה שאני חייבים לעשות בעצמנו, ולהגיע כאורחים, ונושמת עמוק עמוק מתוך תקווה שאצליח לבסוף להגיע מתוך רצון.

לא יודעת למה, אבל המפגש המתוכנן הזה מחזיר אותי כמה שנים אחורה, לפורים תש”פ. אולי כי גם אז היה ליום הזה נימה של סוף.

יש מוזיקה ברקע, ילדים עליזים – מרוחים באיפור ובשוקולד, שולחן שערכה שרה בתשומת לב, ואוכל כיד המלך. ויש גם שיכורים ששרים בגרון ניחר, רוקדים, ומפזרים סביבם דיבורים חסרי פשר ומצחיקים אותנו עד דמעות.

ובכל אופן- הכל שונה השנה. מישהו גנב את השמחה השלמה וקבר אותה מאחורי מסיכה.

קורונה. לא מזמן היא פלשה לארץ אחרי סבב קטלני בעולם, מאיימת בסגרים, בידודים ותסמינים עם השלכות לא ידועות.

היה קשה שלא לעסוק בה למרות התפאורה החגיגית. אולי היתה זו אי הודאות שהעסיקה את כולם: מה הולך להיות? באיזו צעדים ינקטו בארץ כדי למנוע הדבקות? היתה אי ודאות בכל מקום אליו הבטנו והיא נגעה כמעט בכל אחד. אבל אני, לפחות, ידעתי שבתקופה הקרובה לא תהיה לי עבודה.

הודיה, ילדת סי-פי מתוקה אותה ליוויתי כסייעת צמודה במשך 4 שנים, לא תגיע יותר לבית הספר. הסיכון שבחשיפה שלה לוירוס שאין לדעת מי נושא אותו, היה גדול מידי ביחס לרווח. הודיה אם כן, תישאר ללמוד בבית מעתה ועד להודעה חדשה, ואני גם.

אבל לחמותי היו תוכניות אחרות בשבילי. בערב, אחרי הכל, היינו עסוקות בארגון הבית, מנסות לסדר ולנקות ולטפל בילדים העייפים מיום ארוך ותוסס. כשסיימתי להדיח את גביעי היין העדינים, מעמידה אותם על גבי משטח היבוש חמותי נעמדה לידי, מודה על העזרה ומבקשת בלחש שנצא באוטובוס המאוחר יותר, רומזת לי שיש לה משהו חשוב לתת לי. הנהנתי, בזמן שנותר לי עד שנצטרך לעזוב, הספקתי לקלח את הילדים שבקושי היה ניתן לזהות אותם בתוך שכבות הלכלוך שאגרו במשך היום, לארגן את הסלון מחדש, ולהיפרד מהמשפחות שיצאו אחת אחת לדרכן. לבסוף, נותרנו רק אנחנו ובצי שהחליטה להישאר לילה נוסף, וכעת טיפלה בשני ילדים עייפים וצרחניים.

כשכבר עמדנו בדלת, חמותי נכנסה לרגע לחדרה וחזרה עם תיק שחור דק: “המחשב שלי, שירי. קחי אותו איתך.” הבטתי בה בפליאה, לשם מה אני זקוקה למחשב? ” נשוחח בטלפון” היא המשיכה, מבינה את השאלה שלא נשאלה: “אבל חברה שלי, מוריה, מחפשת אחת כמוך למערכת העיתון שלה”. הושטתי יד מהססת: “אני? את בטוחה?” היא חייכה ודחפה אותו לידי: “קחי… נדבר, אל תדאגי. פשוט אין לדעת מתי נוכל להיפגש שוב. מדברים על צמצום התחבורה כבר השבוע.” היא צדקה, לצערי. חצי שנה הושבתה התחבורה הציבורית בין הערים, ובכל משך הזמן הזה לא התראינו.

רק שבאותו הרגע הדאיגו אותי דברים אחרים: “אבל מה איתך? גם את צריכה מחשב, אם התוכנית היא לעבור לעבודה מרחוק” היא סיפרה לנו על כך בעצמה, מוקדם יותר היום.

“נשמה. אל תדאגי. יותר קל להעביר את העמדה שלי קומפלט לכאן מאשר להעביר את כל החומרים לנייד. זה בסדר שירי, קחי אותו ונדבר בזמן רגוע”. אז לקחתי את המחשב הביתה, מחכה להזדמנות לשוחח איתה כדי להבין מה מצופה ממני.

ביום שישי, כשהתקשרתי בשעה מוקדמת יותר לאחל שבת שלום, מצאנו סוף סוף את הזמן לשוחח קצת יותר באריכות, מעל ראשם של ירקות קלופים ודגים שותקים מושרים במי מלח ולימון. חמותי הדריכה אותי לקראת העבודה בעיתון, שהיה בעצם שבועון עם מדורים מגוונים. היא נתנה לי את מספר הטלפון של מוריה ועודדה אותי להתקשר בהקדם.

שוחחתי עם מוריה במוצ”ש. כשהיא סיפרה לי על ההמלצות שקיבלה עלי, הסמקתי ממש. לא ידעתי שחמותי מעריכה את הכישורים שלי כל כך. מסתבר שאותם פעמים בהם המלצתי לה על ניסוח אחר או זיהיתי טעויות קטנות שגם העורכת שלה לא תפסה, הרשימו אותה. חמותי אמנם אמרה לי כמה פעמים שתפקיד עריכה הוא בדיוק בשבילי, אבל לא חשבתי שהיא גם תדאג לי לאחד כזה.

בהנחייתה של מוריה פתחתי כתובת מייל, וחתמתי דרכו על חוזה עבודה. תוך שבוע הפכה המציאות החדשה לשגרה שלי. שובצתי כעורכת מדורים שבתוכם היה גם מדור שנתן במה לתגובות הקוראות.

“את תקבלי למייל את תגובות הקוראות” כתבה לי מוריה: “יש למיין את הפניות ולהעביר אותן לגורם הרלוונטי. תגובות שלדעתך יכולות להתפרסם, יש להעביר אלי לאישור. שימי לב לתגובות על הסיפור “סף העולם” אם מגיעה אליך תגובה חריגה, העבירי אותה ישירות אלי.”

לתגובות, כאן. שבוע טוב!

[שירי 🙂]

פרק מ’

השבועון היה אז חדש ולא מידי מפורסם. בעצם, לא הכרתי שבועונים בכלל, עם כל חיבתי הגדולה למילים כתובות מכל סוג וצורה. באותה מידה לא הכרתי גם אף אחת מצוות הכותבות המופקדות על מדוריו השונים, למרות שצברתי אין ספור שעות קריאה וחרשתי ספרים לא רק בחופשות. עד שהבנתי שלא כל כותבת חתומה על ספרים וכן להיפך. הבנתי עוד הרבה דברים שמעולם לא חשבתי להקדיש להם אפילו רגע אחד של התבוננות.

ככה זה. מקרוב, אפשר לראות תמונה הרבה יותר מפורטת וגם להבין אותה טוב יותר.

רק כשקיבלתי ממוריה את רשימת כתובות המייל של הצוות הבנתי כמה הוא גדול ומורכב. המנויים מקבלים שבועון מעוצב על דפי כרומו חלקים, ובדרך כלל לא יודעים איזו דרך ארוכה ומייגעת הוא עובר מהאות הראשונה שנכתבת בו ועד לרגע שנארז בניילון שקוף ויוצא להפצה. אני מעריצה את מוריה שמרכיבה בכל שבוע פאזל מורכב מאין כמוהו ולרוב מטפלת בכמה כאלו בו זמנית בלי לאבד את הראש איזה חלק שייך לאן, כי למעשה על כל שבועון עובדים הרבה לפני הזמן שהוא צריך לרדת לדפוס, ובמיוחד כתבות שקשורות למועדים ותאריכים מיוחדים.

מדור הקוראות נסגר אחרון. “יכול להיות מצב שתגיע תגובה שיש להכניס אותה מיידית” הסבירה לי מוריה: “ולכן חשוב שהטיפול בהודעות יקבל אצלך עדיפות ראשונה, במיוחד מיום שני ואילך שאז רוב החומרים כבר נמצאים בתהליכי עריכה מתקדמים.”

מוריה השאירה לי את הסמכות לטפל בהודעות כהבנתי, ואני השתדלתי מאד לא להפריע לה עם שאלות הסתגלות למיניהן.

העבודה במערכת העיתון הכירה לי את התקשורת הכתובה. היא מצאה חן בעיני הרבה יותר מאשר שהות במשרד או שיחות טלפוניות. יכולתי לקרוא את ההודעות בקצב שלי ולהגיב עליהן אחרי מחשבה והתבוננות. אבל היתה חסרה לי האינטונציה, שתספר על הנימה, הרגש והסאב טקסט שרק הבעת פנים או גוון קול יכולים לתת לי.

זה גרם לי לחשוב עוד יותר על כל מילה וניסוח שכתבתי, וגם לעבור שוב על ההודעות לפני ששלחתי אותן. קצת מייגע, אני יודעת. אבל חשוב לי שיבינו אותי כפי שהתכוונתי שזה יהיה. מצד שני, לעקוב אחרי הודעות שהגיעו מהקוראות היה תהליך מרתק. היו הודעות מפרגנות, מבקרות ולפעמים גם מתלוננות. ניסיתי לחשוב איך הייתי מרגישה מול הודעות כאלו לו הייתי כותבת בעצמי. חשבתי גם איך סופגות הכותבות ביקורת בלי לאבד את החשק לכתוב, את הערך העצמי ואת הבטחון לעשות את זה שוב…מעניין גם שרוב התגובות המתלוננות היו פחות רגישות מכל השאר. כאילו נכתבו מתוך דחף שאי אפשר לעצור ויהיה המחיר אשר יהיה.

אבל רוב התגובות היו רגועות, מהסוג שלא מעורר במתבוננת מבחוץ כמוני שום רגש מיוחד. מה שכן, כמה תגובות עוררו בי סקרנות לקרוא כתבות מסוימות , וגם ההוראה של מוריה לשים לב לכל מה שקשור לסיפור של אלישבע עורר בי תהיות. מה מיוחד בו ולמה צריך להשגיח עליו? האמת שבתור חדשה בתפקיד, לא ממש ידעתי מה נחשב ליוצא דופן וקיוויתי שאני לא מפספסת שום דבר.

באמצע השבוע העברתי לכותבות את ההודעות הרלוונטיות אליהן, בצירוף הקדמה אחידה:

“שלום לך, כאן שירי עורכת מדור הקוראות. מצורפות תגובות שהתקבלו במערכת מאז פרסום הגליון האחרון. אם יש ברצונך להתייחס אליהן, תוכלי להעביר אלי את תשובתך, היא תוכל להתפרסם בגיליון הבא.

הצלחות, שירי”

בשעות הבאות חזרו אלי תגובות מכל הכותבות, כל אחת בדרכה שלה. סמליל, מילה, משפט או בקשה, ואפילו- “ברוכה הבאה, בהצלחה”. רק אחת לא טרחה לסגור את המעגל ולהגיב. אלישבע.

יומיים חלפו לפני שהתקבלה תגובה נוספת: “לכותבת המוכשרת אלישבע. כל שבוע אני מתפעלת מהיצירתיות השופעת שלך. מחכה להמשך ומקווה שלא תגזימי מידי. מירי”

קימטתי מצח. מה זה נקרא להגזים? זה כבר היה מסקרן.

כתבתי למוריה וביקשתי את הפרקים הקודמים כדי להיכנס לעניינים. הורדתי את הקובץ שנשלח אלי, ושמרתי אותו לזמן פנוי. כשהוא הגיע סוף סוף, נשאבתי בבת אחת לעולם אחר.

הסיפור של אלישבע התנהל בשני מישורים שכרגע לא הובן הקשר ביניהם. מצד אחד- ג’ק, בעל משפחה צעירה מגלה שהקרקע שלו על גדות נהר הקולורדו עומדת בסכנה בשל תכנית חדשה להארכת קו מסילת הרכבת ובעקבות כך הוא נלחם בתומכים בכל הכוח. בתקופה בה מתרחש הסיפור, אמצע המאה ה-19, הקושי ההישרדותי שכל כך איפיין אותה יחד עם אנרכיה שהעניקה למקום את הכינוי ‘המערב הפרוע’ בצדק רב, הביאו למאבקים אלימים על בסיס יומיומי. מהצד השני- שמואל יצחק- בן דורנו, מתכנן נקמה מתוחכמת על מעשה שלא ידוע עדיין לקוראים.

לא הייתי צריכה לסיים את הפרקים שכבר פורסמו כדי להבין על איזו הגזמה מדברים… נכון לעכשיו כמה אנשים כבר ‘הועלמו’ או נרצחו בפירוש, והאווירה האלימה היתה אותנטית. לגמרי. מצד שני לא היה אפשר להתעלם מהחשיבה היצירתית והכל כך לא שגרתית של אלישבע. אם הייתי צריכה לסכם את הכוח החזק שלה זה היה פשוט למדי: לא היו לה גבולות.

הפרק הבא הביא בעקבותיו תגובות מסוג קצת שונה:

“לכבוד מערכת… אני מתקשה להבין למה נותנים במה לסיפור כל כך אכזרי. אני אישית נמנעת מלקרוא אותו. אבל בנותי מדברות עליו וזה לא נשמע טוב.”

וגם: “לכבוד מערכת … ” אחרי פירגון נדיב על מדורים אחרים: “אני תוהה אם מישהו עוקב אחרי התכנים של הסיפור של אלישבע. אני חושבת שהוא חרג מגבולות הנורמה.”

העברתי את צמד התגובות לעורכת וחיכיתי לתשובתה האם הן נועדו לעיניה של אלישבע או לאלו של הוועדה הרוחנית של העיתון.

עוד לפני שהעורכת הספיקה להגיב, באופן ממש לא צפוי ואחרי שבועיים של דממה, נכנסה הודעה ראשונה מאלישבע. היא כללה הרבה יותר ממילה או משפט.

פתחתי אותה בלי לחשוב.

תגובותיכן החשובות- כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”א

לא היתה פתיחה להודעה, כאילו שאנחנו בעיצומה של שיחה שיצאה להפסקה קלה.

“קראת את הסיפור שלי?” שאלה השורה הראשונה. ואז: “מה את אומרת עליו?” וגם: “היו תגובות נוספות בימים האחרונים? חשבתי שהפרק האחרון יפעיל יותר את הקוראות הנחמדות שלי”.

גם אם ההודעה היתה שונה ממה שהתרגלתי אליו ביחס לכותבות האחרות שתקשרתי איתן דרך הודעות מייל, ושבדרך כלל הקפידו על פתיחה וסיום ממש כמו בכל מכתב מכבד, לא התייחסתי לסגנון השונה. זכרתי שאני חדשה בתחום, ושצריך זמן כדי להתרגל וללמוד אנשים חדשים. במיוחד למי שלא מעורבת מידי בשום חברה שהיא.

כתבתי לאלישבע את מה שמגיע לה לשמוע. עד כמה התרשמתי מהיצירתיות שלה, מהראש הגדול, שבכנות, מעולם לא פגשתי קודם. דילגתי על הקושי שלי לקרוא תיאורים מזעזעים, כמובן שלא הזכרתי את התגובות האחרונות שהראו לי שיש עוד אנשים שלא בולעים כל דבר.

תוך כדי שאני כותבת, חושבת, מוחקת ושוב עורכת, מתקבלת הודעה ממוריה: “שירי, התגובות הועברו לטיפול, תודה על עירנותך. סומכת עליך… מוריה.”

את שלושת הנקודות פירשתי כרמז שלא להעביר לאלישבע את ההודעות או לידע אותה עליהן. סיימתי, אם כן, לעבור שוב על ההודעה ושיגרתי אותה לאלישבע. היא בלעה את התשובה שלי בהנאה גדולה, יעידו הסמלונים הזורחים שחזרו אלי.

לקח זמן, אבל בהדרגה השיחות הפכו למשמעותיות יותר, והן היו מעניינות תמיד. היא כמעט אף פעם לא בזבזה מילים על פתיחה וסיום ההודעות שלה. מקסימום היתה כותבת הלו-לו-לו! יש כאן מישהו? וממשיכה ברצף. אבל לרוב ההודעות היו מתחילות כך: “שמעת על כך ש… ידעת ש… היית יכולה להאמין… ואז היה מגיע שטף אינפורמציה מתוך התחקירים שערכה על הסיפור שלה, מה שהיה גורר אותנו לדיונים ארוכים.

באותה תקופה, הסגר הראשון היה בעיצומו, והילדים חסרי המסגרת שהיו קטנים מאד, העסיקו אותי רוב היום. המחשב עמד פתוח על מדף רחב, הרחק מהישג ידיהם הקטנות והעסוקות, ואני השגחתי עליהם ועל ההודעות הנכנסות כדי לא לפספס משהו חשוב בשעות העבודה המקובלות. את משימות העריכה שמרתי לערבים, בהם הבית היה שקט, ומסודר פחות או יותר, מה שהיה חיוני בשבילי כדי להתרכז בעבודה האחראית.

באותו ערב תחילת שבוע, הכנתי לי קפה מפנק ולצידו פרוסת עוגה משבת, ופתחתי את רשימת ההנחיות שקיבלתי היום בבוקר. הייתי עסוקה בהורדת החומרים ומיונם לתיקיות, כשנכנסה הודעה חדשה מאלישבע.

“שירי, הלוואי ואת היית העורכת שלי” סמלון בוער מכעס ליווה את ההכרזה.

“מה קרה?” שאלתי והבנתי שמישהו פועל בעקבות תלונות הקוראות.

“העורכת שלי מעצבנת אותי. היא משנה לי קטעים שלמים והופכת לגמרי את האופי שלהם. היא לא מבינה אותי. היא לא מבינה כלום!”. אולי את לא מבינה מה קורה פה. חשבתי. וגם אני לא מספיק מבינה מה המשמעות של עריכה כל כך מהותית בטקסט שלך, מתארת לעצמי שזה באמת לא נעים.

לא הכרתי את העורכת של אלישבע, אבל שיערתי שהיא קיבלה הוראה מגבוה לשים לב ולהתערב יותר כשצריך. האמת, שלא קינאתי בה. אלישבע שידרה מנות גבוהות של עצמה ואסרטיביות. לא הייתי יכולה להתמודד מולה ולהכתיב לה הצעות עריכה.

“אני הולכת לבקש ממוריה שאת תערכי אותי”. המשיכה אלישבע כשתגובה שלי התמהמהה.

הלב שלי צנח. לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות חלק מהסערה היצירתית שלה. קיוויתי שזה לא יקרה, אבל אלישבע לא חיכתה. חצי שעה לאחר מכן בישרה לי הודעה שמסמך ‘סף העולם’ שותף איתי.

“אני תקועה עם הסיפור שלי. רוצה לעזור לי?” היה כתוב בגוף ההודעה. ברגע הראשון לא האמנתי שזה אמיתי. היא בוחרת בי לעזור לה? למחמאות יש כוח להרדים קולות אחרים. אחרת למה נכנסתי לקישור אם רגע קודם פקפקתי ברצון שלי לקחת חלק בבלגן? מה חשבתי לעצמי? כאילו שיכולתי לעזור! הרי אני לא יכולה להתחרות איתה משום כיוון. לא מצד ניסיון בכתיבה וגם לא בסיעור מוחות וגיבוש מהלכים בעלילה. אבל העולמות החדשים שפתחה לי אלישבע היו מסקרנים ופשוט לא יכולתי לעמוד מולם.

היתה רק מחשבה קטנה שהרגיעה אותי שאם התפקיד הזה בעצם לא רשמי, אוכל לחמוק ממנו מתי שרק ארצה.

אז חשבתי.

נכנסתי. אייקון כובע הקאובוי של אלישבע שעמד מעל שסרגל הכלים סיפר לי שהיא שם. הבטתי בסמן הורוד כשהוא מתרוצץ בין השורות, כותב, מוחק, עורך. סחרחורת. בועת טקסט צמחה מימין לדף: “יש לך רעיון לאן לקחת את הפרק הזה?”

גיששתי קצת בממשק החדש לי לפני שהצלחתי לענות לה: “אני לא יכולה להתחרות עם היצירתיות שלך. אבל בואי תעלי אפשרויות ונבחר מתוכם”.

הבטתי מתוחה בסמן הכותב תרחישים בשולי הטקסט. באמת לא יכולתי להתחרות עם היצירתיות שלה, כל רעיון היה הזוי יותר מהשני. עודדתי אותה ללכת לכיוון מתון יותר: “אם תבזבזי כבר עכשיו את הרעיונות החזקים שלך, לא יהיו לך נקודות שיא משמעותיות בשלבים הבאים של הסיפור” תירצתי את הגישה שלי. אבל לאלישבע, כמו תמיד, היתה תשובה נגדית: “תסמכי עלי. את הרעיונות המופרעים באמת אני לא מראה לך. וחוץ מזה, זאת המטרה שלי. לשמור על עוררות גבוהה. הקהל אוהב דם.”

עוררות גבוהה זה מתיש, ואת שופכת יותר מידי דם בסיפור שלך. חשבתי ולא כתבתי.

ובכל אופן, נשמתי בהקלה כשהיא בחרה באחד הכיוונים שהמלצתי לה עליהם. היא הסבירה לי שהיא שותלת שם פרטים חשובים להמשך הסיפור: “את עוד לא מודעת לרמת התחכום! שירי”.

כנראה שלא הייתי מודעת לכלום. האמנתי לתחכום, סברתי שההגדרה מגיעה לה או לסיפור שלה ביושר, והתעלמתי מחוסר הנוחות שעוררו בי התבטאויות כאלו.

המפגשים הישירים האלו עם האנרגיות של אלישבע התישו אותי. מה גם, שהייתי צריכה להשלים שעות עבודה אחרי שסיימנו. הייתי עייפה, אבל באופן מפליא- עירנית וחיה. כאילו שהצד השני והמשוחרר יותר מידי איזן אותי.

אבל אחרי יום-יומיים אינטנסיביים כאלו היה מגיע שקט ארוך. ללא הודעות, שאלות, הצעות ושיתופים, גם ללא תגובות על משובי קוראות שהעברתי או רעיונות שהבריקו לי.

הייתי יכולה לחשוב שהיא עסוקה בעיבוד וכתיבת הסיפור או אולי בכתיבה של סיפורים נוספים. אבל הרגשתי משהו אחר שלא יכולתי להגדיר. בזמן השקט הזה כשהסחף נח, היה לי זמן להתבונן טוב יותר במה שקורה. לא היה לי תשובות, אבל כן ידעתי שאני חוששת ממנה וגם מתגעגעת ביחד. בתוך המצב הסגור והמבולגן של הקורונה, היא הכניסה הרבה עניין לחיי.

שבוע שקט חלף. כשהיא נעדרה משיתופי סוף יום, אפילו יחיאל שם לב לשקט מכיוונה וטען שיש פה משהו מוזר.

“מה את יודעת עליה? משפחה, ילדים, בת כמה היא?” לא ידעתי דבר. מעולם לא שוחחנו על עניינים אישיים. “מה היא יודעת עליך?” שום כלום. נושאי השיחה שלנו מקצועיים נטו.

“את חושבת שהיא מסתירה ממך משהו?” הוא המשיך לשאול, מעורר אותי לשים לב לדברים שלא הקדשתי להם מחשבה.

“לא נראה לי. באותה מידה היא לא מנסה לדעת יותר ממה שהיא יודעת עלי”. הבטתי שותקת בקמט שנוצר על מצחו. יחיאל שפשף את סנטרו המזוקן בתנועה מהורהרת: “את מקשיבה לעצמך, שירי?” האמת שסמכתי על מערכת העיתון שבדקה את אלישבע לפני.

בעידודו של יחיאל, יצרתי קשר עם מוריה ושאלתי אותה בכלליות האם הכותבות עוברות איזשהו תהליך קבלה כדי לוודא שהן מתאימות למערכת הזו. הרגשתי לא נוח להעלות שאלה כזו בפרט שנכנסתי ממש לאחרונה ובלי שום תשאול. מוריה סמכה על חמותי, וחוץ משיחת תיאום ציפיות לא נערך לי כל ראיון רשמי. אבל מוריה כנראה הבינה אותי, וגם למי אני מתכוונת. היא לא יכלה לתת לי פרטים אישיים, אבל הרגיעה אותי שבודקים כל מה שצריך לפני שמכניסים מישהי לצוות, ובמיוחד כשמדובר בכותבת שמעבירה דרך המילים הרבה יותר מסיפור או מידע. לסיום היא כתבה: “אני סומכת על העירנות שלך, ואני כאן לכל חשש שמתעורר”.

נשמתי בהקלה, ובכל אופן מחקתי את התכתבות, מצייתת לפחד סתום.

מחכה לתגובותיכן כאן.

[שירי 🙂]

פרק מ”ב

פורים היה מרגש ומחמם את הלב באופן לא רגיל. שרה, שהיא צלמת ומעצבת במקצועה, תמיד לוקחת על עצמה את הויזואל של החגיגות. וכעת היא הרימה הפקה מרשימה ומושקעת עד הפרטים הקטנים, עם לוגו, עיצובים, וכרזות.

כל אחד מהאחים והגיסות נתנו לב, זמן וכוח כדי להעניק לנו הרגשה שאנו ראויים להשקעה הזו. הערכתי אותם, כאב לי עוד יותר לעזוב משפחה כל כך מחבקת אחרי כל זה. במחשבה שניה, חמותי שבמרחקים היא כמו אמא בשבילי, יש קצת מן הנחמה והעידוד בעובדה הזו.

בסוף, אחרי כל הצחוק והמערכונים שהפיקו האחים כל אחד לפי רמת שכרותו, הגיע הרגע הרציני הזה, שאני כל כך יראה ממנו. צריך לומר שלום. ותודה. ולפרט על מה , ויש כל כך הרבה. איך מדברים כשהגרון חנוק? איך לא נבוכים מדמעות? ולמה נראה שרק אני צריכה להתמודד עם העניינים האלו? כולן מדברות וגם מספרות כמה קשה להן לחשוב על הרעיון שנהיה רחוקים לזמן לא ידוע. אף אחת כאן לא כמוני. או שבאמת אף אחת כאן לא צריכה להתמודד כמוני עם שינוי כזה?

אולי.

אנחנו יושבות יחד מסביב לשולחן גדול. ציפי ורחלי דאגו לפנות את שרידי הכלים והאוכל ולהחליף מפה, וכעת כולן מביטות בשרה שעומדת בראש, קרוב אלי, מוציאה מאיפשהו מעטפות קטנות שלוגו בזהב וורוד מודפס עליהן. כעת היא מדברת בשם כולן.

אני זורקת עין לחלקו השני של הסלון הצפוף. בצד הגברים מתרחשת פעילות דומה. אפי, בעלה של שרה מנהל אותה.

“שירי, כל אחת כאן רוצה לתת יד ולעזור במה שאפשר. כל אחת ואחד, היא רומזת לצד הגברים, ביקש לקחת חלק. היא מוסרת לי את המעטפה הראשונה. “רוחמה הכינה לך ארוחות לשלושה ימים, כדי שתוכלי להתארגן בלי הטירדה הזו”. רוחמה דוחפת צידנית גדולה לרגלי. היא נראית כבידה. אני לא יודעת מה לומר, אז רק נותנת בה מבט המום ומרוגש.

“רחלי שולחת אליך את הבחורה שלה לשלושת הימים שלפני הטיסה, כדי לעזור עם הילדים וכל מה שצריך”. חני היא העזרה הכמעט היחידה שיש לרחלי בבית המבורך שלה. אני מעריכה את שתיהן על ההקרבה הגדולה.

“ציפי” ממשיכה שרה : “נותנת חדר או כמה מקום שידרש בשביל כל דבר שתצטרכו לשמור כאן עד שתחזרו”. לציפי, שמארחת את אמה האלמנה כבר מספר שנים אמנם יש בית גדול ומרווח, אבל להיתקע עם חפצים דוממים ולא שימושיים לזמן לא ידוע- זה לא פשוט. “תודה ציפי.” אני אומרת בהערכה גדולה:” נשתדל כמה שפחות לתפוס לך מקום”.

שרה מגישה לי את המעטפה שלה ומסבירה: “אני אוציא את מוישי לצילומי גיל שלוש יחד עם שתי הבנות של רוחמה, אם את רוצה תצלמי אותו גם שם, וכשתחזרי עם התמונות איתך, אכין לך אלבום. מתנה ממני באהבה.” המילים שלה מרגשות אותי, סופית.

“כמה מתנות! אני לא עומדת בזה…איך אוכל להחזיר לכן? אתן כל כל מיוחדות!” הן מחייכות כולן, מציפות אותי בחום ודמעות.

אודליה נעמדת לצידי ושרה מושיטה לי מעטפה נוספת : “אודליה תקבל ממך רשימת קניות. כל מה שמישהו אחר יכול לקנות או לסדר בשבילך- תכתבי כאן. היא גם תארגן את היחידה שתשכרו עבורך, כולל כל מה שצריך.”

אני מביטה באודליה שהיום יום שלה עמוס בטיפול בשלושה קטנטנים שקיבלו זוג ופרט. “אני יודעת מה את נותנת לי, זה המון. תודה אודליה”

ובצי, אחרונה. הכינה לי מדריך מפורט על מקומות שווים לבקר בהם, ומידע נוסף שכדאי לדעת אותו מראש כדי להיערך בהתאם.

נכון, אנחנו לא הולכים למדבר וחמי וחמותי יוכלו להיות מורי דרך מצויינים מהניסיון שכבר צברו. ובכל זאת, בצי יודעת כמה חשוב לי להתכונן מראש לכל דבר שעומד לפני.

חשבתי שגמרנו, כמעט נשמתי הקלה. אבל אז הגיע אלבום. ספר הייתי קוראת לזה. עמוס בתמונות ומכתבים מכולם כולל האחיינים עד הקטן שבהם שהיה מסוגל לקשקש וזכה לפרשנות חופשית כהבנת הוריו. כולם כתבו, ציירו והדביקו תמונות מכל הזמנים היפים שלנו יחד.

איך מכילים את כל זה? אנחנו עומדות מסביב ליצירה המדהימה. כולן מנסות לדפדף להצביע, להראות. קריאות ההתפעלות המוצדקות, מזניקות מהחדרים גם את הילדים. אני לוקחת שני צעדים אחורה, מפנה את המקום לאודליה שאחד התאומים תלוי על זרועה בתחפושת ברווז צהבהבה. לי תהיה אפשרות להתעמק כמה שאני רוצה, בבית. אלי וחיים, הטייס וטייס המשנה, מסובבים אותי ומראים לי את ההפתעות הקטנות שקיבלו מבני הדודים האוהבים שלהם, ומויש בחליפת מלח צחורה, מגיע לקבל חיבוק. הוא נראה עייף מהיום הארוך והמבולבל הזה. אני מרחמת עליו שהוא לא מספיק מבין מה קורה ולא יכול לקלוט שהשגרה המוכרת שלו הולכת להיעלם. אני מרימה אותו, מעדכנת אותו שעוד מעט כבר הולכים.

שלושת הקטנים של רוחמה באים לראות לאן נעלם הפרטנר למשחק המכוניות שלהם. הם מנסים לשחד אותו בטופי דביק שמי יודע כמה ידיים עבר, ללא הצלחה. מויש נצמד אלי, ולא רוצה לחזור לשחק. הם מאוכזבים המתוקים. מתי תהיה הפעם הבאה שהם ישחקו יחד?

אני מבטיחה לעצמי לתגמל את כולם בלי נדר. למתנות מחו”ל יש ערך גבוה גם אם הן יוצרו בסין בדיוק כמו חברותיהן מישראל.

בצי מנתקת אותי מהמחשבות, מחזירה אותי למעגל הצפוף: “שירי, תזכרי שאנחנו מחכות לך כל שבת, ובכל זמן. אף אחת לא מוותרת, כן?”

“גם אני לא”. אני אומרת ויותר מתמיד עומדת מאחורי המילים שלי.

תגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”ג

הייתי מופתעת לקבל ממרים טלפון, ושמחתי עוד יותר כשהיא הודיעה לי שיש לה אפשרות לקבל אותי השבוע לפני הלימודים באופן חד פעמי, ולחסוך לי יום ונסיעה בתקופה העמוסה הזו.

בגלל השעה המוקדמת יחסית בה מתחילים הלימודים שלי וגם כדי להקל מעליה, חישבתי רק את הזמן שידרש לנו כדי לשוחח על התצפיות שלי. בנוסף, היה חשוב לי מאד להגיע מוקדם ללימודים כדי לשוחח עם אביגיל ולספר לה על המעבר. עד כה, בכמין הדחקה לא סיפרתי לה דבר. למעשה זה היה אמור להיות המפגש האחרון שלנו לפני החג כמו שמקובל במוסדות גבוהים רבים.

זכרתי גם שאחרי פסח לא נוכל לנגן בגלל ספירת העומר, ורציתי לנצל את הזמן הזה איתה גם בשביל לסכם ולהנות מחוויה מוזיקלית משותפת שאולי לא תחזור שוב בעתיד הקרוב. היום הזה, אם כן, הצטייר לי כבד וסוחט.

קיוויתי בכל לב להתמודד איתו בכבוד.

בשבועיים האחרונים עסקנו בתצפיות שערכתי על חיה. ילדה בת 12. הקושי של חיה משתקף דרך הסביבה. בבית, בכיתה וגם במועדונית, היא פשוט מנהלת את כולם בדרכים כל כך מגוונות, ואפשר להגיד מתוחכמות.

המדריכות צופות בחוסר אונים בכמה בנות שפשוט נעלמות תחת שרביט מלכותה של חיה. ברור שהסביבה או חלקה סובלת מהמצב הזה, ושיש להתערב ולנתב את הכוחות העוצמתיים שלה למקום מאוזן שישפיע טוב על כולן.

מכאן, נסחפנו לדיון מה עושים במקרה בו הסביבה לא סובלת, או כשלא ברור לנו שהמקום בו ילד נמצא לא טוב עבורו. איך יודעים, אם כן, האם צריך להתערב ולהזיז אותו למקום אחר. הנושא הזה שנידון באריכות גם במהלך הלימודים, העסיק אותי תמיד.

שוחחנו על סימני מצוקה, על נטיה של הורים לדחוף ילדים למקום שהם חושבים שטוב בשבילם בלי לבדוק מאין מגיע הדחף הזה.

“אבל יש לזה סיבה” אומרת מרים ומביטה בי בחיוך:” אנחנו אף פעם לא שופטים הורים על הדרך שהם בחרו לטפל בילדיהם, גם אם אנחנו היינו בוחרים אחרת. כן?” אני מהנהנת. ברור. מאז שהכרתי את מרים וזכיתי להכוונה מדויקת, למדתי הרבה על עובדות ופרשנות, וכמה זה מורכב.

באופן לא צפוי, נדדו המחשבות שלי לאמא. והפעם, דווקא מהצד שלה. שאלתי את עצמי מה השפיע על הבחירות שלה בקשר אלי? תהיתי איך החוויות שלה עצמה עיצבו את הדרך שהיא הובילה אותי בתוכה? ומעבר להכל- מה היא הרגישה בכלל?

יש דברים שישארו חידה לנצח. פשוט, לא נותר מי שיספר. אבל בעצם…

בחוץ השמש כבר נוטה והולכת להיעלם, והרוח נושאת את השקט בינינו, כשאנו פוסעות על שביל האבנים לעבר השער. ואז, כמעט בלי לחשוב, אני מפילה עליה את השאלה :

“אמא שלי סבלה?” אני שואלת ולא יכולה שלא לחייך למול המבט ההמום שהיא נותנת בי.

“את היית איתה, את יודעת שכן.” היא עונה בקול שקט, שיש בו רק פליאה.

“אני לא מתכוונת לסבל הגופני, למחלה שהיא סבלה ממנה” אני מדייקת את השאלה:” אני מדברת על סבל נפשי… האם השתיקה שלה העיקה עליה? האם היא הרגישה בודדה כפי שזה היה נראה לפחות מהכיוון שלי?”

מרים מתבוננת בי בשקט, כאילו התפזרו מילותי ברוח והיא מנסה לאסוף אותן אחת-אחת. אנחנו מגיעות אל השער, אני אוחזת בידית הברזל הקרה, רוצה להוריד אותה ולפתוח את השער. אבל מרים נשענת על הגדר בהבעה מהורהרת ומסמנת לי לחכות עוד קצת.

“אני לא יודעת.” היא עונה לאחר מחשבה ארוכה:” לא דיברנו על זה אף פעם. אבל אני לא חושבת שאפשר להגדיר את התחושה שלה כסבל.” קולה רך ומבין:” היא פשוט היתה מה שהיא”.

אני נשענת על השער, מביטה החוצה אל הרחוב הצר, בלי לראות מה קורה בו.

אני חושבת קצת אחרת. לי נראה שהגוף של אמא נקם את סבלה של הנפש. שנים של התמודדות עם אתגרים לא פשוטים לאורך כל חייה, אלמנות ובדידות, תבעו את שלהם. פתאום אני יודעת שגם אצלי מתנהג תהליך דומה, ואני כל כך רוצה לעצור אותו. אני חושקת שיניים. מצטמררת.

ההבעה הקשה שלי לא נעלמת מעיניה: “מה קרה, שירי?” היא שואלת ברכות. אני מסתובבת אליה, מרגישה את המילים מתהוות לאט בתוכי:” אני לא רוצה לעזוב את העולם כמו שאני כעת. להישאר כל חיי בקופסא החשוכה והקטנה הזו, שאמנם מגנה עלי אבל מסתירה לי את האור והחום. אני רוצה לצאת מכאן.”

מרים מביטה בי, פניה מלאות ביטחון שקט וידה נוגעת קלות בזרועי: “הרצון שלך יפלס לך את הדרך” היא אומרת בשקט, כאילו זו אמת פשוטה וברורה מאליה.

אבל אני… אני מרגישה את היאוש, את הקושי לשבור קירות ולאפשר שינוי. שום דבר לא פשוט לי, אף פעם.

הלב שלי מאיץ:”אני לא בטוחה” אני לוחשת.

היא לא מוותרת. נעמדת לצידי, אנחנו בוהות יחד החוצה מעבר לשער הנמוך. כמה רגעים היא שותקת, כאילו נותנת לי את הזמן להרגיש כרצוני, ואז היא אומרת: “אל תלכי לשום מקום בכוח, שירי. אני כאן לזמן שתהיי מוכנה מבחירתך לעשות אפילו צעד אחד החוצה”.

אני מהנהנת, נשימתי נרגעת מעט. כשאני פותחת את השער, הרחוב כבר כמעט חשוך. אני נעצרת לרגע, מביטה בה מעבר לכתפי, ולוחשת: “כשאחזור.”

תגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”ד

הגעתי מאוחר. חשבתי שאחסוך זמן אם אקח אוטובוס, אבל לא לקחתי בחשבון את עומס התנועה שגזל דקה אחר דקה באדישות, מהזמן היקר שלי עם אביגיל.

כשהגעתי, לא נותר אפילו רגע בודד כדי להסביר לה מה קרה. פרשתי את ידי בהתנצלות, מקווה שההבעה שלי מספרת לה לפחות שגם אני לא מרוצה מהאיחור הזה.

אבל לא חלמתי שבהפסקה אצטרך לשלם על כך, ובריבית.

רחלה בדיוק הוציאה שקית עוגיות בית מגרות בהחלט, ולא הבינה למה אני מסרבת לטעום, כשאביגיל הפתיעה את שתינו: “שירי, היום זה השיעור האחרון, ורחלה עוזבת אותנו” היא נתנה ברחלה מבט רך שיש בו גם לא מעט צער, ואז הנחיתה עלי:” מה דעתך לנגן לנו כמה שירים?”

אין לדעת איך כולן שמעו את אביגיל, אבל בבת אחת הן היו מסביבנו, כמעט כל מי שהיתה בכיתה באותו הרגע. שואלות, מתלהבות ולא נותנות לי פתח לסרב.

“ככה את יושבת לך מתחת לרדאר? ” צחקה שיינדי, מעודדת אותי לקום. נגררתי בתוך הגוש המרוגש, רחלה מובילה בראש, מקריאה בקול את השירים שהיא בוחרת, אביגיל שקטה לצידי, אולי מבינה קצת באיחור שאני לא מאושרת מהתפקיד החדש הזה.

כל הדרך התפללתי שהחדר יהיה תפוס, שהפסנתר יעלם, שמישהו יתלה שלט שאסור לנגן, שיקרה משהו שיפטור אותי מהגזירה הזו.

תקוות שווא. החדר פנוי, הפסנתר עומד נטוע על מקומו, וכל מי שרוצה יכול להיכנס ולנגן. הוזמנתי אחר כבוד להתיישב על הכסא שארגנה לי חיה’לה ליד הפסנתר. שיינדי פתחה אותו בתנועה חשובה, מחווה על הקלידים כאילו היו שטיח אדום מכובד.

רחלה כל כך מרוגשת, שהיא לא שמה לב לישיבה הקפואה שלי. היא מעדכנת אותי ברשימת השירים, ונעמדת לצידי, מתענגת על הצלילים הראשונים. אביגיל אף היא עומדת לצד הפסנתר, מקדימה, מנסה ללכוד את עיני ולא מצליחה. בעקשנות נעצתי אותן בקלידים, מתרכזת בליווי ובהרמוניה שלא תכננתי מראש.

האמת שלא יכולתי שלא להנות. כולן שרו, והשירה סחבה עוד כמה נשים שהצלילים והשירה לכדו אותן בפרוזדור הסמוך. ראיתי את צליליותיהן משתקפות על העץ המבריק כשנכנסו לחדר ונשארו איתנו , מצטרפות בטבעיות למקהלה.

פתאום נוצרו קולות, וגוונים, וגם דינאמיקה. ראיתי אותן נעות יחד, מתרגשות, מתפללות, חורזות שיר לשיר, בלי עצירה כמעט. מלבד תקלה אחת של סולם לא מתאים שדרש עצירה וכיוון מחדש, זרמה השירה עד שהסתיימה ההפסקה.

כשהצליל האחרון נספג ונמוג, הרגשתי את התשישות כובשת אותי. מערבולת של עייפות, מחנק וכוחות שמוצו עד קרקעית הנפש. רחלה ליוותה אותי לכיתה, מודה לי בחום על מתנה שאין דומה לה. אני לא יודעת מה היא חשבה למול הדמעות המתוסכלות שלי. יצא טוב… בכנות, עצוב לי שהיא מסיימת ונפרדת מאיתנו.

רציתי לספר לה כמה אני מעריכה אותה, וכמה קיבלתי ממנה בתקופה הקצרה שהיתה לידי, אבל לא יכולתי להוציא מילה.

הבחנתי במבטיה המוטרדים של אביגיל מלווים אותי למקומי. קיוויתי שאצליח להירגע ולשוחח איתה בסוף השיעור, כי לא תהיה הזדמנות נוספת עד שאחזור. “נראה אותך בזמן אמת” אמרתי לעצמי, ובאמת הייתי מסופקת אם אצליח לגייס כוח בשביל זה. כמה שניסיתי לתכנן את השיחה, לא הצלחתי לדמיין אותה. לבסוף, הנחתי למחשבות והתרכזתי בדברי המורה.

כשהסתיים השיעור, הגיעה לסיומה באופן סופי תקופה קצרה ויפה לצד רחלה. הבטתי בה מכניסה לתיק הכתום והרחב שלה עט, קלסר ובקבוק מים גדול. ואז, מוציאה שקית קטנה ושטוחה ומפתיעה אותי: “זה בשבילך שירי. נראה לי שכבר אין לך מקום בראש. תני לדבר הזה לעזור לך” היא צוחקת למול הבעת פני המבולבלת: “בכנות, יש לך כל כך הרבה מה למכור. פשוט בזבוז שהכל נשאר בפנים.” אני אוחזת במחברת העטופה שמגעה קשיח, ומסתכלת לתוך עיניה הטובות. היא מחייכת, מהנהנת. “אני אתגעגע” היא אומרת בפשטות: “אם מספר הטלפון שלך לא חסוי, אשמח לקבל אותו”. אני מקריאה לה את המספר, והיא שומרת אותו בנייד, ואפילו מוציאה שיחה כדי לוודא שרשמה אותו נכון. הטלפון שלי מצלצל בתגובה מוך התיק שלי.

“עכשיו יש לך את המספר שלי, שירי. אבל בכל מקרה רשמתי לך אותו גם בפנים” היא רומזת על החבילה שבידי. “להתראות יקרה” היא מעניקה לי חיבוק אחרון, והולכת.

נשארה רק אביגיל, ממתינה בשקט בצד האחורי של הכיתה. הסתכלתי עליה, יושבת וכותבת משהו על דף וריחמתי עליה כל כך. קראתי לה. היא הרימה עיניים, ונעמדה.

אני מכניסה את המתנה של רחלה לתיק ביד רועדת, מנסה להדחיק יחד איתה את המתח שעולה בי.

“את כועסת עלי” היא אומרת, עדיין ממקומה המרוחק.

“שימי סימן שאלה בסוף” אני אומרת, ומקרבת אליה, מתיישבת מותשת על כסא סמוך.

“הנה שמתי. את כועסת עלי?” קשה להבין את ההבעה שעל פניה. אבל היא רצינית. יותר מידי. ומכווצת. כאילו מפחדת מהמילים שהיא הולכת לשמוע או מהתוצאות שלהן. כואב לי וכבד בשביל שתינו.

אני יכולה לומר : “לא, מה פתאום, הכל בסדר, באמת היה בסדר” ולעזור לה להרגיש טוב. אבל אני צריכה ללמוד לומר את האמת בשביל לתת לעצמי או להעדפות שלי מקום. כל כך הרבה ויתרתי, בלעתי וצברתי. איפה אני בעולם? יש לי זכויות?

אז אני מרימה עיניים ואומרת בזהירות: “במובן מסוים, כן” לוקחת נשימה וממשיכה: “לא רציתי שתהפכי את הפינה שלנו לאולם קונצרטים, זה מביך אותי ולא נוח לי.”

היא שותקת. השקט בינינו מכביד, והכיתה הריקה מרגישה פתאום כמו מקום זר ומנוכר.

“אבל היה כל כך יפה, שירי” עכשיו יש תחנונים בקולה.

“בשבילך” אני מתעקשת.

אביגיל מועכת את הנייר בין אצבעותיה, המתח זולג החוצה עם תנועותיה החדות.

“אבל את עושה את זה טוב, מה מפריע לך?” היא כל כך רוצה להבין מה הבעיה. היא בשום אופן לא התכוונה להביך אותי. אין לי ספק בכך. אבל תמיד השאלה ‘מה מפריע לך’ מטיחה אותי לקיר, סותמת לי את הפה ומפילה אותי לתהום. וגם עכשיו. אני מביטה באביגיל בתסכול ושותקת.

“בבקשה שירי!”

נועלת כל מה שהייתי יכולה אולי לומר.

מרגישה את המילים מתפרקות לי מבפנים, בלי להבין איך זה קורה ולמה.

נופלת לתוך הכלא השקט הזה, סורגי פלדה ואלפי מנעולים.

נכשלתי. שוב.

אשמח לתגובותיכן כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”ה

שלושה ימים קדחתי מחום, הוזה ומנמנמת לסירוגין. ביום שישי הייתי מוכרחה לקום ולבשל לכבוד שבת. בדרך כלל המטבח הוא מחוץ להישגיו של יחיאל, ובטח במצבו הנוכחי כשהוא כולו, פחות או יותר, ארוז בקרטונים.

רק אישה יכולה להבין את זה…אבל להסביר למישהו אחר מה לעשות ואיך, קשה יותר מאשר לעמוד על הרגליים ולעשות בעצמי.

השבת עברה עלי איכשהו. גיהנום מייסר על מה שיכולתי לעשות ולא עשיתי. על מה שהייתי צריכה לומר ושתקתי. מה הבעיה לדבר! מה!!

במוצאי שבת, יחיאל מיקם כסא באופן בלתי אפשרי בהתחשב בקרטונים הממלאים כל מרצפת בבית, והתיישב לידי. כמה שאני לא אוהבת להרגיש תינוקת הזקוקה לדיבוב, חיכיתי לרגע הזה.

“מה קרה בלימודים שירי?”

פקחתי עיניים צרובות, מבינה שאם אני רוצה לקום בהקדם מהמיטה הזאת, כדאי שאפתור את העניין הזה, ועכשיו.

“אני מבין נכון שקרה שם משהו שגרם לך לקריסה הזאת?”

“כן”

הוא שותק, מחכה. נראה קצת דרוך, ואני בטוחה שחוץ מהמצב שלי כרגע, העומס שמצפה לנו בשבוע האחרון בארץ והעובדה שאני לא יעילה כבר כמה ימים, תורמים לשורות החריצים שבמצחו להעמיק.

אני בעצמי עדיין לא מפוקסת כדי להבין את המשמעות של ‘ארבעה ימים לפני טיסה’, אבל מעריכה אותו על כך שהוא משתדל לא לדחוק בי.

“כעסתי עליה שהיא גרמה לי לנגן לפני כולן, כמעט. לא רציתי. אבל במצב שנוצר, לא נותרה לי שום ברירה”. היה נראה שהוא מופתע מהתשובה. קמט אחד במצחו התיישר בבת אחת, גורם לי לחיוך קטן.

“אז מה נשאר כרגע? העובדה שניגנת או הכעס עליה?” זה טוב שיש מישהו פרקטי בשטח שיכול להסתכל מבחוץ ולמקד אותי יותר.

“הכעס עלי”. אני מדייקת:” לא הצלחתי להסביר לה מה מפריע לי כל כך”.

“אז בואי תנסי להסביר לי” הוא נשען לאחוריו, מרים רגל אחת על גבי השניה, כאילו מכין את עצמו להרצאה ארוכה.

אבל לי יש תוכנית אחרת: “אני רוצה לערוך את השיחה הזו. להתחיל אותה מהתחלה”.

הוא מחייך:”קדימה. אני ‘היא’. תני לי טקסט”.

משחזרת את המשפטים הספורים. זה פשוט. כמעט ואין מילים.

הוא: “את כועסת עלי”.

אני: “שימי סימן שאלה בסוף”

הוא: “הנה שמתי. את כועסת עלי?”

אני: “במובן מסוים, כן. לא רציתי שתהפכי את הפינה שלנו לאולם קונצרטים”

הוא: “אבל עשית את זה טוב, מה מפריע לך?”

אני: בוכה

הוא: מחכה

הוא: “שירי, אני לא באמת ‘היא’, אני יכול לספוג הכל”.

אני צריכה לשמוע את המילים האלו. לוגמת עוד נשימה, עוצמת עיניים, ולוכדת את זה: “אני לא אוהבת לעמוד במרכז. מציק לי שאת מנסה לדחוף אותי לשם”.

הוא: “אבל העולם מפסיד אותך, ואת עושה את זה כל כך טוב. ממי את מתחבאת?” אני לא יודעת אם המשפט הזה אופייני לאביגיל, הוא מתאים יותר לרחלה… אבל זה לא משנה. המסר הזה מגיע אלי בכל כך הרבה דרכים, ומעל הכל- הוא מבטא גם את מה שהוא חושב ואומר לי תמיד.

אני: “אני לא יודעת, וזה לא הנושא. בבקשה, תני לבחור. כשאהיה מוכנה אני אמצא את הדרך לשם… איכשהו”.

יש דרך כזאת בכלל?

הוא: “טוב. לא אעשה זאת שוב. אני מתנצלת”. הפעם יש הומור בקולו.

אני: צוחקת.

כל הקמטים התיישרו. יחיאל, עדיין בתנוחה נינוחה ומעוררת קנאה, שולה את הנייד הרוטט מתוך הכיס ומשתיק אותו: “אפשר שאלה מחוץ לפרוטוקול, שירי?”

אני מסכימה.

“טוב לך שם, בצד, מאחורי הקלעים או איפה שאת מגדירה את המקום הזה?” הטלפון רוטט שוב, יחיאל משתיק אותו בהחלטיות, מחכה לתשובה שלי.

תמיד חשבתי שטוב לי שם. אבל בסוף אני מבינה שאני מפסידה המון. לראות כמה חיות יש בלהיות משוחררת, זורמת, בלי מחסומים על גבי מחסומים. אני רוצה לצאת משם, יכולה להיות הרבה יותר ממה שאני היום.

“לא ממש” אני עונה. כל כך קשה לי להודות בזה. מביך לשים חותמת על כך שאני חיה רחוק מהמקום האמיתי שלי בגלל… בגלל מה? מי שם אותי שם ולמה?

טוב, ברור שזה התפקיד שלי בעולם כרגע. אבל זה תפקיד זמני. וכשאני חושבת שוב על זה, אני שואלת את עצמי כמה שנים במצב הזה עדיין יכולות להיכנס תחת ההגדרה הזו?

הטלפון רוטט שוב, ואני משחררת את יחיאל לקבל את השיחה. מבטיחה לו תשובה מלאה אחר כך.

ואז אני מביטה סביבי, על הארגזים, המזוודות והתיקים. על המצב הזמני הזה שהוא אנלוגיה מושלמת למה שקורה אצלי עכשיו. אולי מרגישים במצב זמני דווקא כשמתכננים לזוז ממנו למקום טוב ונוח יותר? הרי מעולם לא בער לי לעזוב את אזור הנוחות שלי, ולא היה לי שום חזון לשאוף אליו.

ואם אני מנסה לדייק עוד יותר, אז המצב הזה נוצר רק בחצי שנה האחרונה. זאת עובדה מעודדת.

אבל יש סכנה אחת. להיתקע בצומת הזאת בלי יכולת ללכת קדימה. להרגיש את הדחף לזוז כשהרגליים בעצם קשורות, כמו בחלום גרוע.

מרים אמרה לי שהרצון שלי הוא מנוע טוב. אני כל כך רוצה להאמין לה, למרות מה שקרה עם אביגיל כמה שעות אחר כך.

“מתי היתה הפעם האחרונה שנפלתי ככה, יחיאל?” אני שואלת אותו כשהוא חוזר, הטלפון שבידו עדיין מואר מהשיחה שהסתיימה רק עכשיו. הוא מהרהר רגע ארוך לפני שעונה: “כל כך מזמן שאני לא זוכר, שירי” הוא מחייך וממשיך בגאווה שאני מאושרת לתת לו:” את רואה? את לא מספרת להם שם על כל הדברים שהשגת בתקופה האחרונה. רק לי יש את הזכות לראות איך את משיגה את היעדים שלך, גם אם הם קטנים, מתקדמת כל הזמן לעבר המטרות שלך”

“ונופלת לבורות מזדמנים בכיף שלי” אני מציינת ומגששת אחרי נעלי הבית שלי.

“את במסלול למתקדמים, הבורות חייבים להיות שם, הא?” יש לו תשובה לכל דבר. איזה נס.

מאוחר יותר, כשהילדים כבר ישנים, אני מכתיבה ליחיאל רשימת קניות שתעבור מחר לאודליה. הוא מעדכן אותי שחני, הבחורה של רחלי תקדים ותגיע כבר מחר כדי לעזור לנו בימים הבאים.

הימים הבאים מתגלים כרצף לא נגמר. אני חלשה אבל חוזרת לעצמי בהתמדה, מנסה להשלים את הפער שנוצר בהספקים בסוף השבוע הקודם. למזלי, העובדה שאני חוזרת אחרי החג עומדת לצידי עכשיו. ולכן, כל מה שאוכל לסדר גם אחר כך, נשלח לטיפול של אחרי החגים.

מעולם לא צרכתי כל כך הרבה עזרה טכנית בזמן כל כך קצר. ובכל אופן, עם כל הידיים העוזרות והמחבקות, צנחתי על כיסא המטוס מותשת, מניחה ליחיאל לטפל בילדים מקווה בכל לב שארבע שעות מנוחה יאוששו אותי.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”ו

ההמראה הותירה אותי מוצפת באדרנלין. לא ציפיתי שהחלק הזה ילחיץ אותי, אבל התחושה של הגוף הנדבק לכיסא, יחד עם הרעש הגובר של המנועים כשהמטוס מתחיל להאיץ על המסלול, היו בלתי צפויים. המהירות שבה הקרקע והשדות שמסביב נעלמים תחת הגלגלים גרמה לי להבין את העוצמה של הרגע, ועוררה בי תחושה כאילו אני נקרעת מהקרקע, ונמסרת לרחמי שמיים.

נשמתי בהקלה כשהמטוס התייצב סוף סוף, רעש המנועים פחת משמעותית, ואפילו האנשים מסביבי, שכנראה כבר חוו את הסצנה הזו לא פעם, החלו להירגע ולאותת שהחלק הקשה מאחורינו.

מיד כשהיה אפשר לשחרר את החגורות, העברתי את מויש המייבב על ברכי, מנסה להרגיע אותו מהבלבול וחוסר המנוחה שהשתלטו עליו מאז שנכנסנו הבוקר לשדה התעופה. אמצע היום עכשיו, אבל העולל המפוחד שלי פשוט הניח ראש ונרדם מיד. נשימותיו השלוות מרגיעות גם את שלי.

“מה את רואה עכשיו, רבקוש?” שאלתי את בכורתי, שלא הצליחה להתנתק מהחלון מהרגע שהמטוס התחיל לזוז. היא עקבה אחר צוות הקרקע המתרוצצים, אחר המסלול הדוהר מתחתינו, ואחר האדמה שהתרחקה והפכה קטנה ומופשטת יותר ויותר עם כל שנייה שחלפה.

“כבר אין יבשה ולא בתים קטנים,” היא דיווחה בהתרגשות. “עכשיו אני רואה רק ים, וגם צמר גפן לבן” הוסיפה, מביטה בי לרגע בעיניים בורקות, ומסכמת: “זה כל כך יפה, אמא!”

חייכתי אליה, מסכימה בכל לב שנופי שמיים הם דבר מופלא ומהפנט. הנחתי בזהירות את מויש הישן על כסאו, נזהרת שלא להעיר אותו. הצצתי לאחור, מגלה את יחיאל מנמנם, מותש.

מסכן, כל כך הרבה כוח הוא היה צריך לגייס בימים האחרונים. שמחתי בשבילו על ההקלה והתמיכה שיקבל בקרוב אצל אבא ואמא, כמו תמיד. הם היו מקור לרגיעה ושקט נפשי עבור שנינו. הבטתי לעבר אלי וחיים, שהיו מרותקים לחלון, עיניהם פעורות בסקרנות בעוד הם שקטים להפליא לעת עתה. לא מפליא. חוויה כזו הם לא עברו מעולם.

הסתובבתי חזרה, נושמת הקלה ושקט. חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה, שבו אין שום דבר מיוחד שאני חייבת לעשות, ומיד. אין שום דבר שתופס את הראש והמחשבות חוץ מהידיעה שאת בין מים לשמים בדרך אל אבא ואמא. של יחיאל, כמובן:)

סוף סוף אני יכולה לשבת ברוגע יחסי, ולתת לבחירה הפנימית שלי לחזור לפעולה, אחרי התקופה האחרונה שהכתיבה לי את השעות והרגעים.

הוצאתי מהתיק את המתנה של רחלה, שהמתינה בסבלנות עד עכשיו. סוף סוף הגיע הזמן שאפתח אותה. כשהסרתי את העטיפה הצבעונית, גיליתי ספר כתיבה איכותי בכריכה קשה, מעוטר במנדלה כסופה על רקע כחול עמוק.

פתחתי אותו ברכות, מדפדפת, מלטפת בעיניי את העמודים החלקים. אל העמוד הראשון היה מוצמד דף מקופל. סקרנית, פתחתי אותו.

“שירי” כתבה רחלה באותיות עגולות וזורמות.

“יש מפגשים שהם פשוט נשיקה מבורא עולם. תמיד האמנתי שכל אדם שאנו פוגשים לאורך חיינו ומכירים בהזדמנויות שונות, הוא חלק מתוכנית הלימודים שלנו, ושלו. כלומר, של הצד השני…

אין לי ספק שאין “סתם” בעולם המושגח שלנו.

אז נכון, יש אנשים שהמסלול איתם קשה ושיעורי הבית שהוא נותן לנו דרכם מאתגרים. אני תמיד מתפללת להינצל מנסיונות כאלו, והלב שלי אומר לי שאת מכירה אותם טוב ומקרוב…

קשה לי לחשוב על כך שמישהו גרם לך סבל ופצע אותך ואולי גרם לך להתגונן ולסגור את הדלת להזדמנויות חדשות וטובות. אבל זו הדרך שלך, אז עם כל הכאב אני מבינה שגם לזה יש תפקיד.

ודווקא בגלל זה, אני עוד יותר מעריכה אותך על כך שנתת לי מקום, עם רוך ורגישות שבאמת לא פגשתי אצל אף אחת אחרת. נהניתי כל כך מההבנות העמוקות והשיחות איתך, שלמרות שהיו קצרות ונדירות- נתנו לי המון.

אתגעגע אליהם מאד. ואילך, כמובן. היה לי כל כך טוב!

ואם אני מציצה עכשיו לתוך עיניך, אז יש בהן דמעות… ואולי זה אומר שגם לך היה טוב:)

הלוואי. ושימשיך הטוב הזה, ויהיה עוד יותר טוב. וערב. תמיד.

אוהבת, רחלה”

טוב. ארבע פעמים טוב.

קיפלתי את הדף בעדינות ונשענתי לאחור, עוצמת עיניים ומאפשרת לדמעות לזרום עם החום והאמת הפשוטה שהניחה רחלה במילותיה. “אני בוחרת להאמין לך, יקרה” לחשתי בליבי בלי קול :” ולהתגעגע- זה דבר טוב”.

חמש.

ואז ידעתי מה אני הולכת לעשות עם הספר הזה.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”ז

סיוון תש”פ

יום אחד היא חזרה. אנרגטית ועליזה מתמיד, כאילו לא חלפו שבועיים או יותר מהשיחה האחרונה שלנו, או יותר נכון- מהתגובה האחרונה שלה. כי אני מצידי המשכתי להעביר לה את הודעות רלוונטיות מהקוראות, בלי שיהיה לי מושג אם היא קראה אותן או לא.

בזמני ההפוגה שהתארכו, הייתי תוהה אם השיחות שלנו התקיימו בכלל. כמובן שכן. הכל היה מתועד בתיבת המייל שלי. לפעמים הייתי פותחת את ההודעות ועוברת על השיחות כדי לנסות לבדוק אם פגעתי באיזושהי דרך, או שכתבתי משהו לא לעניין שמצדיק את ההתעלמות המוחלטת הזו.

לא מצאתי.

“אז מה את אומרת, שירי? הסיפור שלי ממש צריך אותך, אחרת העורכת הXXX (צונזר מפני כבודכן) תהרוס לי אותו. ומעצבנת המוריה הזאת! היא לא מוכנה להחליף לי עורכת באמצע סיפור! אבל תתכונני… בסיפור הבא- אני אעמוד על כך שרק את תקבלי את התפקיד החשוב הזה”.

חשוב? מלחיץ. ואני ממש לא רוצה אותו. ובכל אופן, שוב החמיאה לי העובדה שאני נראית לה מתאימה לתפקיד.

“בלעת את הלשון? או את המקלדת? ” היא כתבה כשלא הגבתי להכרזה הנרגשת שלה. לא ידעתי מה לענות, אני לא יודעת לשקר, ולא יכולה להבטיח בשום אופן נאמנות.

אבל היא לא חיכתה לתשובה שלי והמשיכה, דוהרת הלאה: “את ידעת שבנג’ו הוא כלי שמקורו באפריקה והגיע לאמריקה עם העבדים האפריקנים?”

האמת היא שלא ידעתי. חשבתי שהבנג’ו הוא כלי שהתפתח באמריקה אם הוא משולב בעיקר במוזיקה עממית אמריקאית. במחשבה שניה, מי הם תושבי אמריקה של אותם ימים?

“יש לך מושג כמה חומרים קראתי על העבדות באמריקה? *פרצוף מותש* זה לא נגמרררר! אבל אין ברירה, אני חייבת להיות מדויקת בעובדות שאני נותנת בסיפור שלי”

“את הולכת לכתוב על מוזיקה?” שאלתי, מקווה שהיא הולכת להכניס קצת רכות ואמנות לסיפור הזה.

“למה?”

“אוכל לעזור לך עם החלקים האלו מבחינה מקצועית. יש לי רקע מוזיקלי טוב”. עניתי.

“באמת? *מקנאה* על איזה כלי את מנגנת?”

“פסנתר” הגנבתי מבט מתנצל לפסנתר שעמד בפינת הסלון, נטוש. זמן רב לא פתחתי אותו. מאז חנוכה.

“יש לך פסנתר?? בבית?” מלאו סימני שאלה מתפלאים את ההודעה של אלישבע.

“כן, האמת שהוא שהוא סגור רוב הזמן. אני בקושי מנגנת.”

“מגיע לך עונש… הייתי מתה לדעת לנגן! איך את נותנת לכשרונות שלך לישון? בכללי אני חושבת שאת מבוזבזת ואת אפילו לא יודעת את זה”. מוסר חודר כליות. שלחתי לה פרצוף פעור פה.

“אז תתחילי לנגן, מותק, אחרת אני אחרים לך את הפסנתר. זה לא חוקי שיש לך כלי כזה בבית ואת לא משתמשת בו!”

אז התחלתי לנגן. פתחתי חוברות ותווים וניסיתי לשחזר את כל מה שלמדתי וידעתי. מפתחות, סולמות, מקצבים וארטיקולציות*, מתחילה בקטעים קלים ויפים, ומתקדמת לאט לאט למורכבים שבהם.

אמנם המוח זוכר כל מה שלמד, ובמיוחד במה שקשור לקואורדינציה, אבל האצבעות איבדו את הגמישות שלהן, ועל זה הצטערתי במידה רבה. יש לי בסך הכל חודש וחצי עד שלושת השבועות, כדי להחזיר אותן לכושר. אם חלילה לא נזכה להיגאל, אצטרך להפסיק שוב עד אחרי תשעה באב.

אלישבע עקבה מרחוק אחרי ההתקדמות שלי.

“כמה זמן התאמנת היום?” שאלה ערב אחד: “קראתי שפסנתרן מקצועי משקיע שמונה שעות ביום לאימונים!” הוכיחה לי שהיא בעניינים.

“זה נראה שאת באמת מתכננת לשדוד אותי אם לא אנצל אותו, המפקדת” עניתי ולא סיפרתי לה שניגנתי בקושי שעה.

“חה! בדיוק ככה. תמשיכי, יש לך עתיד מזהיר!” היא היתה בטוחה במה שהיא אומרת. בלעתי את הנבואה שלה בשמחה רבה.

המשכתי. המוזיקה עשתה לי טוב. וגם לרבקוש, אלי וחיים שהיו יושבים עלי ולידי ומבקשים לקשקש איתי או לשיר כפי יכולתם שירים מהגן אליו חזרו לא מזמן.

שבוע חלף, ואלישבע עדיין כותבת ומעדכנת, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום. באחד הערבים בהם נכנסתי לקובץ הסיפור שלה כדי לסייע בעריכה, גיליתי דמות חדשה.

ניק היה נגן בנג’ו שנפצע כשנפל מסוסו בזמן שרעה את הבקר יחד עם קבוצת בוקרים. סופת חול עזה גרמה לסוס להשתולל ולזרוק אותו מעליו. ניק, שניסה להגן גם על הבנג’ו שלו, נפצע קשות ברגלו.

הוא הגיע להתיישבות הצעירה, שהיתה הקרובה ביותר למקום בו נפל, כשהוא נכה ופצוע, והתושבים שטיפלו בו במסירות נהנו מערבי מוזיקה עליזים, עשירים בשירי פולק, שהוא גמל להם תמורת העזרה החיונית שהגישו לו.

“אלישבע, את מרשה לי לומר לך שניק מעלה לי אסוציאציה חזקה עם הנווד של מיה קינן באיסתרק?”

חשבתי שהיא תוכיח לי עד כמה גדול השוני ביניהם, ושאין מה לדאוג, אבל אלישבע דווקא חשבה שאני צודקת: “אוי! איזה נס שיש לי אותך! תודה תודה! תני לחשוב רגע…”

למול עיני הסמן של אלישבע התרוצץ על המסך, משנה מילים ומשפטים ומרכיב מחדש את הפאזל של ניק.

“אני עדיין לא רוצה לוותר על הבנג’ו אחרי כל המחקרים. אבל אני אוסיף לו חבר להרכב, והוא יהיה עיוור”

“עיוור?” לא עמדתי בקצב המחשבות שלה.

“אז מה, חירש?? 😂 “

“בעצם… תקשיבי לרעיון שלי: ניק יהיה בוקר שגילה את נלסון פצוע על אם הדרך. נלסון היה שליח של הפוני אקספרס, מערכת הדואר של אותה תקופה, הוא הותקף על ידי מישהו, אני צריכה לבדוק אם אלו יכולים להיות אינדיאנים או שודדים, בדרכו מיומה שבאריזונה של אותם ימים לכיוון אוזארק, בתיקו היה דואר שהיה מיועד למתיישבים באזור. ניק החליט ללוות אותו לעיירה הקרובה, וככה הם יצטרפו שניהם לחגיגה של ג’ק”.

“וואו. מעניין כל כך.” זה כל מה שהצלחתי לכתוב בהערה בצד. המהירות בה היא טוותה את הפרטים והעובדות סיחררה אותי: “ומה יהיה התפקיד שלהם בחגיגה הזו?” שאלתי, דואגת לגורלם של השחקנים החדשים. החגיגות של אלישבע היו קטלניות עד כה.

“הם יהיו הרינג אדום** וריחני… ששש אל תגלי!”

“הרינג?” שיערתי שהיא לא מתכוונת להאכיל בהם את קבוצת המתיישבים טרודי החיים.

“אני אסית לעברם את כל החשדות של ג’ק וחבורתו. תתכונני, הולך להיות שמח”.

*ארטיקולציה- סימנים המדריכים את הנגן לגבי טכניקת הנגינה וההבעה.

**הרינג אדום – מידע מטעה שתפקידו להסיח את דעת הקוראים מהאשם האמיתי.

תגובותיכן החשובות כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”ח

ההשפעה של אלישבע על חיי היתה משמעותית מאד. האנרגיות הבלתי נגמרות והנושאים בהם עסקנו הציבו בפני אתגרים אינטלקטואליים ובאותה מידה דרשו ממני כוחות פנימיים וגרמו לי לדריכות.

דריכות? כן. למרות שעברו חודשים מאז שנכנסתי למערכת והכרתי את אלישבע, עדיין לא הרגשתי שהגעתי לשלווה המצופה מקשר יציב, זו המאפשרת להרגיש רגוע ונוח כשאת מכירה מספיק טוב את המפה ומבינה מי עומדת מולך.

עוד לא הבנתי.

כאילו שהמקום השליו הזה- הוא בלתי מושג בשבילי, ומשהו נסתר מחבל בו פעם אחרי פעם, מונע ממני להוריד קצת עוררות ולהירגע. היה שלב שחשבתי שהבעיה נמצאת בי. שאולי במהלך השנים איבדתי את היכולת לתחזק קשרים או לשמור עליהם, במיוחד לאור הניסיון הדל שהיה לי בעבר. לא היה לי מושג מה אני לא עושה טוב.

כשהיו לי זמנים פנויים לחשוב בהם, היו עולים בי שני קולות, ואף פעם לא הצלחתי להכריע ולהחליט מי מהם הוא הצודק. מצד אחד הערכתי את אלישבע והיא היתה חשובה לי כחברה או אולי יותר נכון כקולגה, בתחום חדש ומרתק שתמיד הבטתי בו מבחוץ. היא העשירה את המושגים שלי בנדיבות ובסבלנות ודחפה קדימה את היכולות שלי. היו זמנים שהיה נראה שהיא פשוט לוקחת אותי כפרויקט רק כדי להוכיח לי כמה אני מיוחדת. העידוד והדחיפה שלה הצמיחו בי דברים חדשים.

מצד שני- היו את החלקים הלא ברורים, אלו שהיו גורמים לי להתכווץ ולהרגיש לא בסדר, אפילו בלי שנאמרו מילים. בעצם… אולי היעדר המילים הציק לי?

חיכיתי להן. למשל, לפני או אחרי היעלמויות ארוכות של שבועות ארוכים. היה גם את הבלבול שחשתי אחרי תגובות לא צפויות שהשאירו אותי מוטרדת וחסרת מילים.. עד שהבנתי שהראש שלה עובד קצת אחרת ויש לה גבולות ותפיסות שונות לגמרי משלי.

קיבלתי את זה, כיבדתי וגם שמתי בצד את מה שלא התאים לי. אבל עדיין לא הרגשתי בטוחה.

לא ידעתי להגדיר מה חסר, אבל היה לי ברור שלא הכל נמצא. אז תליתי הכל בעצמי, והמשכתי הלאה מתמקדת ברווחים שאפשר להתרשם מהם גם מבחוץ.

לא היה קשה לראות את ההשפעה שלה עלי. הבית התמלא במוזיקה ובחיוניות חדשה. אמנם לא חזרתי לצייר, אבל הייתי יוצרת המון עם הילדים, ובשלב מסוים היינו צריכים לרכוש ארון שיכיל את כל החומרים, הצבעים וקופסאות היצירה שמלאו את החדר.

אני חושבת שזו היתה התקופה היוצרת הכי טובה שהיתה לי אי פעם. אפילו יותר מהתקופה של רשל. אז, הייתי ילדה קטנה. הייתי תלויה במבוגרים הבודדים שמסביבי בשביל לגדול. רשל הדליקה את האור בחיי, נורה קטנה ומחממת בלי קשר לגודל שלה. היא תמיד עודדה אותי להסתכל סביב ולהנות מכל הטוב, וכך עשיתי כל עוד היתה לצידי.

אבל אלישבע- הדליקה לי מנוע. עם הכוח המיוחד שלה, היא הזיזה אותי מהמקום הפסיבי שלי לכיוון של חשיבה ופעולה. היצירתיות שלה הפעילה את זו שלי, שהיתה מוסתרת ומצומקת עד שחשבתי שהיא פשוט לא קיימת. כאילו שהחשיפה לקיצוניות המופרעת שלה, משכה אותי לאמצע מהעבר השני בו הייתי.

המסע המרתק הזה הסתיר במידה מסוימת את הקשיים והתמיהות שצרחו במוחי בלי הפסקה בהתחלה. אפילו יחיאל שביקש ממני להיזהר ולהקשיב לעצמי אז, לא הסתיר את ההנאה שלו מהמקום החדש שלי.

נרדמנו על המשמר, שנינו.

אלישבע הבטיחה שיהיה שמח. אז באמת היה שמח, אבל מכיוון אחר. אחת הקוראות שכנראה נשאה בתואר חינוכי כלשהו, הקימה צעקה גדולה, עד כמה שמילים כתובות יכולות להשמיע קול. לדבריה, כבר תקופה ארוכה שהיא מתאפקת שלא להעיר, ומנסה לתת לסיפור הזדמנות לעלות על דרך הגיונית, אבל מבחינתה אין הבדל בין הסיפור הזה לבין כל יצירה אחרת על המערב הפרוע. היא לא פרטה לאיזה סוג יצירה היא מתכוונת, אבל לי היה ברור שהיא לא מתכוונת לסיפורת….

“היכן בדיוק מושחלים הערכים שלנו? בתכסיסי נקמה מתוחכמים? בדמויות זרות ומוזרות?” צעק הכאב.

“ולסיום,” הוסיפה הכותבת הנכבדה תמיהה עבה ומחייבת: “שמתי לב שאתם מפרסמים רק תגובות חיוביות על הסיפור הזה. האמנם אני האדם הראשון שמציקים לו התכנים הללו? ואם זו רמת הקוראים שלכם, שנהנים מכל טיפת דם, אני תוהה אם מקומי ביניכם”.

התגובה הזו עוררה אותי לבדוק גם את עצמי. איך קרה שאפילו אני התחלתי להתרגל לסיפור הזה, שכל כך זעזע אותי בהתחלה? אמנם היה אפשר לשים לב שאלישבע מיתנה את הסערות שאפיינו את החלק הראשון של הסיפור, ואולי גם לא היתה לה ברירה למול הלחצים מצד המערכת. אבל הנה, עדיין, מעבר למילים עצמם, יש תוכן ומהלך שהוא כל כך זר ואחר ביחס לסיפורים אחרים במגזר.

שיגרתי את ההודעה למוריה בלב כבד, וריחמתי עליה. כעת היא תהיה חייבת, כנראה, לפרסם את התגובה או חלק ממנה, ולהתעמת עם אלישבע לגביה ולגבי המשך הסיפור.

יומיים שקטים חלפו, ואז נכנסה הודעה מאלישבע. הבטתי בה מבחוץ בלי לפתוח אותה, כאילו מפחדת לגעת בה: “האם לא התקבלו תגובות השבוע?” היא שאלה.

נאנחתי בהקלה ופתחתי את ההודעה, מוודאת שזהו תוכנה ועניתי בזהירות: “העברתי לך כל מה שרלוונטי” מה שנכון.

“ומה שלא רלוונטי?”

“לא רלוונטי😅” למה הוספתי אותו? זה לא מצחיק באמת.

“יש משהו שאני צריכה לדעת?” מילים כתובות לא יכולות להעביר אינטונציה. אבל בכל אופן המשפטים הקצרים שלה נשמעו לי כל כך קרים וחדים.

חשבתי רגע ארוך מה לענות. לא רציתי לומר שום דבר שיסבך אותי או לקלקל את מה שכבר יש, ויותר מזה-לא סברתי שאני אמורה לעדכן אותה בעניינים הקשורים למערכת.

“את לא עונה!” אין לה סבלנות היום, והלחץ שלה מדביק אותי ומכאיב לי את הראש.

“מה שאת צריכה לדעת – את יודעת” התחמקתי שוב. להפתעתי, היא קיבלה את התשובה והניחה לי.

עוד יומיים חלפו. אלישבע שתקה מאחורי המסך.

לא ידעתי מה לחשוב. חששתי מהכעס שלה, והייתי חסרת אונים וטרודת מחשבות. אפילו לא יכולתי לדמיין איך היא תגיב אם אכן מוריה תשוחח איתה, ומה תהיה ההשפעה של השיחה על המערכה הזו ועל הקשר שלנו. באמת שלא רציתי לאבד אותה והמתח מסביב למה שהולך להיות התיש אותי.

לא הייתי צריכה לחכות מידי הרבה. אבל גם כך, כל יום שחלף היה לא פשוט בשבילי. באותו ערב כתבה לי אלישבע: “שירי, מוריה דיברה איתי היום. סוף סוף. כבר חשבתי שמי יודע מה קרה. אני ממש לא מבינה למה לא סיפרת לי על ההודעה הזאת…”

הנה זה בא. הבנתי שמוריה קבעה איתה שיחה אבל לקח זמן בפועל עד שהיא התבצעה. אולי לכן אלישבע נסתה לברר קודם מולי במה העניין. בימים הארוכים חשבתי על תרחישים שונים והכנתי כמה תשובות אפשרויות. בחרתי אחרי מחשבה אחת מהן: “בואי נפריד בין התפקידים שלי במערכת לבין הקשר שלנו. טוב?”

“מה הקשר להפריד? את סתם פחדנית. תלמדי שתגובות כאלו לא מזיזות לי. ככל שיש יותר עסק ודיבור מסביב לסיפור, כך זה עושה לו טוב! אחרי תגובה כזאת, לא יהיה מי שלא יקרא אותו!”

“זאת אחת המטרות שלך?” שאלתי בתמימות, לא מוכנה לתשובה הכל כך לא צפויה שלה:

“זה לא עניינך”.

מחכה לתגובות שלכן כאן

[שירי 🙂]

פרק מ”ט

אם יכולתי לשים את האצבע על נקודת הזמן בה הרגשתי שאני מתחילה להימעך, זה היה כאן. למרות שמאז ומתמיד הרגשתי מולה כמו על גבי גלי ים סוערים, פעם נמשכת קדימה, פעם נשאבת לאחור. כמו אז, גם עכשיו החוף היה רחוק מדי, והים – עמוק מדי ואני שוקעת וצפה בלי שליטה, ומתנדנדת על גביהם לעבר שום מקום, עד שנגמר לי האוויר.

המצב הכל כך לא ברור הזה החזיר אותי אחורה, לתחושות שליוו אותי בהתחלה. כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שתבקש עזרה או תשתף בתהליך מעניין, אתחמק ממנה עד שתבין שהכתובת שלי השתנתה. אבל לא עמדתי בזה. כאילו שהיא הפעילה עלי כוח ממגנט שאין באפשרותי להתמודד מולו. ושוב נסחפתי פעם אחר פעם ותמיד יצאתי מלוע המשאבה שלה חבוטה וכואבת.

אלישבע לא הזכירה את השיחה שלה עם מוריה כשחזרה אחרי שבוע. עדיין זכרתי והייתי פגועה מההתבטאות האחרונה שלה. יכולתי להבין שהיא היתה נסערת בעצמה, ומשום מה האמנתי יותר לזה מאשר להצהרות שלה שתגובות מתקוממות לא מעסיקות אותה.

באופן מפתיע היא סיפרה לי שהיא לא מרגישה טוב, וקודחת מחום.

“את חושבת שנדבקת?” שאלתי בזהירות, הבידודים וההידבקויות היו נושא בוער בגל השני של הקורונה. לא מזמן, ממש אחרי החג ישבנו כולנו בבידוד אחרי שרבקוש נדבקה מחברה. למזלנו, אף אחד לא פיתח תסמינים, אבל זו היתה רק שאלה של זמן עד שמישהו ידבק.

“אולי” היא ענתה:”גם ככה אני עובדת מהבית, אז זה לא משנה לי אם נדבקתי או לא”. זאת היתה הפעם הראשונה שאלישבע שיתפה בפרט אישי. רציתי לשאול מי יכנס לבידוד לכבודה, אבל שמרתי את המילים לעצמי. הספיק לי “זה לא עניינך” אחד.

לאחר מכן כבש הכאב את הראש והעיניים , והמצב שלה עורר בי חמלה. רציתי לעזור לה, חשבתי שאם אשקיע יותר אזכה סוף סוף באמון שלה. לא יכולתי להאמין שיש אנשים ששום השקעה לא תיישר את התפיסות שלהם.

אבל אני לא רציתי להתייאש. כל כך רציתי שיהיה טוב, והייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה יקרה.

נשאבתי שוב.

בתחילה חשבתי שאלישבע מגיבה טוב. היא חזרה להיות אדיבה ומתחשבת, הזמנים היפים היו עשירים בידע ובחשיבה משותפת. היה טוב. חשבתי שעברתי את הגל הזה בשלום, ואולי סוף סוף אנחנו מתקרבות יחד לחוף. ואז שוב הגיע שקט. והוא משום מה הפתיע אותי.

מצאתי את עצמי מתגעגעת ומחכה, בלי יכולת לעשות משהו עם זה. הגעגוע היה כואב. לא צביטות קטנות שאת מוכנה לשאת במחיר הידידות, אלא כאב של סבל שאת רוצה שיעזוב אותך והרגע. במבט לאחור, הרבה תחושות ביחס אליה היו מעורבים בכאב מהסוג הזה.

רשל הלכה והשאירה אחריה כאב צורב וגעגוע עמוק. אלישבע- עדיין כאן והיא פשוט כואבת לי. האם מישהו יכול להזדהות עם המצב המוזר הזה?

לא יכולתי להבין מה קורה לי. התפללתי שהקשר הזה יסתיים, שאצליח להתנתק ממנה ולשוב לחיים השקטים שהיו לי קודם. ואז הייתי נזכרת בכל מה שהרווחתי וכבשתי בתקופה האחרונה ובזכותה, ושוב הייתי מפקפקת אם המסקנות שלי נכונות. אלישבע נותנת לי כל כך הרבה. זה לא יתכן שיש כאן משהו אחר. ואם כך- אני צריכה להתאמץ יותר, להשקיע עוד. ולבדוק גם מה לא בסדר אצלי.

חיכיתי שהיא תחזור, אבל לקח זמן רב עד שזה קרה. ואז חטפתי סטירה מצלצלת. בעצם שתיים. אחת על הגעגוע, שניה על כך שהודיתי בקיומו.

ועל מה הגיע לי כל זה? בסך הכל הצעתי לה לרחם יותר על הדמויות שלה, לא לקחת לג’ק הכל ולהשאיר אותו חסר תקווה. לא יכולתי לשתוק בזמן שהיא פשוט מתעללת בו או שופכת עליו את כל היצרים הכי חייתיים שלא ראויים לבן אנוש. היא היתה כל כך בטוחה בדרך שלה, והיתה לה אפילו דרך מקורית להסביר לי את זה.

אני: “את לא מרחמת על ג’ק? לא תשאירי לו שום מוצא מהמצב הזה?”

היא “לא. עוד לא הבנת איך הראש שלי עובד?”

אני, מהססת: “אההמ… אולי לא?”

היא: “התגעגעת אלי?”

אני מופתעת מהשאלה. אולי תהיה לי הזדמנות לבקש ממנה קצת יותר הסברים? “כן. ממש חיכיתי שתחזרי” והיה לי כואב ורע עם זה.

היא שותקת רגע ארוך ועונה רק אחרי שאני מתחרטת אלף פעמים על גילוי הלב שלי: “שאחזור? מאיפה? הייתי כאן כל הזמן!”

אני, מתקוממת ולא מוכנה לוותר: “נו באמת אלישבע, תסתכלי על התאריך האחרון של השיחה הקודמת שלנו”.

היא: “העובדה שאני לא מגיבה, לא אומרת שאני לא כאן. את עדיין מאפשרת לי לענות כשנוח לי, כן?”

אני: “אז למה שאלת אם התגעגעתי אליך?” יש לי דמעות. פצע טרי מדמם שוב בטיפות גדולות.

היא: “לא שאלתי באמת”

שקרנית! אני כל כך המומה מההכחשה שלה, שאני פשוט גוללת כמה הודעות אחורה ומצרפת צילום מסך בלי להוסיף מילה.

היא: “התכוונתי האם באופן כללי את מתגעגעת”

את שוב משקרת לי! אני לא מאמינה לטיוח הזה ובכל זאת עונה על אף שהאינטואציות שלי צורחות ומצוות אותי לעזוב כאן ועכשיו: “כן. מי שאני אוהבת, אני מתגעגעת אליו”

היא: “גם אוהבת! וגם מתגעגעת! ממש חטא על פשע! חה!” הבוז שלה מצליף בי כמו סופת קרח, מקפיא לי את הדמעות כמו גם כל כולי. אני קוראת הלומה את המילים הבאות:

“ולזה בדיוק אני מתכוונת. כשאת מתגעגעת את רק סובלת. בשביל מה? זה לא נותן לך שום דבר, ובטח לא למי שאת מתגעגעת אליו. כבר אמרתי לך אלף פעמים… אין אצלי רגשות מיותרים. אז בטח לא במה שקשור לדמויות דמיוניות, אני לא מבזבזת עליהן טיפת רגש”.

ועלי? לא שאלתי. התשובות שלה היו כל כך לא צפויות, חששתי מהן כאילו שחיי היו תלויות בהן.

תגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ’

פעם ראיתי סרטון של פרח נפתח בהילוך מהיר. בתחילה הוא היה ניצן סגור ומחובק עם עצמו שרק קצוותיו הסמוקים מרמזים על הצבע והיופי שבתוכו. ואז הוא התחיל להתמתח ולהתרכך, עלי הכותרת החיצוניים נפרדו זה מזה חושפים את לב הפרח שצבעיו העזים מחזירים את אור השמש. פלא.

עכשיו, כמה קשה לדמיין את הפרח היפהפה הזה מאבד בהדרגה את זוהרו ונפרד אט אט מהחיים. עלי הכותרת דהים וכמשים, הגבעול משפיל את ראשו כאילו נכנע לכובד הימים שעברו עליו. בהדרגה מתרופפים העלים המיובשים ונושרים אל האדמה כמו דפי זכרונות אבודים.

נבלתי לאט בלי לשים לב. העולם שמסביבי נעשה דהוי ולא מעניין, החשק ליצור הוריד את ראשו ונעלם בבור הסוער, החיוך והשמחה נשרו גם הם והתמעטו כאילו היו רק משחק זמני. במצב הזה שעדיין לא הייתי מודעת אליו לגמרי, ניסיתי להציל את הקשר ההפכפך, ובאותה מידה התפללתי לקבל כוח ולהתנתק. התעתועים הפכו למסע ברכבת הרים. מעורר אימה ובחילה.

לא הרגשתי טוב. מויש עמד להצטרף למשפחה בסוף אותו החורף, והערבוב הרגשי והפיזי בלבל אותי ואת כל התחושות.

בשלב הזה לא שיתפתי את יחיאל במה שקורה. היה נראה לי מטופש לספר לו על התבטאויות הלקוחות מגיל הנערות. הוא מצידו לא חשד שקורה איתי משהו חריג, כי בסך הכל התפקוד שלי התאים למצב שהייתי בו. אבל עמוק בפנים ידעתי שאני נובלת ותכף אעלם.

ובדיוק אז נדבקתי. כאילו שמערכת החיסון שלי נכנעה למצב הקשה בו הייתי.

אלישבע הרגישה משהו. ההודעות התכופות שלה סיפרו לי שהיא שמה לב למצב הירוד שלי והיא התעניינה יותר בדרך היחודית שלה. באחד הימים בו הייתי חלשה ומצוננת, היא סיפרה לי שיש וירוס מחשבים שעובר דרך המיילים, ועלול לפגוע בין השאר באבטחת מידע אישי. בדיוק באותו שבוע, המחשב שלי (כלומר, של חמותי) התנהג לא יפה, וחשבתי ברצינות לשלוח אותו לטיפול אצל הטכנאי, רק שלא נמצא אדם בריא או לא מבודד שיוכל לעשות את זה בשבילי.

אלישבע הציעה לי עזרה בלבדוק מה עובר עליו. בתחילה היא הדריכה אותי צעד אחר צעד מה לפתוח ואיך, וכשהסתבכתי היא התחברה מרחוק כדי לטפל בבעיה בעצמה. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה ששוחחנו בטלפון. אלישבע ביקשה את המספר שלי והתקשרה אלי ממספר חסוי. היא הסבירה לי שסוללת הטלפון הנייד שלה התרוקנה, ושלכן היא מתקשרת מהטלפון בעבודה. היה לה קול עדין ושונה לגמרי מהדמות הקשה והתקיפה שדמיינתי. הוא עדיין מהדהד בראשי.

“מה קרה לך?” היא שאלה כששמעה את קולי.

“אני צרודה ומצוננת… נדבקנו כולנו” חוץ מרבקוש שחודשיים קודם לכן כבר חלתה.

“אויש. טוב, בואי נראה מה קורה כאן” עניינית כתמיד היא נכנסה ויצאה מחלונות ותפריטים.

לא יכולתי לעקוב כי לא הבנתי מה היא עושה. אבל היא הסבירה שהיא בודקת אם יש סימנים לתוכנה מסוימת שמפריעה למחשב, ועל הדרך היא מוודאת שהכל תקין עם מערכת ההפעלה. דקות ארוכות עברו, כשחיים קרא לעזרתי.

“את יכולה לגשת אליו” הציעה לי בקול עסוק: ” אני תכף מסיימת. נראה שהכל בסדר”.

הלכתי, כשהיא מספרת לי דרך הטלפון מה היא בודקת וגם מעדכנת שבינתיים היא לא מוצאת משהו חריג. עוד לפני שסיימתי לטפל בחיים, היא הודיעה לי שסיימה וניתקה את השיחה.

המחשב אכן חזר לעצמו וחסך לנו את כאב הראש איך לשלוח אותו לטכנאי. האמת, שלא העליתי בדעתי שניתן לסדר בעיות כאלו גם בשליטה מרחוק. הודיתי לאלישבע בכל לב, והחסד הזה עמד לזכותה גם בימים הבאים.

אבל לא להרבה זמן.

גיבוריה של אלישבע ניצבו בשלב זה על פרשת דרכים. סטיב, בן דודו של ג’ק, הגיע לעיירה מותש ומדוכא אחרי מסע ארוך. ארבע שנים קודם לכן, הוא הצטרף לקבוצה של מחפשי זהב שעשו את דרכם לקליפורניה. המסע נמשך חודשים רבים, ובסופו של דבר, לאחר שהשיג בעלות על שטח קטן, האשימו אותו חבריו בגניבה. השריף הוזעק, ולמרות תחנוניו, אף אחד לא הקשיב לצד שלו בסיפור. סטיב נאלץ לברוח במהירות, כשהוא חושש לחייו שהיו בסכנה מיידית. הוא עשה את דרכו לג’ק, בודד וחסר כל, נרדף על ידי תחושות קשות של אובדן אמון וחוסר צדק.

סטיב השתלב היטב בעיירה בסיועו של ג’ק, אך הוא פספס כמה פרטים חשובים על הסכסוכים המקומיים. מתוך רצון לחזור הביתה בקלות, הוא הצטרף לקבוצה התומכת בהרחבת קו מסילת הרכבת, כשהוא מאמין שזה יאפשר לו להגיע במהירות למזרח. מה שסטיב לא הבין זה שהמהלך שבחר עמד בניגוד גמור לאינטרסים של ג’ק ושל רבים בעיירה, שחששו שהרכבת תגרום לגל של מתיישבים חדשים ותערער את מקומם. כשהוא גילה שהצד שבחר בו מציב אותו מול מיטיבו, היה כבר מאוחר מדי. ג’ק, שהרגיש נבגד ומאוים, החל לתכנן את חיסולו של סטיב.

“אליש, אל תהרגי את סטיב! מסכן!” למה לא הבנתי מה הולך להיות?

“הוא לא מסכן. הוא רק דמות בסיפור. והוא ממש מיותר כרגע.” מובן. צפוי. מקומם.

“אבל…”

“את באמת מרחמת עליו??? חה!” שוב הבוז הזה שחותך אותי מבפנים.

לא עניתי. את יכולה להשתיק אותו בדרך אחרת, את לא חייבת לפתור כל דבר במוות!

“תשלחי אותו לחפש זהב במקום אחר. תכף מתחילה תקופת חיפוש הזהב בקולורדו, לא? אז שהוא לא ילמד מהלקח של עצמו וירוץ גם לשם “.

“נו באמת , שירי. תסתכלי במפה. נהר הקולורדו עובר על פני שבע מדינות. דנוור רחוקה מאוד מיומה, ואין עדיין מסילות רכבת לשם! הרי זה כל הסיפור!”

היא צודקת, כמובן. “ובכל אופן, תרחמי עליו” אני מנסה בפעם האחרונה.

“מיותר לרחם. רגש סתם עושה לך חיים קשים, שירי. תתפטרי ממנו. בחיים שלי- אין רגשות מיותרים. רק מה שצריך כדי להשיג את המטרות שהצבתי.”

“ומהן המטרות שלך?”

” *שומרת על זכות השתיקה* “היא עונה. עברתי בשלום את המכשול? לא בדיוק.

“ואל תפתחי שוב את הנושא הזה, כי אני שונאת אותו. אמרתי לך את הגישה שלי, וזה מספיק לנו עד מאה ועשרים.”

ישבתי המומה מול המילים הקשות. עד כמה שלא הכרתי דיבור על עולם פנימי של מישהו אחר, הבנתי שעומדת לפני דמות חריגה. מאד. לא רציתי ללמוד ממנה, ולא להיות קשורה אליה. חיפשתי את הדרך להתנתק סופית.

יום לאחר מכן כתבה לי אלישבע: “אבל את צודקת. יש עוד דרכים למחוק אנשים בלי להרוג אותם. תסמכי עלי.”

“לא”. צרחתי לעצמי. “אני לא רוצה לסמוך עליך בקטע הזה. ואני מקווה שאת לא רצינית”.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

פרק נ”א

מסתבר שפחד עוזר להתרחק.

עזרה לי גם הקורונה. כלומר, החולשה שהשתלטה עלי ולא עזבה עדיין.

יחיאל הציע לי עזרה בניסוח תשובות מתחמקות להודעות שיגיעו מעתה. הגיבוי שלו היה מתנה וכוח בשבילי באותה תקופה שחורה. אז בהמלצתו עניתי לה שאני חלשה מידי כשהיא ביקשה עזרה. הודעתי לה שאני לא מרוכזת כששיתפה במידע ורצתה לשמוע את דעתי. התנצלתי שאני לא עומדת בהספקים בעבודה ולכן אני לא יכולה לעזור בעריכה או בעצה.

שמרתי על מרחק, ועם כל זה עדיין המשכתי להתכווץ ולהיעלם, כאילו החדירה בי סם בשחרור מושהה.

ואז הגיע חלק של דיבורים חסרי פשר שלא הצלחתי להבין מהו תפקידם. מעניין שהשיחות האלו התרחשו רק בשעות הבוקר, כשיחיאל לא היה לידי. תמיד הן התחילו עם משפט לוחמני. כמו למשל: “מעניין מה את מרכלת עלי עם מוריה מאחורי הגב” או- הדיאלוג הזה שהגיע בלי קשר לכלום:

היא: “תזכרי את זה בפעם הבאה שאת אומרת לי שאני חולה”

אני, לא מבינה מאיפה זה הגיע: “אני אמרתי שאת חולה??”

“כן”

אני, מנסה לשחזר: “מתי? אולי לפני שלושה חודשים כשסיפרת לי שאת עם חום”.

“את רואה? את אפילו מודה בזה”.

אני, מבולבלת עוד יותר: “אבל אליש, זאת היתה שפעת או קורונה, מה זה קשור לכאן עכשיו?”

היא:”זה קשור לזה שאת אומרת דברים ולא עומדת מאחוריהם”.

אני?? השם! על מה היא מדברת?

“אליש… מה קרה?”

“לא קרה כלום” הנה שוב. מה זה נקרא ‘לא קרה כלום’, הזיכרון שלך כל כך קצר???

אני, מתוסכלת ולא מבינה למה נסחפתי בכלל לשיחה הזו: “אז מה פשר הדיבורים האלו?”

“אילו מהם?”

לא עונה. לא עונה. לאאאא!

השיחות האלו התרבו ושיגעו אותי. עדיין לא הייתי מסוגלת שלא לפתוח את ההודעות או להתעלם. היה נראה לי לא אנושי להשאיר אותה כך באוויר ללא הסבר. אבל הבעיה היתה שבכל פעם שהמשכתי את השיחה, נגררתי לאותו מקום פגוע ומיוסר.

ומבולבל. כל כך מבולבל שאיבדתי את תחושת המציאות. הייתי צריכה לחזור אחורה כדי להוכיח לעצמי שכן אמרתי או לא אמרתי בהתאם להאשמות המנותקות שלה. שוב ושוב שאלתי את עצמי: מה היא רוצה ממני? איזה רע עשיתי לה שהיא מדברת אלי כך? האם אני עד כדי כך גרועה ואיומה? אם כן, למה אף אחד לא טרח לומר לי את זה קודם?

הגיע יום ולא יכולתי יותר לשאת את הכאב וההשפלה. יחיאל היה נחרץ כשביקש ממני להתקשר למוריה ולהודיע לה שאני יוצאת לחופשה מוקדמת.

במשך יומיים ניסיתי להשיג את מוריה בטלפון תוך שאני מתעלמת מההודעות של אלישבע. כשנוכחתי שהיא לא מוצאת זמן לחזור אלי, ביקשתי ממנה בהודעת מייל, לשוחח איתה לזמן קצר בעניין דחוף.

היא ענתה לי מיד: “אני מתנצלת שירי, עמוס לי כאן מאד עם הגליונות של החגים המתקרבים. תוכלי לכתוב לי במה העניין?” הבנתי אותה, ובכל זאת לחצתי עוד קצת שנשוחח דווקא בטלפון. כתבתי לה שוב שמדובר בעניין דחוף וחשוב.

כמה דקות לאחר מכן היא התקשרה: “מה קרה? הלחצת אותי, הכל בסדר?” לא נעים לי… במיוחד שאני הולכת להודיע לה שאני משאירה אותה כך בתקופה הלחוצה הזו.

“אני רוצה להתפטר, מוריה. הסתבכתי עם אלישבע ואני לא רואה מוצא אחר”.

שתיקה המומה עונה לי מעבר לקו. כנראה שזה הדבר האחרון שהיא דמיינה לעצמה : “את רוצה שאשוחח איתה?” היא מציעה לבסוף.

“אני חוששת ממה שיקרה אחרי שתדברי איתה. היא ממש מטילה עלי אימה” אני עונה, לא מוכנה לשום פתרון אחר.

“זה לא תקין, שירי. היא לא יכולה לעשות לך את זה. אבל אם תצליחי להחזיק מעמד עד שהסיפור יסתיים, היא לא תכתוב כאן שוב”. מוריה אמרה לי את זה גם בעבר. לא היה קשה להבין שקווים אדומים נחצו לא רק בקשר אלי.

האמת שרציתי לשאול את מוריה איך היא הגיעה אליהם, ואיך קרה כזה דבר שכותבת עם אופי כל כך – – – קיצוני מקבלת במה. רציתי לשאול הרבה דברים אבל כל עיסוק נוסף בנושא ושמו ‘אלישבע’ גרם לי לדפיקות לב וכאב נורא. ביקשתי ממנה לאשר לי לפרוש כאן.

לא היתה לה ברירה. היא איחלה לי בהצלחה, רפואה שלימה ובשורות טובות, והבטיחה לשמור לי את המקום כשארצה לחזור. הודיתי לה בכל לב על התקופה היפה במערכת, ועל ההבנה המחממת שלה, תמיד, וניתקתי את השיחה, משחררת נשימה במשקל סלע.

יחיאל שעמד לידי כל העת, הגיש לי כוס מים, והודיע לי שהמחשב אצלו מרגע זה, ושהוא יטפל בכל דבר שיתרחש מעתה. הודיתי לו בדמעות והלכתי לישון. פורקת על הכרית כאב והקלה גדולה.

בפעם הבאה כשאלישבע כתבה, החזיר לה יחיאל תשובה עניינית, בשמי:

“שלום אלישבע, לקחתי חופשת מחלה ארוכה, אינני קשורה יותר למערכת, מקווה שתסתדרי בדרך אחרת.”

הייתי מתוחה מאד. חלק גדול מהדריכות היה קשור לזה שלא יכולתי לשער מה תהיה התגובה שלה לניסוח החד משמעי הזה. יחיאל מצידו, לא עידכן אותי אם התקבלה תשובה או לא. אבל כשעבר יום ועדיין הוא התחמק מלשתף אותי במה שקורה, לחצתי עליו לספר לי.

לא הייתי מוכנה לדבר הבא:

“אם את לא רוצה לעזור לי, אל תעזרי. אל תמרחי אותי בתירוצים! אם את לא יודעת לתקשר נורמלי, לכי לטיפול ותעזרי לעצמך במקום לפגוע באנשים בדרך.

הערכתי את העזרה שלך. חבל שאת מקלקלת הכל. בוגדת”.

בהיתי בהודעה והבנתי שהכל נגמר. אבל ביחד עם ההקלה והידיעה שהיא כנראה לא תחזור לכתוב לי, היתה נעיצת החרב האחרונה הזו פצע שלא החלים עדיין.

חודשיים לאחר מכן קיבלתי את מויש כמתנה מנחמת. הבטתי בתינוק המדהים שהיה רגוע ומתוק באופן מפליא, ושאלתי את עצמי עד כמה הוא ספג את הדמעות והכאב שלי בכל התקופה האחרונה. בשעות הארוכות שבילינו יחד, המיתי לתוך האוזן הקטנטנה שהכל בסדר עכשיו. נישקתי את העיניים העצומות והבטחתי לו שלא אעשה יותר שטויות. לפעמים בכיתי איתו, ולפעמים, כשהיה ער, רק הבטתי לתוך עיניו האפורות, שדיברו אלי ברוגע מרפא.

אני איתך אמא. אל תבכי.

ברגעים הקסומים האלו הרגשתי שרק הוא יכול להבין אותי באמת. הוא היה איתי בכל רגע אז.

בברית, החזיר יחיאל את המחשב לאימו, ובכך תם עידן אלישבע, סופית.

כך חשבתי בכל אופן.

תגובותיכן היקרות כאן