שירי //סיפור בהמשכים-2

[שירי 🙂]

תיקון לפסקה האחרונה, רוצה להדגיש משהו חשוב:

חודשיים לאחר מכן קיבלתי את מויש כמתנת שמים מנחמת. בכל רגע בתקופה הקשה ההיא ידעתי שיש מישהו למעלה שמכוון כל מאורע בחיי, ושגם המהמורות והבורות השחורים האלו מגיעים עם מטרה ותכלית. מויש היה בהחלט חיבוק מאבא שהייתי זקוקה לו מאד.

הבטתי בתינוק המדהים שהיה רגוע ומתוק באופן מפליא, ושאלתי את עצמי עד כמה הוא ספג את הדמעות והכאב שלי בכל התקופה האחרונה. בשעות הארוכות שבילינו יחד, המיתי לתוך האוזן הקטנטנה שהכל בסדר עכשיו. נישקתי את העיניים העצומות והבטחתי לו שלא אעשה יותר שטויות. לפעמים בכיתי איתו, ולפעמים, כשהיה ער, רק הבטתי לתוך עיניו האפורות, שדיברו אלי ברוגע מרפא.

אני איתך אמא. אל תבכי.

ברגעים הקסומים האלו הרגשתי שרק הוא, כבן אנוש, יכול להבין אותי באמת. הוא היה איתי בכל רגע אז.

בברית, החזיר יחיאל את המחשב לאימו, ובכך תם עידן אלישבע, סופית.

כך חשבתי בכל אופן.

[שירי 🙂]

פרק נ”ב

אחרי הסטירה של אלישבע בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. כאילו שבנוכחותה החזיקה שסתום עצום על מעיין נובע, וכשיצאה מחיי הכל השתחרר, ובגדול.

בכיתי המון. בכל מקום, בכל זמן. פורקת דמעות בשביל חיים שלמים. אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. הדמעות הגיעו וזהו. בלי לשאול או להסביר, והפעם לא הצלחתי להתנגד.

המסיכה הצילה אותי, מסתירה את פני המתעוותות וסופגת את הדמעות. זאת היתה התקופה היחידה בה הבנתי כמה בכי יכול לשחרר. ועדיין כאב הפגיעה ייסר אותי בלי סוף.

כשניסיתי לספר ולפרוק בפני יחיאל, לא הצלחתי לומר מילה. הוא אמנם ידע על כל מה שקרה ונאמר, אבל לא העלה בדעתו שאני עדיין נאכלת מבפנים יום אחר יום. רציתי לספר, נסיתי, ולא הצלחתי.

הוא באמת לא היה יכול לעזור לי. הייתי צריכה הרבה יותר מאשר הקשבה. במיוחד שהוא כל כך כעס על הדמות שמאחורי המסך, שפגעה כך באשתו. בנסיון לעזור לי להתאושש הוא ביקש ממני להיפגש עם אשת מקצוע שתעזור לי לצאת לאור מחדש. הוא גם ברר והשיג בשבילי כמה שמות של מטפלות מנוסות.

הסכמתי איתו, רציתי לטפל בעצמי. בחרתי מתוך הרשימה שם אחד ובאופן רנדומלי בהחלט, כי לא הכרתי אף אחת מהן, וקבעתי פגישה. הכנתי את עצמי שהולך להיות רטוב וכואב, אבל לא ידעתי באמת לקראת מה אני הולכת.

שני היתה נעימה ואמפתית. החדר היה רגוע והכסא נוח. היא חזרה על מה שסיפרתי לה בטלפון, מוודאת שהבינה אותי נכון. הנהנתי, מאשרת את הפרטים.

“חשוב להבין מה קרה, מה גרם לך לשבר כל כך גדול. ובשביל זה נצטרך לחזור קצת אחורה, שירי” היא חייכה ואז הלמה בי:”ספרי לי על הקשר שלך עם אמא”

“אמא שלי?”

“כן”

“ולמה היא קשורה לכאן? היא אפילו לא איתנו” שאלתי, מסרבת להסכים לבקשה שלה.

גבותיה ביקשו פרוט: “מה זה נקרא ‘לא איתנו’?” היא שאלה ברוך.

“היא נפטרה לפני כמה שנים”. הסברתי.

שני הנהנה והמהמה אמפתיה. לא השתכנעתי. אבל גם היא מצידה לא נבהלה מהמידע החדש:”בכל אופן… זה הקשר הראשון שלך עם העולם. חשוב שנבין אותו”.

לא הסכמתי. חשבתי שאני יודעת מה הולך להיות. לא משנה מה אומר ומה אספר, הקשר שלי עם אמא לא היה סטנדרטי משום כיוון. לא הסכמתי שמי שלא הכירה את אמא ולא היתה במקום שלה מעולם, תשפוט אותה.

לא הכרתי את שני ולא יכולתי לקחת סיכון.

אצבעותי גיששו בתוך התיק שהיה עלי כל הזמן, מחפשות את השטרות. עייפות גדולה שלא יכולתי לשאת כבשה אותי.

“זה הכרחי?” שאלתי נואשת:”אני רוצה לדבר על מה שהיה עכשיו, לא מעוניינת לחפור בעבר. הוא ממש לא רוולנטי מבחינתי.”

“אני מבינה אותך שירי. לעיתים התהליך נראה לא קשור, אבל רק הוא יתן לך תמונה שלמה ותובנות מגדלות. זאת השיטה שאני מאמינה בה. ו..”

ואני לא. שתקתי לה. המילים של שני היו רכות, אבל הרגשתי איך הן סוגרות עלי, יחד עם קירותיו של החדר שהלכו הצטמצמו. חשתי מחנק. כל מה שרציתי באותו רגע היה לצאת משם ולנשום שוב.

התרוממתי והנחתי את השטרות על השולחן, מסיטה את הכסא לאחור בהחלטיות וקמה לצאת.

“אם יש התנגדות נוכל לשוחח גם על זה, שירי” היא אמרה, מופתעת מהנחרצות שלי.

“תודה” אמרתי, הודפת את הניסיון שלה להשאיר אותי בחדר שהפך למעיק. הסתובבתי יצאתי בלי להוסיף מילה.

האוויר בחוץ הקל מעלי במידה רבה, אך עדיין הייתי חנוקה ומתוסכלת. גיליתי את עצמי צועדת מהר, כאילו בורחת. בלי יכולת להגדיר מה רודף אותי.

גם אם יחיאל התאכזב מהדלת שסגרתי הוא לא הראה זאת. הוא אפילו לא הציע לי לנסות מישהי אחרת. הוא רק אמר: “את תהיי בסדר” וגם:”אני כאן” ואני רק הנהנתי והגפתי דלתות, חלונות ואמון. החיצים שתקעה בי אלישבע היו נעוצים כל כך חזק בלב, בראש ובכל מקום באישיות המתפוררת שלי, שהאמנתי שהיא צודקת שאני חסרת תקנה ושעדיף שאפסיק לסובב אנשים עם כנפי המלאך שלי שמסתירים מפלצת. אז הפסקתי.

סגרתי את הפה, את הלב, חזרתי לבדידות, מקום ומוגן ובטוח בשבילי, וגם… בשביל מי שמעז להתקרב.

והפסקתי גם לנגן.

*

משהו רך מתחכך בזרועי הימנית, מזיז את העט שמצייר עצמאית קו מעוקל על הדף המלא באותיות נסערות.
“התעוררת, מוישי?” אני עוצרת, סוגרת את המחברת והעט ומטמינה אותם בתיק. מוישי מתעורר באיטיות, מחייך אלי את החיוך הממיס שלו, בהבעה ישנונית ומתפנקת. כמעט שלוש שעות של שינה הרגיעו אותו לגמרי, ועכשיו הוא רק סוקר את סביבתו, תוהה איפה הוא נמצא.
אני אוספת אותו אל ברכי, מרגישה את רכות גופו מתמסרת לחיבוק, חושבת בליבי איך שקעתי כל כך בכתיבה עד שלא שמתי לב מתי רבקוש נרדמה לידי.
“מויש, תכף נוחתים ואז נלך לסבא וסבתא!” אני לוחשת לו ומחליקה על שערותיו הארוכות.
הוא מוחא כפיים בהתלהבות ילדותית מתוקה: “עכשיו הולכים לסבתא?”
“תכף, מתוק. המטוס ינחת עוד מעט, ואני בטוחה שסבא וסבתא מחכים לנו שם. הם כל כך מתגעגעים אליך, מושי!” הוא מחייך וכורך זרועות רכות סביב צווארי.
“מה סבתא תיתן לך?” אני שואלת אותו.
“מ’תקים!” הוא שולף בביטחון. “בטוח!” אני מדמיינת איך חמותי באמת לא תעמוד בפני החיוך הכובש הזה שלו. “היא תתן לך נשיקה גדולה ותאכל אותך מרוב שאתה בעצמך מתוק!”
הצחוק המתגלגל שלו מעיר את יחיאל וגם את רבקוש, ומחזיר אלינו מבטים מחויכים מהזוג שיושב מולנו. אני מהסה אותו בעדינות, מוציאה מהתיק חטיפים לכל מי שהתעורר, ועד הנחיתה אנחנו נהנים יחד מרגעים קטנים ושלווים שלא חווינו זמן רב.

שדה התעופה מרסיי – פרובאנס בנוי על גדות ימה מלוחה וגדולה. כך היו כתוב בחוברת שהכינה לי בצי. אבל כשפסענו בתוך הגשר המחבר אל הטרמינל, לא יכולנו לראות זאת. הבניין עצמו קיבל אותנו עם חלונותיו הרבים שהחדירו כעת את גווני השמש השוקעת, מקרינים עלינו אור רך של סוף יום.

אבל יותר מהאור והמראות החדשים, הקולות הם אלו שתפסו אותי. כמו גלים, הם חזרו אלי מכל עבר.
המבטא המתנגן והצלילים החדים-רכים, הציפו את תעלת השמע שלי בלי שליטה.

רשל… כאילו היא כאן לידי, מהדהדת בתוך החלל הגדול וההומה. אני יודעת שאני רק מדמיינת, אבל הצלילים האלו כל כך קרובים לליבי.

צרפתית תמיד היתה עבורי כמו שיר, מילותיה היו כמו מנגינה שאהבתי להקשיב לה, והזיכרון המתוק הזה מתערבב לי עכשיו עם הצלילים שמסביבי. לרגע אני חושבת איך אשרוד את הדחף להסתובב לכל כיוון בו נדמה לי שאני שומעת אותה, אבל לפני שאני מספיקה לצלול לתוך התחושות, אלי וחיים צורחים: “סבא! סבתא!” ואז הם מתנתקים מאיתנו ורצים קדימה, נעלמים בין ההמון, בדרך לחיבוק מועך ומתגעגע.

לתגובות כאן