שירי //סיפור בהמשכים-2

[שירי 🙂]

פרק ע”ג

לצאת ממרים אחרי שיחות עומק, זו נחיתה מעולם אחר. אני מוצאת את עצמי שוב, יושבת על הספסל בגינה סמוכה, וחושבת על הדברים שנאמרו, על תובנות שנבטו ועל דברים שקיבלו מקום, שם וצורה.

האוויר נעים, הגינה ריקה ואני יושבת עם עצמי ולוקחת הפוגה. להקת סיסים שורקים מעל ראשי. אני מביטה בהם, חגים בשמיים בתנועה חלקה ומהירה. פלא בריאה מהפנט.

אבל אחרי שהכל נרגע ושוקע למקומו, צפים שאר העניינים שמעסיקים אותי, ויותר מידי בימים האחרונים. והם מעלים בי שאלות שאין לי מושג איפה לחפש תשובה בשבילם.

מייאש להבין שכולן עדיין נמצאת באותו מצב וללא כיוון לפתרון. מי שלח את הכתבה דרך המייל של חמותי?

מי תולה את הפתקים, מי עוקב אחרי ו…איך אוכל לוודא שאביגיל לא קשורה משום כיוון לסיפור הזה.

בלי לשים לב, אני מוציאה את הספר, את האלבום הקטן ואת העיפרון ומתחילה לדייק את הפורטרט של רבקוש. אני בכל אופן רוצה לנסות להשיג דמיון בין הציור לתמונה. התנועות הקטנות והטכניות מרפות בי את המתח ומאפשרות לי לשחרר את המחשבות שנכנסו לדרך ללא מוצא.

וכשמחשיך, ואין לי אפשרות לדייק יותר, אני קמה ועושה את דרכי הביתה.

כשאני נכנסת לבניין, שרידים של ריחות ארוחת ערב מלווים אותי במדרגות. מזכירים לי שהגיע גם זמן ארוחת הערב שלי. לאחריה אני רוצה משוחחת עם הבית שלחופו הצפוני של הים התיכון, ומתחילה לצייר גם את אלי, חיים ומויש. הפתעה למתוקים הרחוקים שלי.

בבוקר, כשאני מתבוננת בציורים לפני שאני יוצאת לעבודה, אני יכולה לומר שרבקוש דומה למדי לעצמה, ואלי -מתקרב להיות דומה. אני במיוחד אוהבת את החיוך שלו. מתוק וגדול, משקיע גומה בלחי השמאלית. כשאני מתבוננת בו, הוא ממש גורם לי לחייך. אולי היום אצליח לסיים את שני הציורים באופן משביע רצון, ולשלוח להם אותם. שידעו כמה אני חושבת עליהם.

באותו הערב, לאחר שהודעתי לרבקוש ולאלי שיש לי הפתעה בשבילם, מה שגרם להם לצווח בהתרגשות, צילמתי את הציורים, משתדלת להאיר אותם עד כמה שאפשר. אין לי תוכנת עריכה או דרך לשפר את הציורים המצולמים, אז שלחתי אותם כפי שהם , בצירוף הודעה קצרה:

“כל כך הרבה זמן לא ציירתי… אני מקווה שבכל אופן תהנו מהציורים. נשיקות!”

כיביתי את המחשב, והלכתי לישון.

כשיום רביעי הגיע ועדיין לא הצלחתי לחשוב על מבחן מתאים לאביגיל, שקלתי מה לעשות. הדבר היחיד שעלה בדעתי הוא לא לשתף אותה בשום מידע או חוויה, ואולי המסר שכנראה יגיע שוב ביום ראשון, יתן לי כיוון לגביה. כשכבר הייתי על האוטובוס לכיוון ירושלים, התגבשה בי ההחלטה. היום אני הולכת להעסיק אותה עם הפסנתר.

*

בזמן שהייתי טרודה במחשבות איך להמשיך איתה, היתה אביגיל עסוקה בעבודת בילוש משלה.

בשעת אחר צהרים מוקדמת היא נכנסה לחנות מוזיקה וביקשה ‘מתנה לפסנתרנית עיוורת’. לאחר זמן ארוך והתלבטויות רבות, שלה ושל המוכרן, היא יצאה משם כשבידה מתנה שכל נגן היה מאושר בה. Minus One. מארז תווים בצירוף דיסק אודיו, המאפשר לנגן להתאמן כאילו תזמורת מלווה אותו.

אחרי שהמשימה הזו הושלמה, פנתה אביגיל לביתה של כוכבה. בחשש היא התקרבה אל הבית, זוכרת לבדוק את השטח לפני שהיא פותחת את השער. הכלב לא היה בחוץ, והגינה והבית באופן כללי היו מאיימים הרבה פחות מאשר באותו הערב מלפני כמה חודשים.

אבל כוכי לא השתנתה.

“כן, מה הפעם?” היא שאלה כשרק ראתה את אביגיל בפתח. כנראה שלא קשה לזכור את הדוסית, ממצא נדיר בביתה, שהיה כאן אי פעם.

“יש לי מתנה בשביל תמר. היא נמצאת?” שאלה אביגיל בכל הביטחון שהצליחה לגייס.

“לא” כוכי התבוננה בה בעיניים קרות, ואז שמה לב לחוברת שבידה הנתונה באריזה שקופה.

“מה זה, תווים?” היא שאלה מגחכת. “תגידי, את עושה ממנה צחוק? מה היא תעשה עם תווים? היא עיוורת!”

“יש כאן דיסק”. דייקה אביגיל, והציגה את החפץ העגול. ” וזה הפואנטה פה.”

“מינוס וואן…” המהמה כוכבה. מבטה לכד את תווית המחיר שהשאירה אביגיל בכוונה תחילה, הוא הרשים אותה. “מתנה שווה” היא אמרה, ומבטה התרכך.

“אז מה, ככה סתם את מפרגנת לה מתנה כל כך יקרה?” היא שאלה, מביטה באביגיל במבט אחר. מה שעודד את אביגיל להתקדם. “כן. אכפת לנו מאד שתמר נפגעה, וחשוב לנו לפייס אותה.”

“אני מבינה” אמרה כוכי מהורהרת. “אבל היא לא כאן. היא טסה להופעה בחו”ל, והיא לא תחזור בקרוב.” המידע החדש אכזב את אביגיל מאד.

“את רוצה שאשלח לה אותה איכשהו?” הציעה כוכבה והושיטה יד לחוברת.

“לא. חשוב לי למסור לה את זה ביד”. ענתה אביגיל ועדיין האכזבה על פניה.

כוכי פשטה את ידיה בתנועה ברורה. “אין לי איך לעזור לך. תנסי לבוא עוד חודשיים, אולי היא כבר תחזור”.

“אז לא השגנו כלום. אין לנו דרך לדעת אם היא באמת בחו”ל, והאם הסיפור שלה אמיתי.” סיכמה אביגיל את ההרפתקה כשנפגשנו מאוחר יותר לקראת שעת תחילת הלימודים. “אבל את הרווחת מתנה!”. היא מגישה לי בחגיגיות את החוברת הארוזה עדיין. קונצ’רטו לפסנתר מאת גריג. אמנם הסולם המצוין מתחת לשמו של המלחין הוא לה מינור, סולם קל ללא אתגר הקלידים השחורים, אבל אני לא מתפתה לחשוב שהיצירה הזו יכולה לעבור תחת ידי הלא מיומנות.

“אביגיל!… אני המומה! ו…אני לא וירטואוזית, זה לא לרמה שלי!”

אביגיל מחייכת בחום. “הנה… יש לך לאן לשאוף”.

אני מחזיקה את החוברת, ומתלבטת מה לעשות בה. אין לי פסנתר כרגע, ולא יהיה בשנים הקרובות. והמתנה הזו יקרה מידי. לא נעים לי לשים אותה ככה בצד.

אביגיל מביטה בי בסקרנות. כנראה רואה את ההתלבטות על פני. “שירי, את יכולה להתאמן כאן.” היא צודקת. ואחרי ל”ג בעומר זה כבר אפשרי בשבילי. ובכל אופן אני אומרת, מנצלת את ההזדמנות: “את הזמן ליד הפסנתר אני רוצה לתת לך, אביגיל. ו…” קשה לי כל כך לדחות את המתנה שלה, אבל אני לא מסוגלת לקבל אותה כרגע. “אני חושבת שכבי תשמח מאד בחוברת מוזיקה שמתאימה לה. בבקשה אביגיל, לכי קחי זיכוי מהחנות ואני אגיע איתך בלי נדר ביום ראשון בשביל לבחור בשבילה משהו מתאים”. היא נראית מאוכזבת, אבל לוקחת את החוברת.

“אני לא אספיק להתאמן, אביגיל. ואין לישם פסנתר, לצעריי.” אני אומרת שוב מתחננת שתבין ולא תפגע מהסירוב שלי. “אז אולי… כשאחזור?” היא מחייכת. עד שאחזור יעברו שנים יקרות. מי יודעת איפה כל אחת מאיתנו תהיה אז?

היא מכניסה את החוברת לשקית אטומה. ומקבלת בשמחה את הצעתי לנצל את הזמן הנותר ליד הפסנתר. אנו פוסעות אל החדר, ורגע לפני שאנו מגיעות, אני רוצה לנסות לסגור את הנושא הקודם. זה שבשלו מתנה יקרה וקצת מיותרת עומדת בינינו.

“אביגיל” אני אומרת בשקט. “תמר לא קשורה לכאן”. אביגיל מביטה בי בעניין.

“אם אפשר להאמין לכוכי, אז כנראה שנכון. תמר לא קשורה לכאן במיוחד אם היא לא בארץ.” היא אומרת.

“וממילא גם בתיה לא.” אני ממשיכה.

“מסקנה נחרצת” אומרת אביגיל בחיוך מתרשם.

“תחשבי על זה” אני מסבירה. “כשהתחלתי לעבוד אצל מוריה, אלישבע כבר היתה שם. הסיפור שלה יצא לדרך הרבה לפני שהגעתי. לא היתה לה שום דרך לדעת שאשתלב שם במערכת ביום מן הימים, אלא אם כן את סוברת שגם לחמותי יש בזה יד.”

“את צודקת.” היא אומרת.

“אז נניח לתמר, בינתיים, וננסה לבדוק כיוונים נוספים”. אביגיל מרימה גבות. אין לנו כיוונים נוספים כרגע ושתינו יודעות את זה.

“ו…תודה אביגיל. את עושה מעל ומעבר בשבילי.”

לתגובות כאן

הקונצ’רטו המדובר, למי שרוצה להבין כמה וירטואוזיות צריך בשבילו. הפסנתרן יהודי.

https://www.youtube.com/watch?v=I1Yoyz6_Los

[שירי 🙂]

פרק ע”ד

עמדתי בסמוך אל הפרוזדור היחיד המוביל אל המשרד, צופה דרך הזגוגית שממול בהשתקפות של המעלית. השעה היתה 7:00 בבוקר. הגעתי קצת לפני השומר שפותח בכל בוקר את בנין המשרדים הגדול, ומלבדי לא נכנס עדיין אף אחד לקומה.

שקט קר ממלא את הפרוזדור הרחב, מופרע מידי פעם על ידי רחש המעלית הנעה בין הקומות. אני מנסה לצמצם את נוכחותי עד כמה שאפשר מאחורי קיר קטן, בכל פעם שאני שומעת אותה. אם המעלית תעצור בקומה זו, אוכל לשמוע אותה נפתחת, ואם אהיה מספיק עירנית אוכל לשים לב לצעדים המתקרבים אל דלת הכניסה למשרד וגם לשמוע את תקתוקי ההקשה על הקודן.

עדיף שאשאר כרגע מוסתרת אם יש לי אופציה כזו. חצי שעה חלפה, המעלית עלתה וירדה, נעצרה ונסעה אך לא פתחה את דלתותיה אפילו פעם אחת בקומה. גופי הנטוע ללא תזוזה שיווע לחופש תנועה. כשהגיעה השעה שבע וחצי ועדיין הייתי לבדי, עזבתי את המארב שלא הצדיק את עצמו, ונכנסתי למשרד. צעדתי לאורך הפרוזדור, חולפת על פני חדרים ריקים ומצלמות אילמות.

מבט על לוח המודעות מסמר אותי. אף אחד לא נכנס הבוקר למשרד, אבל על הלוח תלוי פתק חדש. הוא לא היה כאן ביום חמישי כשיצאתי מהמשרד. עברתי בין כל החדרים ובדקתי זאת. ובהנחה שאף אחד לא ידע להתחבא מפני, העובדה שמישהו היה כאן ביום שישי או במוצאי שבת, ברורה לי.

אני מעתיקה את תוכן הפתק בלי לגעת בו, ומתכננת להיכנס למינדה מיד כשתגיע.

באופן צפוי או שלא, מינדה לא נרגעה עד ששיגרה לכולנו הודעה דחופה. וכך התאספנו כולנו באמצע הבוקר , והתבקשנו להעביר אליה כל מידע רלוונטי עד לסוף אותו היום. “אם זה לא יקרה, “היא אמרה,”נצטרך להיעזר במצלמות וגם להחליף את קוד הכניסה.” פניה החמורות הלחיצו את כולן, מלבדי. “לא יתכן שלמרות הבקשה המפורשת שלי, עדיין לוח המודעות משמש למטרות לא קשורות.” היא המשיכה, נועצת אישונים קשים בכל אחת ואחת מאיתנו. יכולתי לראות הבעות מגוונות על פני כולן. אך לרוב הן היו מסוג של ‘אפשר לחשוב’ ו’מה כבר יכול להיות’. אולי הן לא הבינו למה מינדה עושה עשק מפתקים סתמים, אבל לי הפריע משהו אחר. חדווה לא הגיעה היום למשרד, כך שאולי מי שהדברים מכוונים אליה לא שמעה אותם כלל. ואם כך, מילותיה של מינדה בוזבזו על האנשים הלא נכונים.

אבל אין לי דרך לדעת אם אני צודקת או לא, ומה שנותר לי כרגע זה לבדוק את הפתק הנוכחי ולחכות לשבוע הבא ולראות אם יגיע מסר חדש, או לא… מידי הרבה זמן.

אולי אנסה להרגיז אותה שוב?

אחרי הצהרים, ניגשתי לספריה מחפשת את יוזבד, חלק ראשון.

בעמוד 181 שורה 23 חיכה לי הציטוט הבא:

“… אבל למרות שאצבעותיו נותרו מוכשרות כשהיו, נראה היה כי יחד עם אישיותו התוססת והלהג המרובה, נעלם גם חלק משמעותי מכשרונו.” אני ממשיכה בלי יכולת לעצור את עצמי ומסיימת את העמוד: “היכולת להעניק אופי ואישיות ליצירותיו.”

אני יושבת על הכסא בספריה, אוחזת את ראשי בין שתי כפות ידי. הספר מתלבט קצת ואז נסגר בעצמו בקול חבטה רכה. בלי שום מבחן קיבלה אביגיל את אמוני המלא מחדש.

לא שיתפתי אותה בציורים, היא לא ראתה את ספר הציור שלי, ולא יודעת עליו כלל. גם את העובדה ששבתי לצייר אחרי שנים ארוכות היא לא יודעת. ובהנחה שאין לה דרך לקרוא מחשבות, קשה לי להרהר באפשרויות שנותרו.

אני פותחת שוב את הספר. תחילת הפסקה כל כך מתאימה לכל התהליך שעברתי. אם רק נחליף את רבקה במרים…

“רבקה עודדה אותו בכל לב…“אומרת שורה עשרים ושתים. אולי הייתי צריכה לכלול גם את סמל הכתר החוצץ בין הפסקאות במספר השורות? ואם כן…

אני לא יכולה לתת למחשבות שלי ללכת לשם. אבל רק מרים ראתה את הציורים. ואחרי השיחה איתה המשכתי לצייר על הספסל בגינה. יכול להיות שמי שעוקב אחרי ראה אותי שם? אבל הכל היה ריק שקט!

מבולבלת וטרודה החזרתי את הספר למקומו ובלי כל חשק, עליתי על האוטובוס לירושלים. הבטחתי לאביגיל שאבוא איתה לחנות כדי לחפש לכבי חוברת מוזיקה קלה ופרקטית.

ואחרי הכל, כשאנו הולכות ברחובות המחשיכים לכיוון התחנה, אני מספרת לאביגיל על המעקב הכושל שערכתי בבוקר, ועל הטיפול הנחרץ של מינדה. אבל על המסר האחרון שהגיע, אני לא מעיזה עדיין לדבר. הוא דוקר אותי.

“שירי” עוצרת אותי אביגיל.” אולי זה מעניין מי תולה את הפתקים האלו, אבל ברור לנו שהוא רק שליח. אז השאלה שאנחנו צריכות לשאול היא, מה רוצים ממך? או אולי… מה רוצים מחמותך? ולמה את מקבלת את המסרים ולא היא?”

אנחנו שותקות. אם חמותי היא הכתובת, למה אני מקבלת את המסרים? ואם אני היא הכתובת- למה חמותי ספגה את המכה?

“בכל מקרה, ברור לי, גם עדיין לא מצאנו לכך הוכחה,” אני אומרת לאט. “שמישהו הפיל עליה תיק שקרי בהצלחה רבה”.

“גם את קשורה, שירי.” היא אומרת ברכות. “הנה, גם אתם נאלצים לעזוב. לא שמעתי שאת נהנית מזה.”

“נכון, אני לא. אבל אף אחד לא היה יכול לדעת שדווקא אנחנו נצא בעקבותיהם.” אני אומרת. “מה שהיה – לא היה מכוון אלי, אביגיל. באותו זמן, בכל אופן”.

“ועכשיו כן.” מבינה אביגיל.

אני מהנהנת. “הפתקים האלו מיועדים אלי. היא מראה לי שהיא יודעת בדיוק מה אני עושה.”

“היא?”

“זאת אלישבע. אני בטוחה בזה.” אני אומרת.

“אז מה הקשר לכל המסרים שהגיעו קודם? ומה היא רוצה מחמותך?”

“אני לא יודעת”.

*

בערב ישבתי וציירתי את אלי. את הפנים הקטנות והמתוקות שכל התום והתמימות בהן. כאילו עדיין לא נגסו החיים והאתגרים בחיוכו המושלם.

תמשיך לחייך, מתוק שלי. אני אומרת לתמונה. ומתחילה לשרטט. מבנה פנים, מיקומים, עיניים, אף ופה קטנים.

נראה לי שאני מתקדמת, עד כמה שאני יכולה לבחון את עצמי.

מה שבטוח הוא שלפחות באתגר הזה, לפחות עד שאשלים את ציור הילדים, אינני צריכה להיאבק בהתנגדות. לאט לאט אני מגלה את הרוגע וההרפיה שנותן לי הציור, שני דברים שאני כל כך זקוקה להם בתקופה הזו. מלבדם יש גם את הסיפוק הכפול שאני חשה בסוף כל תרגול שכזה. גם מהתוצאה ובעיקר מהניצחון הקטן, על הקול הזה שקושר את כנפי היצירה שלי. וההישג הזה חשוב לי יותר מאי פעם.

הזמן עובר בלי שאני שמה לב. גם המחשבות גולשות, מדלגות כמעט באופן עצמאי ממדור למדור במוח העסוק שלי.

הייתי מרוכזת בציור העיניים. בדוגמת הקשתית שבעיני הדבש. “הפרטים הקטנים” אמרתי לעצמי. “הם כל כך משמעותיים. כל אחד מהם.” הפרטים הקטנים… הפרטים… מה פספסתי?

שמטתי את העיפרון, נותנת לו להתגלגל מהשולחן אל הרצפה. פתחתי את המחשב שעמד סגור בצידו השני של השולחן, ונכנסתי לחשבון שלי, מחפשת את ההודעה שהעבירה לי אביגיל. לחצתי על על כתובת המייל שהופיעה בראש ההודעה, מתחת לשלושת הנקודות. זו הכתובת דרכה קיבלה אתי את הכתבה הבעייתית. כתובת המייל של חמותי. אני שולחת אליה הודעה ריקה, ואז פותחת את תיבת הדואר של חמותי כדי לגלות שלא התקבלה כל הודעה.

אני מחפשת אותה לשווא. היא לא נמצאת לא בדואר הראשי, לא בספאם וגם לא בקידומי מכירות או בכל לשונית אחרת. האם מישהו מיירט את ההודעות איך שהוא? אני מנסה לשלוח הודעה מחמותי אלי, ואז להחזיר תשובה דרך ההודעה שהתקבלה. היא מופיעה שם מיד.

עם הבנה שמגיעה ברגע אחד, אני קולטת שיש רק פתרון אחד למצב הזה.

בלב הולם אני פותחת קובץ וורד ומעתיקה לתוכו את כתובות המייל. אחת- כתובת המייל של חמותי, שניה- כתובת המייל ממנה נשלח קובץ הכתבה המטעה.

אני משווה בין שתיהן. כמעט מפספסת שוב. שתי ספרות דומות הוחלפו.

מישהו יצר כתובת זהה כמעט לחלוטין לזו של חמותי. העניק לה זהות ופרופיל תואם, והשתמש בה כדי לשלוח דרכה כתבה שתסבך את חמותי.

לתגובות כאן

[שירי 🙂]

תיקון לחלק האחרון/ פרק ע”ד

הייתי מרוכזת בציור העיניים. בדוגמת הקשתית שבעיני הדבש. “הפרטים הקטנים” אמרתי לעצמי. “הם כל כך משמעותיים. כל אחד מהם.” הפרטים הקטנים… הפרטים… מה פספסתי?

שמטתי את העיפרון, נותנת לו להתגלגל מהשולחן אל הרצפה. פתחתי את המחשב שעמד סגור בצידו השני של השולחן, ונכנסתי לחשבון שלי, מחפשת את ההודעה שהעבירה לי אביגיל. לחצתי על על כתובת המייל שהופיעה בראש ההודעה, מתחת לשלושת הנקודות. זו הכתובת דרכה קיבלה אתי את הכתבה הבעייתית. כתובת המייל של חמותי. אני שולחת אליה הודעה ריקה, ואז פותחת את תיבת הדואר של חמותי כדי לגלות שלא התקבלה כל הודעה.

אני מחפשת אותה לשווא. היא לא נמצאת לא בדואר הראשי, לא בספאם וגם לא בקידומי מכירות או בכל לשונית אחרת. האם מישהו מיירט את ההודעות איך שהוא? אני מנסה לשלוח הודעה מחמותי אלי, ואז להחזיר תשובה דרך ההודעה שהתקבלה. היא מופיעה שם מיד.

עם הבנה שמגיעה ברגע אחד, אני קולטת שיש רק פתרון אחד למצב הזה.

בלב הולם אני פותחת קובץ וורד ומעתיקה לתוכו את כתובות המייל. אחת- כתובת המייל של חמותי, שניה- כתובת המייל ממנה נשלח קובץ הכתבה המטעה.

אני מתבוננת בהן. הכל נראה אותו הדבר. עוברת אות אות. אס. אייצ’. תחילת שמה של חמותי, שפרה. נקודה. אל. אפס. חמש. שתיים. וחצי ממספר הטלפון שלה. בוהה בהן בתסכול, הכל נראה אותו דבר, אז למה הדואר לא מתקבל דרכה?

חוזרת לציור, ומרימה את העפרון. כעת התנועות שלי פזורות ומהססות. אני חושבת מה עוד יכול להיות. אולי יש תווים זהים? למשל אפס ו-O? הן לא נראות אותו הדבר. אבל שווה לבדוק בכל אופן.

חוזרת שוב למסמך,מסמנת את שתי שורות הכתובת, ולוחצת על F10. כעת האותיות התחלפו למקבילותיהן העבריות על המקלדת.

אני עוברת בין שתי הכתובות, זה לא מה שחשבתי. האפס הוא באמת אפס ולא O גדולה. אבל משהו אחר קרה. ה-L, תחילת שם משפחתינו, שנכתבת במקור כאות קטנה, מתחפשת בכתובת השניה ל-i גדולה. מה שיצר תווים שנראים ממש אותו הדבר.

בהלם אני מתבוננת במסך, הופכת שוב ושוב את האותיות ויודעת בודאות שמישהו יצר כתובת זהה כמעט לחלוטין לזו של חמותי. העניק לה זהות ופרופיל תואם, והשתמש בה כדי לשלוח כתבה שסיבכה את כולנו.