כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
שירי //סיפור בהמשכים-2
-
שירי //סיפור בהמשכים-2
-
172
590
פעילה בקהילה
פרק צ”ז
היום הרענן בשבוע החדש לא מצליח לרומם אותי מספיק, וחוסר הוודאות שאני לא מצליחה לשחות בה, מאתגר לי את הריכוז. מוריה עדיין לא חזרה אלי, מה שגורם למצפון בגודל בינוני להציק לי. גם הפגישה שאני צריכה לתאם עם מרים, דוקרת לי. בלב, ובכל מקום.
בשעה תשע וחצי, יחד עם ארוחת הבוקר שלי, אני עוצרת הכל ומחליטה להתפטר מכל המציקים, לפחות לעת עתה.
מוריה מקלה מעלי ועונה לי מיד, עם שרשרת התנצלויות שנותנת לי להבין שאני לא הייתי היחידה ששכחתי משהו. “סליחה שלא חזרתי אליך, שירי. ראיתי שהתקשרת כשהיה כבר מידי מאוחר, ואחר כך פשוט שכחתי.” קולה יורד. “אבל ברצינות, דאגתי לך. מה קרה ביום חמישי? חיכיתי לך!”
“האמת שקרו הרבה דברים”. אני עונה. ” אבל הסיבה האמיתית שלא הגעתי היא מפני שלא הרגשתי טוב” אני אומרת בלי לפרט יותר מידי. “והמצב הזה השכיח ממני לגמרי את הפגישה, סליחה מוריה שחיכית לי לחינם.”
קולה של מוריה מנחם אותי מעבר לקו: “לא נורא… באמת לא נורא. העיקר שאת בסדר עכשיו?”
“ב”ה” אני מאשרת בקצרה, ולא מצליחה להתאפק מלשאול אותה: “אני מנחשת נכון שאת לא מתלהבת לשוחח על זה?” אני מהמרת.
מוריה צוחקת בחביבות. “כן ולא. בכל מקרה רציתי לפגוש אותך, אז אם ישתנו התוכניות ותרצי להיפגש, תהיי בקשר, בסיידר?”
בסדר גמור. בהקלה אני נפרדת ממנה, מאחלת לה המשך יום טוב, ומשחררת גם את המצפון לדרכו.
ועכשיו תורה של מרים. לוקחת נשימה עמוקה ובלי לעצור לחשוב או להתלבט, מתקשרת גם אליה.
קולה של מרים רענן כשהיא מברכת אותי בבוקר טוב, ואני כל כך משתדלת לא לקלקל. לא את הבוקר הטוב, ולא את הרעננות שבו.
“מה שלומך מרים?” אני שואלת ומנסה לחייך. “אולי יום שני עדיין פנוי לך בשבילי?”
“כמובן” עונה מרים בלי היסוס.
“תודה!” אני אומרת ולא יודעת אם זה באמת משמח אותי או שלא.
“מרים, אני רוצה להביא איתי הפעם את אביגיל. זה בסדר?” אני שואלת.
“אני סומכת עליך שזה בסדר, שירי” היא אומרת, ומשהו בקול שלה בכל אופן מתעמעם.
“ואת זוכרת שלצורך העניין אני אביגיל?” אני שואלת ולא מצליחה לסלק את רצינות היתר מקולי.
“כן אביגיל. מה את זוממת?” היא אומרת ואני שומעת רמז של חיוך בקולה. הוא לא ממש עוזר לי, החיוך המרומז הזה.
אני נאנחת.” אני באה בשביל להסביר לך הכל, מרים. אולי זה יהיה ארוך, מפותל וגם… כואב” אני שותקת לרגע, בוררת את המילים. “אבל אין לי ספק שאת… תהיי גאה בי.”
“אני תמיד גאה בך, שירי. איך אפשר שלא?” היא אומרת ומעלה בי דמעות.
“תודה מרים.” אני בולעת ואומרת במאמץ. “אני כל כך רוצה ש…לא משנה מה יהיה, תמשיכי להאמין שהכל לטובה? או לפחות…שהתכוונתי רק לטובה?”
“את מסקרנת אותי שירי. אבל אני אחכה. אנחנו תמיד מאמינות שהכל לטובה. נכון.”
נכון.
אבל סטירות הן כואבות ומבלבלות את כל מה שחשבנו וידענו קודם. אני רוצה שמרים תדע מראש שאני לא הולכת להכות אותה עם הנשק שהיא נתנה לי.
“מרים, עד שנבוא… אם יש לך את הספר, “מעשה שלא היה” של גדי פולק, את יכולה להסתכל בעמוד ארבעים ושמונה?”
היא שותקת לרגע. משהו מרשרש מעבר לקו. “אני רושמת, שירי. ‘מעשה שלא היה’, עמוד ארבעים ושמונה.”
“בדיוק. אבל אני לא הולכת להיות פישל, מרים…”
מרים שותקת לרגע ואז אומרת בשקט, “שירי, גם פישל ראוי לחמלה, אפילו אם הוא לא פעל בדרך שנראית לנו.”
אני עוצמת עיניים, נותנת למילים שלה לחלחל ולהציף בי בו זמנית את השיחה ההיא על הפחד הנורא שלי מלאבד אותה. “אמרת לי אז, שלא משנה מה יהיה.. את זוכרת?” אני שואלת ומקווה שהיא מבינה למה אני מתכוונת.
“אני זוכרת, שירי.” היא אומרת, והקול שלה כבר לא רענן, אלא שקט ורציני.
“תודה, מרים.” אני לוחשת, מרגישה הקלה קטנה. חלק נוסף בלב שלי שב לפעום בקצב סביר.יום העבודה הסתיים איך שהוא. כתבתי למינדה שמחר אגיע, כנראה, בפעם האחרונה לעבוד דרך המשרד. שלחתי את ההודעה בלי לעצור ולהרגיש את המשמעות של ההודעה, או לחכות לתשובתה, ויצאתי הביתה.
עד שאביגיל מגיעה, אני מספיקה לאכול ארוחה טובה, להחזיר את המחשב המושכר, להחביא את המתנות במזוודה ואפילו למיין את ההפתעות של הילדים, כשאת חלקם אני לוקחת איתי, ואת רובם מרכזת לתוך קופסא אחת שתצטרף לארגזים המיועדים להובלה או לאחסון.
גם אם אביגיל שמה לב לדכדוך שלי, היא לא נותנת לו להוביל אותנו. במעשיות, היא פורסת דפים על השולחן ומבקשת שאפרט לה את העקרונות המנחים שנתן לי עורך הדין, ולאחר ההרצאה הקצרה שלי היא מסכמת: “אז השיחה חייבת להיות רגועה, ללא איומים, ללא התחכמויות, בצורה שקופה וברורה, כן?”
“כן.” אני מהנהנת ושואלת.”מה נעשה בקשר להזדהות, אביגיל? אני צריכה לתקן את הטעות הזו לפני שהשיחה תגיע לשלב שבו היא עלולה להאשים אותנו בהטעיה.”
“מה אנחנו רוצות להרוויח מזה שהיא תחשוב שאני שירי?” מקשה אביגיל.
אני משפילה עיניים. הרווח היחיד הוא שיהיה לי איזשהו פסק זמן לייצב את עצמי ולהרגיש בטוחה מספיק בשביל לעמוד מולה. זה הרבה, אבל האם המהלך הזה שווה את הסיכון האפשרי?
אביגיל מביטה בי, חושבת, ואז היא נזכרת במשהו ופניה מתבהרות. “אה! אני אמורה להיות סלע אפור. זאת התוכנית?”
“כן. מקווה שלא תצטרכי לספוג שום דבר, בשום שלב. אבל ברגע שאוכל, אזדהה.”
“היא כנראה תתעצבן כשתגלה שעבדנו עליה. איך תסבירי לה למה קראת לעצמך אביגיל?” ממשיכה אביגיל להעלות בעיות אפשריות.
“אומר לה שרציתי עוד קצת זמן כדי לחשוב ולוודא כמה עניינים לפני שאנחנו מדברות ברצינות.” אני עונה.
“טוב. ועל מה יש לנו לדבר ברצינות?” נכנסת אביגיל לתפקיד של אלישבע.
“שאלה טובה. כי הרי אני חייבת להזדהות לפני שנוצר הקשר בינה לבין מה שקרה.” אני אומרת, חושבת עוד קצת, ואז טווה בזהירות רעיון חדש. “המחקר שלה. הוא יהיה נושא השיחה.”
עיניה של אביגיל נדלקות בעניין. “אולי דרכו היא תסגיר את השייכות שלה לספר.” אני מוסיפה.
“ואיך את יודעת על המחקר שלי?” מבטאת אביגיל שוב את קולה של אלישבע.
“אולי אחר כך אספר לך.” אני שולפת תשובה ממאגר התשובות הסתמיות והלא מסוכנות.
“טוב!” מרוצה אביגיל. “נעבוד על זה עכשיו.”
במשך השעה הקרובה אנו בונות תרחישים, מאתגרות אותם, מחפשות בעיות ופתרונות אפשריים. ורק לאחר שהכל נראה ברור, עד כמה שאפשר לומר כך לגבי שיחה עם אדם כל כך לא צפוי, מעלה אביגיל שאלה הגיונית ומשמעותית שמשום מה לא נשאלה עד עכשיו: “איך נוכל להיות בטוחות שהיא בכלל תגיע לפגישה?”
אני חושבת. השיחה עם מרים חשובה בשביל להסביר ולהעלות את החשדות, אבל לא יכולה ליצור את הקשר ובפרט אם מרים לא חשדה בכלום עד עכשיו.
“אני יכולה לתת לה דחיפה קלה, אבל ליתר ביטחון אשמור אותה לרגע האחרון.” אני אומרת, חושבת עוד קצת ומוסיפה:”בינתיים אני שולחת לך הודעה, תאשרי אותה כשתגיעי הביתה, אבל אל תתייחסי אליה. היא מיועדת לעיני אלישבע בלבד, כן?”
אביגיל מחייכת, מארגנת את הדפים המפוזרים על השולחן, ומרכזת את כל הרשימות העדכניות לערימה אחת ממוספרת.
“ואל תשכחי את השרשרת.” אני אומרת לה כשאנו עומדות ליד הדלת הפתוחה.
היא קורצת בשובבות, ויוצאת אל החושך.
כמה דקות לאחר מכן אני פותחת את המחשב וכותבת הודעה לאביגיל:
“אביגיל, קבעתי מחר אצל מרים בשעה 6:30 אחר הצהריים. השרשרת עם התליון המשובץ תהיה האות. לילה טוב!”
וידאתי שההודעה נשלחה ולא יורטה איך שהוא בדרך, והשארתי את המחשב פתוח ואת תיבת המייל גם.
*
הבוקר עבר עלי מתוח, ומרט את עצבי טיפה אחר טיפה. אני רוצה להיות אחרי זה. רוצה להיות כבר בבית עם כולם ולחשוב שהכל היה חלום שנגמר כשפקחתי העיניים, בלי שהייתי צריכה לפתור את כל הבעיות שנוצרו בו.
גם הסוכר שלי משחק היום. אני חוששת שברגע האמת לא ארגיש טוב. אני חושבת שאקנה סוכריות קטנטנות, לכל מקרה שלא יבוא.
בשעה שתיים, קצת מוקדם ממה שתכננתי, אני פוסעת לחדר של חדווה. הדלת פתוחה, ואני נוקשת קלות ונכנסת למול פניה המופתעות.
“שלום חדווה, מה שלומך?” אני אומרת ומתקרבת מעט.
“פששש… ” היא מניעה את ראשה בהתפעלות מדומה:” הנסיכה נטשה את ארמון השן וירדה אל העם! איך זה קרה, שירי?” אני מחייכת את החיוך הכי דביק שאני יכולה לגייס כעת ועונה לה: “כשנשב יום אחד לקפה ביחד, אסביר לך.” היא מעפעפת אבל לא מאבדת את הלשון. “הופה! למדה לדבר הגברת!” היא אומרת וראשה ממשיך להתנועע בקצב אחיד.
אני מתעלמת וממשיכה:”יש לי רק שאלה אחת, חדווה. אשמח אם תעני עליה בכנות.” הלב שלי הולם. למען האמת, אני לא צריכה את התשובה שלה, אלא את התגובה שלה אחרי שאלך. ובכל אופן אני מתמקדת בפניה, בשרירים המותחים את הלסת ומקשיחים אותה. היא לחוצה. והיא יודעת משהו.
“תגידי חדווה. מתי בתיה קלטה שהמחקר שלה לא מתנהל בדיוק בדרך שהיא צפתה?” אני שואלת בשקט ולא מורידה ממנה מבט.
היא כמעט ממצמצת:”בתיה? מי זאת בתיה?” אני מתקדמת צעד אחד קדימה, מגיעה כמעט עד לשולחן, ולוחשת:”היא יכולה להיות באותה מידה אלישבע, שושנה או גריזלדה. השם לא משנה. ואת יודעת בדיוק למי אני מתכוונת”. המתח לא עוזב את פניה, ואני מבינה שההימור שלנו נכון. צדקתי.
“תראי שירי, לא מתאים לך להתפרץ ככה ולקבוע עובדות שלא קשורות אלי בכלום. כן?” היא אומרת והמתח מעניק לקולה צרימה קלה.
“לא” אני אומרת בנחת. “באמת לא מתאים לי. וגם לך לא מתאים לשתף פעולה עם אדם שאפילו את כוונותיו את לא יודעת.” אני ממשיכה בלי לתת לה להשחיל התנגדות: “גם אם תבחרי לא לענות, התשובות יגיעו בקרוב. חדווה. אז כדאי שתפעילי את המוח החריף שלך איך לצאת מהפלונטר הזה בשלום.” את המשפט הזה אני מעתיקה כמעט בשלמות מהפסקול שלה, מלפני חצי שנה.
היא מביטה בי במבט חד, ולא עונה. אני ממתינה עוד רגע ארוך, בשלווה המדומה שלי, וכשהיא לא מראה כיוון לענות,
אני פוסעת החוצה, משאירה אותה בפעם הראשונה חסרת מילים. סגרתי את הדלת אחרי, רק כדי לפתוח אותה מיד שוב, ולתפוס אותה לוקחת את הטלפון שלה בתנועה חדה שנעצרת באמצע הדרך.
“את יכולה לעדכן אותה שהייתי כאן. זאת התוכנית.” אני אומרת מול הבעתה הקפואה. וסוגרת את הדלת מאחורי. פיו… נראה שהיא היתה רוצה לטרוף אותי חיה.
בחוץ, אחרי הכל, אני מתקשרת לאביגיל:”אני מרגישה נורא, אביגיל. זאת לא אני. לא יכולה לסבול את עצמי ככה.”
“אנחנו מסיימות עם זה היום בעז”ה, שירי. את נלחמת עבור המשפחה שלך. ויש אנשים שזו הדרך להתנהל איתם. את יודעת את זה.”
אני נאנחת: “כן, אני יודעת. תודה אביגיל. אני כואבת על מרים כבר עכשיו… כל כך הרבה דברים צריכים להסתדר בפאזל הזה. אבל יש לי שאלה אחרת, אביגיל.
מה אם בתיה תתעניין אין אני נראית או למה לבשתי, או אם היא תשאל את חדווה אודות התליון שמעולם לא ענדתי? לא שהיא רואה אותי יותר מידי או מעניין אותה מה אני לובשת, אבל נראה לי שכדאי להיות מכוסים גם מהכיוון הזה”
אנחנו שותקות יחד, חושבות.
“מה את לובשת עכשיו?” היא מבררת.
“אני? החולצה שלי כחולה”
“אז … שימי משהו בהיר, אני אלבש כהה.…וגם את הפאה של שבת. האורך שלה יותר מתאים לשלך.” היא ממשיכה במעשיות שאין דומה לה. ” נעליים… את הרגליים נחביא מתחת לשולחן.” אומרת אביגיל.
אני צוחקת: “אין לנו דרך לצפות הפתעות, אביגיל. עדיף שנכסה גם את הפינה הזו.” אביגיל אוהבת נעליים עם סוליות רכות ואני לובשת נעלי עור שטוחות.
“יש לי זוג חדש, שירי. מדדתי אותו בחנות. תשרדי את זה?” היא מציעה לי זוג משלה.
“תודה אביגיל. אני חושבת שיש דברים מורכבים יותר מאשר להתרגל לנעליים.”
“טוב, אביא אותן איתי.” אומרת אביגיל. “מתי את יוצאת?”.
“אני רק חוזרת לחדר לקחת את התיק שלי ויוצאת מיד.” אני אומרת ולא יודעת עד כמה לא יהיה לי פשוט לצאת.
כי כשאני עוברת ליד לוח המודעות עם התיק על כתפי, אני נעצרת המומה מול לוח המודעות. הלוח שהיה נקי ממסרים בשבועיים האחרונים, מארח שוב, פתק מלבני, קטן.
הוא לא היה כאן בבוקר. הוא לא היה גם כשהלכתי לדבר עם חדווה. הוא נתלה כשהלכתי לדבר עם אביגיל בחוץ.
זהו צעד טיפשי ונואש אם אלישבע שלחה את חדווה לתלות את הפתק הזה אחרי שזאת עדכנה אותה שהייתי אצלה. היא באמת חושבת שלא אקשר בין הדברים?!
באצבעות רועדות אני תולשת אותו מהלוח וטומנת אותו בתיק אפילו בלי לקרוא בו. אין לי זמן עכשיו! אני צריכה לבחור בין לבזבז את הזמן הקצר שיש לי בתור לקניית סוכריות לעזרה ראשונה, לבין ביקור ספריה. הסוכריות מנצחות.
אבל לגבי הפתק, יש לי רעיון. ואם הוא יצליח זה יהיה מעולה.
זהו. הכל מוכן.
בשעה חמש וחצי, עמדנו יחד מול ביתה של מרים.
כשהגפתי אחרינו את שער החצר חשבתי שהלב שלי הוא זה שחורק. אני מוציאה חבילת סוכריות עגולה וקטנה, פותחת אותה, מוציאה כמה מהן, ומטמינה אותן בכיס החיצוני של התיק. את הקופסא אני מוסרת לאביגיל: “אם אני נופלת באמצע, אביגיל, שימי לי סוכריה אחת כזאת מתחת ללשון. ובלי היסטריה…” היא מסתכלת עלי מבוהלת. אני מניחה עליה יד מרגיעה ונוקשת בדלת.
הפעם לא קורא לי קולה של מרים להיכנס. הדלת נפתחת כמעט מעצמה.
בתיה.
מהצד, אני יכולה לראות את מרים יושבת על הספה.
בתיה כבר כאן, הרבה לפני הזמן. ויש לזה משמעות אחת. השיחה התחילה, בלעדינו.
לתגובות כאן
Log in to reply.
