שיתוף-זוכרת בלב ולא שוכחת במעשה…
-
שיתוף-זוכרת בלב ולא שוכחת במעשה…
-זוכרת בלב ולא שוכחת במעשה-
אני יודעת זו חוצפה להישיר מבט.
זו עזות לתת במה לכאב גדול כל כך.
אבל עזות הרבה יותר גדולה היא להתעלם.
לעצום עיניים חזק חזק.
ולא לחשוב.
לא לחשוב על אחים יהודים שסובלים.
לא לחשוב על דם מדמי שנשפך,
להתעלם מכאב של יתומים,
מאובדן של אלמנות.
מדמעות של הורים.
פשוט להתעלם מזה שכואב לאחים שלי.
להתעלם מזה שיש לי אחים בשבי של רשעים.
להתעלם מזה שאנשים כבר לא נושמים מדאגה.
פשוט לאטום את המח.
לאטום את הלב.
זה מה שאני עושה יום יום.
אבל לא.
לא שכחתי אותכם אחים.
אתם נמצאים לי בלב.
עמוק.
איפה שאפילו אני לא מעיזה לגעת.
במקום ההוא של כל ההכחשות בחיי.
של הכאבים הכי גדולים שלי.
אני לא מסוגלת לחשוב עליכם.
שם.
כולנו משפחה בסוף.
יהודים.
בנים לאותו אב.
אין מצב שמשהו יכאב לי יותר,
אחים שלי סובלים.
אני לא יכולה.
מכחישה.
מנקה לפסח.
כאילו לא עבר החורף מאז.
מדחיקה את זה שהזמן הזה מסמל עוד ימים,
שאתם שם.
זאת השיטה שלי להתמודד עם הכאב הענק הזה-
להתעלם.
ל ב ר ו ח .
אבל לא שכחתי אותכם אחים.
בברכות השחר, בשמונה עשרה.
במתיר אסורים,
אני פותחת סדק בתיבת פנדורה שלי.
וחושבת עליכם.
מבקשת שיאמר די.
אין סיכוי שזה נמשך עוד יום.
אין מצב שאני פותחת את התיבה הזאת שוב מחר.
אבא’לה שיחזרו.
דחוףףף.
אז אני כואבת מידי ומכחישה.
נכון.
אבל לא שכחתי אתכם.
נותנת לכם יומיום מקום בתפילה שלי.
לא נותנת ליצר הרע לייאש אותי,
לספר לי שאני רעה,
שנאטמתי לכאב הזה,
שלא אכפת לי בכלל.
שאין לכם מקום בלב שלי.
לא נותנת לו את הייאוש שהוא רוצה.
מדגישה לו כל תפילה.
בסדק הצר הזה שאני פותחת.
במתיר אסורים שאני מתכוונת.
הם אחים שלי.
זוכרת ולא שוכחת.
Log in to reply.