כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
שיתוף סיפור בהשאת ימי בין המצרים…
-
שיתוף סיפור בהשאת ימי בין המצרים…
שמחה לשתף אתכן בסיפור שכתבתי בהשראת הימים הללו.
על ירושלים בתקופת בית ראשון.
אני אשמח להערות/הארות.
בהנאה!!!לא הצלחתי לצרף קובץ וורד אז אני מצרפת למייל הזה את המלל.
ברכת כהנים
דלת העץ הכבדה נטרקת בחבטה ,מונעת מצלילי חולשתה של ירושלים לחדור פנימה.
אסתר נושאת את פניה מעם קערת העיסה שהצליחה להשיג בקושי ועמל רב עבור ילדיה.
גבר גבוה ובהיר שיער כושל אל המבואה החשוכה מתישב באפיסת כוחות על כסא קבלת האורחים המונח שם תדיר. “אליהו ,זה אתה”?היא שמחה לקראתו ,הבן הגדול שלה הגיעה. סוף סוף תוכל לספר למשהו על הקושי. על איך הצליחה להשיג קמח ושמן במיוחד בשבילו- ועל אסתר השכנה ש…היא מתבוננת בו בגאוה אך ובשבריר שניה היא קולטת תנועה מהירה בכף ידו של אליהו.
קערת הבצק נופלת מידיה הרועדות והיא כאינה רואה את הקמח היקר שהצליחה להסיג בדמים מרובים מתפזר על שולחן העץ העתיק.
“מה קרה ליד שלך”?היא לא מכירה את הקור שנושב ממילותיה. ממצמצת פעם ופעמיים אולי יהיה בכך כח להפוך את מה שראתה.
“את יודעת מה זה.אמא” הוא מגיב ביובש. מוחה את מצחו ומנופף מול פניו בקערת חרס שנטל מין הארונית במבואה.
היא מביטה בו מזהה לשניה היסוס- חרטה בעיניים הכחולות העמוקות ונחושבות שהיא כל כך אוהבת. ואז חוזר המבט המתריס שוב לעיניו.
היא משפילה את עיניה ארבע. כמו שהיא חשבה.
4 אצבעות יד ימין.
ותחבושת על מקום האגודל. ומתחת אין אפילו בליטה,ישר וחלק כמו פעימות הלב שלה שמשתתקות לרגע.
“למה אליהו. למה???”היא שואלת בקול מרוסק ,נופלת לכיסא שלידה,טומנת את ראשה במגבת
הקטנה שבידיה.
“אתה יודע מה משמעות של הבחירה הזו שלך”! היא נרעדת מתבוננת סביבה. הבית. גווילי הקודש שמונחים בסדר מופתי על שולחן הסופרים הקטן שבצידי החדר. הקמח שהצליחה להשיג. הכול היה בשביל החלום הגדול. חלום שרקמה בעמל. שנים שישבה וחלמה עליו. שרה לו את זה כשירי ערס בלילות. ניחמה אותי בימים הרעים. ועכשיו בה אגודל אחד וניפץ את הכול!
“מה בר כוכבא הבטיח לך אליהו שגדול מחלום של עשרים שנה?” היא לוחשת בלי קול. “ולמה למה הצטרפת אליו??? למה דווקא אתה???”
אליהו עומד בצד נבוך. ומעביר את מבטו על הטס המעוצב שעומד על השולחן
ריק ,ריק מקדושה ומביכורים… הוא מצייר באצבעו על שאריות הקמח המפוזרות עליו.
“בשביל ירושלים צריך גם להקריב חלומות” הוא אומר לבסוף מושפל.
“הרי את יודעת- אם הרומאים יצליחו להשתלט ירושלים לא יהיה שוב חלומות שיתגשמו יותר בעיר הזאת. ואם נצליח להביס אותם הרי שווה להקריב חלום אחד בודד בשביל חיים של עיר שלמה”. הוא מנסה ליצוק חוזק והחלטיות במילים האלו. הרי את הנעשה אי אפשר להשיב…
תמונה אחת של החלום הגדול מתגנבת לראשו.- עזרה. יום כיפור. קורבנות. חוט השני הלבן. שעיר המשתלח. קטורת….וזה מכאיב לו. קורע אותו מבפנים. – “היה פעם חלום. וכרגע הוא
התפורר לאבק ,בעזרת המון אבקות חלומות אלו אנו מצילים את ירושלים “- זה נשמע
.לו כל כך עלוב שאפילו הוא מתקשה להאמין לעצמו.
“וכשהכל יגמר,אליהו ?אז מה יהיה”?היא לא מאמינה שזה הבן שלה שמדבר כך. נזכרת בשכן הצדיק אך הגידם שבודק עצים למזבח במקום לעבוד בקודש כמו שאר אחיו הכהנים.
ואליהו כמו קורא את מחשבותיה-
“אפשר לכהן גם עם מום “הוא נע על מקומו באי נוחות. מלטף את התחבושת שעדיין סימני דם עקשניים ניכרים עליה.
“לבדוק עצים למערכה,לנקות.אתה”??? היא מזדקפת באחת מצביעה לעברו בהלם.אליהו נרתע לאחור וגבו נחבט בשולחן ,ערפל סמיך מכסה את עיניו חוצץ בינו לבין אמו ההמומה.
הוא לא רוצה להגיד לה את האמת כפי שהיא נראת כרגע ,המצב של ירושלים לא
פשוט כלל. הרומאים צרים על העיר וכל הזמן מתחלפים בגייסות רעננות ומלאות כח מול היהודים המותשים. הבריונים שתוללים בכל פינה. ולאחרונה פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי רב החריפה את המצב שאין עם מי להתיעץ. הרעב האיום שנוגס בכול פינה. החללים שנופלים ברחובות. רק בר כוכבא יוכל להביא שקט ושלווה לעיר הזאת. רק על ידי מלחמה הם יראו לרומאים מיהם היהודים ואלוקיהם שעוזר להם. ובשל כך צריך צעירים והמון… מבחן הכניסה הוא קשה ואכזרי ונוטל חלומות רבים.אך הוא ועוד צעירים שזוהי בחירתם מגינים כעת על העיר הזו – על העיר האהובה ומשכן ד’ שבתוכה…
יש גם קולות שמסבירים לו ש”אם ד ‘לא ישמור עיר “…אבל הוא מתעלם מהם –
מבחירה
הוא מתבונן באמו,האשה החזקה, המאמינה.- אשתו של הכהן הגדול שגם ימי המצור והכאוס
לא שינו אותה ,גל של רחמים מציף אותו פתאום ,הוא לא יאמר לה את זה ,הוא לא
יעשה את זה, הוא לא יכול לראות את אמו החזקה מתפוררת לנגד עיניו.
“עכשיו הכאבת לה כבר” נוזף בו קול מתוכו. “האמת אכזרית הרבה יותר” הוא משתיק אותו.
“יש הרבה כהנים בירושלים… “הוא מפטיר לבסוף ,”אני אעזור להם”.
אמו מתנשפת בכאב. מוחה דמעות שזולגות ללא מעצור על לחייה… הוא מתבונן בה. אין לו עוד מה להגיד ובמה לנחם.
הוא נכנס לחדרו. קורס על יד המיטה. חובק לידיו גויל תהילים מעוטר.
לפחות לא יתמודד עם מבטו של אביו.הרי ההתכנסות לקראת תכנון הקרבות של מחר
בעוד כשעה ,והוא-כמובן יהיה שם. התכנסות ראשונה בחיל מן המניין. הוא מחייך לעצמו בציניות.
והרי אבא עובד במקדש בעבודת קודש שלא פוסקת גם בימים קשים אלו. ומכיוון שכך אינו מודע לאמת העצובה משדה הקרב
“גם אתה יכולתה להיות כזה”מציק לו הקול “עוד חודשיים וזהו…”
הוא נושא את מבטו אל השמים האדומים. ואחר אל אצבעו הקטועה ומקווה, מקווה כי בחר נכון….* * *
“אמא”! וילון הבד האדום מתנופף במהירות. הוא נעמד בפתח החדר. מתבונן באמו שמוחה את דמעותיה בחיפזון ומורחת חיוך גדול ועליז על פניה,מקבלת בחיבוק אוהב את בנה הקטן.
אליהו מתבונן בהם ברגע אמיתי וטהור,בבנימין בן החמש שיושב על ברכיה של אמו כחוש רזה ורעב כמו כל ילדי ירושלים. אך אור אמיתי מקיף את עיניו שעה שהוא מדקלם פסוקי טומאה וטהרה ובעל פה.באמו
.שמביטה בו בריכוז ומחליקה ליטוף על ראשו ,ויודע היטב מי יהיה הכהן גדול הבא של הוריו…
* * *
בסוף הוא נשאר – מבחירה ,הוא נשען על אדן החלון מביט לעבר הרחוב בחיילות בר
כוכבא החוצים את העיר בגאווה ,הוא לא רוצה ללכת אליהם – הוא משתוקק ,כח גדול
ממנו מושך אותו לשם ,אבל הוא נשאר נטוע ,בביתו שגידל אותו – את חלומו ואת
חלום הוריו והוא בצעד שחשב כחכם ניפץ הכל באצבעו.
ירושלים קוראת לו ושני קולות לה – האחת מהחומה ,והאחת מהמקדש ,והוא יודע
היטב לאן כעת גופו משתייך…
אך נישמתו. נשמה של יהודי שחטא ושב בכול מאודו. אומנם מציאות זאת מציאות ואין לו יכולת להשיב אותה. אך ליבו שבור. וחרטה אמיתית שוכנת בליבו.
ברגע שחשב לצאת הקדים אביו את בואו לבית ומבטו המיוסר שנעץ בו כל פעם מחדש ומונע ממנו לעזוב “מה שיקרה לעיר הזו זו ההחלטה שלו” – הוא מצביע כלפי מעלה “מי נתן לך רשות להחליט
במקומו???”
אביו קרה לו לשיחה. הם טיילו להם בעיר כמו בימים הטובים. ואז סח לו אביו על רבן יוחנן שכולם חשבוהו כמת. והתאבלו מרות ,אך אחינו אבא סקרא בן בטיח ראש בריוני ירושלים הצליח על ידיו התחבולה הזו למלט אותו מין העיר. רבן יוחנן נפגש עם הקיסר וקיבל הבטחה לישיבה ביבנה. עיר שבה לא יגעו הרומאים כלל.
.רצינו לשלוח אותך לשם אבל -… הוא נקטע בולע את רוקו”
.אליהו יודע את ההמשך אבל לא אומר דבר ,זה כואב מידי
* * *
התרמיל מונח על גבו ובו שאריות המזון הדלות שנותרו בבית ,הוא עומד על יד הדלת הכבדה אוחז בידו של בנימין הקטן ,ופחד מקיף את ליבו. הדרך לא קלה בכלל. מסוכנת והרת גורל. הוא מביט אל השמים הכאבים והכוכבים הרחוקים שכמו קורצים אליו בעידוד.
אביו מניח בידו את מפת הדרכים ופורס את ידיו בברכת כהנים “יברכך ד ‘וישמרך” קולו כה רך וקטיפתי ומעביר צמרמורת בגופו של אליהו ,בלי משים הוא לוחץ את ידו של בנימין הקטן מנסה לשאוב אומץ מהכהן גדול לעתיד שלידו.
“וישם לך שלום” מסיים האב את ברכתו ,מניח לדמעותיו להתגלגל.
אליהו מביט מבט אחרון אל ביתו ,לא יודע אם יזכה לראותו שוב .הוריו עומדים על יד הפתח עוד חיבוק ,ליטוף. קריאות פרידה חרישיות ונפנופי שלום והם יוצאים לדרך – ליבנה.
שם יעביר את האוצר הקטן שעל ידו לרבני העיר שיגדלוהו בקדושה וטהרה שיהיה ראוי לשמש לתפקיד הגדול. שיגמרו הימים האלו יהיה להם כהן. טהור. בלי מום. שראוי לנהיג את ישראל. והוא אליהו יבדוק את העצים וינקה את העזרות… על טעויות צריך לשלם.גם אם תתחרט מיליון פעמים יש דברים שהן מציאות.
לדרך המסוכנת הוא התנדב מרצון ,מנסה לכפר מעט על מעשיו ורגשי האשמה המציפים אותו.
העת הם חולפים בין בתי העיר התחתונה, הסמטה מתעגלת והוא פוסעים בה חרישית מנסים להצמד אל קירות האבן. שריקות אבני הבליסטאות מין הצד הרומאי קורעות את השקט. ואז קול צחוקם של חיילי בר כוכא שמצליחים לתפוס את האבנים הללו בידם ולהשיב אותם בכוח אל המקום ממנו ניזרקו. וצרחות הרומאים שנפגעו נכך…
הוא עוצר לרגע. אלו החברים שלו.אחרי הכול. כל שעות השיחות שעבר. התרמונים ההכנות. הוא גם יכול להיות שם בין השוכנים על החומה. לתפוס אבנים ולהמיט אסון על הרומאים. אך אז הוא מתנער ובצעד החלטי פוסע בראש זקוף. לא ,הוא לא רוצה לחזור! הספיק כבר מה שהיה.
הם פוסעים בעיר השקטה לעבר התחלה חדשה ,שונה שהם לא רצו ולא היו בוחרים
בה ,אבל מגדלת ומשנה…
* * *
“יברכך ד ‘וישמרך …ישא ד ‘פניו אליך” הדהד הקול הצעיר בין ההרים החשופים “
סביב .אליהו מביט אל אחיו הקטן שחוגג היום את בר המצווה שלו לבד,בלי
הורים,משפחה ,חברים.
הסיפור על מסירת מפתחות המקדש בידי הכהנים והיד שהגיעה משמים ונטלה
אותם לא פסח עליהם .ואליהו יודע שגם הם יתומים .אבא הבטיח שלא יעזוב את
המקדש ,וכנראה גם קיים .ואי לכך נשמות הוריהם מצויות כאן ברגע הגדול הזה…
בנימין – ידיו מונפות אל על באויר כמרחפות על ראשיהם של משפחתו היחידה – העם
היהודי ,הגולה שנשארה מהבטחתו של אספסינוס לרבן יוחנן ,קומץ קטן מן הארץ
שהיתה ,כתפיהם שפופות מכובד הכאב והגלות .אך כעת מביטים הם בבנו של הכהן
הגדול עיניהם נשואות אל האופק בתקווה חדשה…
הוא הביט באוצר הקטן שלמענו טרח כל כך כל הדרך הארוכה. להראות המשכיות
לבית הכהונה הגדולה…
עומד כעת ,ואין הבדל בינו לבינו – אליהו ,כיום שניהם שווי משקל – משכן אין ,עבודת הקרבנות אינה ,כהנים ,כהן גדול ,כפרה וסליחה- אין. הכול עלה בלהבות הנוראית. הוא
מלטף בידיו את המגילה עם נוסח התפילה שקבעו חכמי הדור ,נוסח בהיר ,מובן
ומלטף .הוא מתרפק כל יום על המילים בערגה ,מוצא לו מנוחה ביניהם ,אבל עדין
משהו מתחמץ בקרבו שזה במקום ההקטרה ועבודת הקודש.
הוא מביט בהם ,בבני יבנה החכמים בתורה ובגדולה עומדים כפופים ,מרכינים ראש
בפני נער צעיר לקבל את ברכתו – ברכת הכהנים ,למעשה גם הוא – כהן פסול רק
לעבודה ולברך גם הוא יכול ,ועדין קשה לו שכל הדרך הארוכה שעברו והסכנות שהיו
.מנת חלקם – לשוא היו…
כהן – הוא כבר לא היה האוצר הקטן ,כבר כמה שנים עברו מהחורבן הנורא ,מההבנה
שמה שהיה חלף… ועתיד חדש ומפחיד פרץ הנה!
חיילי הרומאים שיכורי ניצחון מסתובבים ברחובות ,והם קומץ הארץ ספונים כאן –
בבטחה לומדים תורה. אי של שקט ושפיות .
ובר כוכבא וחייליו הגיבורים והחזקים – אפילו לקבורה לא זכו להגיעה.
והוא ניצל מהגורל הזה בנס.
הבנה חדשה חדרה למוחו ,משתקת .כל הדרך הזו ,עם קשייה והנסיונות הגדולים –
היו בשבילו ,בשביל אליהו.
ד ‘צפה את המהלכים כידוע ורצה שהוא ואחיו בני הכהן הגדול יצאו מהעיר ,ולא
למטרות כהונה אלא להצלה ,הצלה גשמית ולא רוחנית.
הרי אף אחד לא ידע מה יעלה בגורל העיר. הוא תכנן תכנונים. אך יושב בשמים ישחק…
ציוצי הציפורים שעל העצים מצטרפות לברכתו של אחיו ,מזכירים לו שגם בכאב
ובגלות יש מישהו עימו .מישהו שעזר לו ושמר עליו כל הדרך .גולה – בלי בית. עם
קומץ מעמו שנשאר אבל עדין – אבא רחום שגם מתוך החושך והאפלה מבליח אליו
בניצוץ דאגה.
“וישם לך שלום..” -
3 תגובות
-
וואו,
קודם כל- סיפור מדהים! כתיבה ממש ממש מיוחדת, מחברת. תאורים נוגים!
בחרת בנושא מרגש, שכל אחד יכול להזדהות עמו במקום שלו. היטבת לתאר את תחושותיה של הדמות הראשית והצלחת להספיג אותנו באוירה של ירושלים דאז.
נהניתי מאוד מהנושא היצירתי של הוכחת האמיצות של חיילי בר כוכבא, ומהשילוב להיותו של הנער בן כהן. נהינתי גם מכך שעובדת קטיעת האגודל התגלתה בהדרגה ולא הייתה ברוה מיד.
ניכר כי עשית עבודת מחקר מעמיקה שהוסיפה הרבה מאוד לסיפור ולאותנטיות שלו, שזרת את הפרטים ההיסטוריים בטוב טעם ובמינון ובאופן שלא הרגשתי שהעמסת עליי שיעור היסטוריה, פשוט הכנסת לאווירה!
כמה הערות, רובן היסטוריות, חשובות (בתור מי שלומדת היסטוריה ועברה קורס מקיף על ההיסטוריה של ירושלים):
* כמדומני, מרד בר כוכבא היה לאחר חורבן בית המקדש, כלומר לא מעט אחר שנפטר רבן יוחנן בן זכאי אלא לאחר שכבר היו החכמים ביבנה. בסיפור תארת שכביכול האם מקווה עוד שיש לו סיכוי לשרת בבית המקדש, והנער חושש שייחרב בעתיד הקרוב, בזמן שלמעשה, בזמן מרד בר כוכבא- המקדש כבר חרב.
*לא זכור לי כי מתואר שכל לוחמי צבא בר כוכבא יכלו לזרוק בחזרה את אבני הבליסטראות אל הרומאים, אני שמעתי זאת על בר כוכבא בלבד, אך יתכן כי אני טועה.
*השמות שהשתמשת בהם הם אמנם שמות יהודיים מדמויות הוד בעבר, אך לא נראה לי שהם היו שמות שימושיים בתקופה הזו, בכל אופן- לא מאוד מפורסמים. נדמה לי כי יוסיף לאותנטיות הסיפור למצוא שמות נפוצים יותר מהתקופה (אפשר מאוד בקלות). (שוב יתכן שאני טועה, אך זו ההרגשה שהייתה לי בתור קוראת. הרגשתי שהשמות עכשוויים מידי).
*היה נראה לי כי טענת שבן כהן גדול עתיד גם הוא לכהונה גדולה, ולמעשה אין כך הדבר, לא מדובר בהמשך אדמו”רות לחסידות, כל כהן גדול נבחר לפי מעשיו. בנוסף, האם התכוונת לספר על בנו של הכהן הגדול האמיתי דאז? כי חשוב לדעת שהשליטה על עבודת הכהונה בתקופה זו היתה בידי הצדוקים, מה שאומר שכל הכוהנים הגדולים (שהתחלפו בקצב מסחרר) היו כולם צדוקים ולרוב קנו את הכהונה בכסף, או בהיותם מקורבים לנציב הרומאי.
*אם אביו של הנער אכן היה כהן גדול- הוא בהחלט שירת כל יום בבית המקדש, אך אם לא כך הדבר, ולא נראה שכך כי הוא נשמע מהפרושים לפי התאורים, וכהני ההדיוט שירתו בערך שני ימים בשנה, ודאי לא בכל יום. בואו לא נשכח את כמות הכהנים בעם ישראל, ואת הכמות הנצרכת בכל יום. לכל משפחה של כהנים היתה תקופה בשנה בה שימשו, ובה התחלפו כל השייכים למשפחה הזו. אמנם אנו רגילים לדמיין שכל הכהנים שירתו כולם בכל יום, אך למעשה לא כך היה, וזה בעצם לא היה מציאותי כלל…
*אני די בטוחה שהמעשה של זקירת המפתחות על ידי פרחי הכהונה היה בבית ראשון ולא בבית שני, אבדוק בלנ”ד.
*מבחינת כתיבה- בתחילת הסיפור, כאשר אמר הנער לאמו: “את הרי יודעת, תכף הרומאים נכנסים…” וכו’, הרגשתי קצת שאת רוצה להעביר לנו מידע באמצעות הדיבור הזה, זה היה מעט לא טבעי…
*ועוד משהו קטן, יש צור לעבור על טעויות הקלדה וכו’…
שתהיה לך המון הצלחה בהמשך, הוקסמתי ממש מהסיפור שלך, ותודה לך שהעלת אותו בימים האלו! מחזק ומחבר מאוד!
-
וואוו! ממש קטע היסטורי שמעביר אותי באחת לתקופה!
-
כתיבה מאלפת,
תיארת ממש טוב את תחושת הקריעה של הגיבור בין עבודת המקדש למרד,
רק כמו שקצת התבלבלתי…
הסיפור התחיל בירושלים הגוססת של לפני חורבן בית שני (אגב בכותרת כתבת בית ראשון שזה לפני 420 שנה +70 שנות גלות… כמו לכתוב 1534 במקום 2024… ) ופתאום נכנס מרד בר כוכבא…
שכשמו כן הוא-מרד-לא מלחמה…
זה קרה בערך 60 שנה אחרי החורבן!
וכמו שציינה עליזה- רק בר כוכבא היה יכול לתפוס את הבליסטראות.
אבל הסיפור לכשעצמו כתוב מאד יפה ומרגישים את הקונפליקט של האצבע…
Log in to reply.
