כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
שיתוף ראשון שלי כאן
-
שיתוף ראשון שלי כאן
פעם ראשונה שאני מעיזה לשתף כאן..
כתבתי את הקטע הזה בערך לפני שנה,אשמח לתגובות
מאז ועד היום בכל השלבים בדרך, היא שם, פוסעת במקצבים משתנים, לפי הלך הרוח של העוברים ושבים. כשהלב התרחב והעצב עזב ופינה את מקומו לאושר, היא הייתה שם, אך גם כשהיה מר ונמהר והימים כאילו לא חלפו עשרות שנים ואלפים.
בזמנים שהסמטאות החשוכות לא האירו פנים, הלב סרב להאמין, מאן להכיל את קשייו, ניסיונותיו, פחדיו ואפילו לחלום את חלומותיו, היה נדמה כאילו היא מתכווצת לפינה עלומה, מתגוננת, שלא יראו שקיימת, נעלמת, אולם בתוככי הלב הותירה תחושות קשות של נטישה ובדידות.
אבל היא הייתה שם תמיד, בכל אותן גלויות ארוכות, במלחמות האכזריות, בגזרות הקשות מנשוא בהתמודדויות מבית ומחוץ, ובכל אותן המאבקים חסרי הכח של האדם מול עצמו, מול בוראו.
היא נמצאת שם עומדת יציבה ואיתנה כחוליה בשרשרת הנצחיות של העם היהודי, לפעמים היא שקופה, מתחפשת, מגנה על עצמה שלא תיכחד מגיצי הקרבות, ולעיתים אף אורזת מטלטליה ומתרחקת אל ההרים, אוגרת כוחות כדי ללטף בחמלה את השבים מזירת הקרב, אך לא משתפת במטרותיה את הממתינים לה הדואגים אחר היעלמותה.
כוחותיה מפיחים חיים בלוחמים מיוזעים ותשושים השבים אל מחנה הפליטים, העוצמות שלה מפעפעים בלבבותיהם הגועים, הרועשים מתמונות אימה שנאחזו בהם במלחמת נצחיות העם היהודי, אלפי שנים מיוסרות שהם נאבקים על מקומם בין אומות המכחישות את קיומם.
והיא? אף פעם לא מאכזבת את המתעקשים להנציח אותה בלבבם, את אלו שלא מוותרים עליה למרות השבר העמוק שנפער בקרבם, אותם אלו לוחמים אמיצי נפש הנלחמים עם שטחים פתוחים של שדה הלב, נאבקים בתעוזה בייאוש שלא יחמוק פנימה אל שגרת חייהם, היא מהווה להם משענת איתנה גם בדרכים עקלקלות, רעועות, היא נמצאת שם בשבילם כשהרוח מאיימת לצאת ממפרשי הספינה הנושאת אותם, היא שם כדי לתמוך בסדקים שנפערו בחדרי ליבם.
תמיד היא שם, גם אם אינה נראית, התקווה.
התקווה של אז היא התקווה של ימינו, היא שואבת את העוצמה שבה מהניצוץ האלוקי שממנו נחצבה, לא מפסיקה להוות תמיכה בזמנים חסרי נחמה, שאין מילים לתאר את האבדון והחורבן, ברגעים שהישועה כאילו פסחה ונעלמה, כשהתחושות קשות מול השדות המוריקים מסביב ובית החלומות עודנו חרב, שדותיו מרקיבים, ומקומו הריק צורב את הלב, התקווה שם מסתתרת בשיחים היבשים מחכה לרגע בטוח שתוכל לצאת לחבק את העם מיוסר הנפש ששרד את שנות הרעב, שלא חדל לעמוד בפרץ גם שהכאב כבר לא נסבל.
התקווה במיצר היא האמונה שהשכינה איתנו בצער.
-
0 תגובות
עוד לא נכתבו תגובות לדיון זה.
Log in to reply.
