כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
שיתוף של סיפור קצר
-
שיתוף של סיפור קצר
היי
אשמח להארות, וכן אם יש למישהי רעיון לשם לסיפור, לא הצלחתי למצוא…
————————————————————
תיק. ארנק. פלאפון. סוכריות מנטה. סידור. עט (לכל צרה שלא תבוא). בקבוק מים. אקמול. שחכתי משהו? אה, את המסרק. זה לא נראה טוב, להגיע עם פוני מבולגן מהרוח.
קדימה, יצאתי.
האוטובוס מתמהמה ואני ממש לא רוצה לאחר. זה לא עושה רושם טוב. בכלל.
חריקת בלמים, ושתי דלתות ירוקות פולטות החוצה אנשים ממהרים, מזיעים, נאבקים באלו שרוצים לעלות ראשונים. אני נדחקת בין הנוסעים האחרים, מוצאת לי פינה לעמוד בה ומעקה לאחוז בו. כשהאוטובוס מידלל, אני מוצאת גם מקום ישיבה.
אנשים. נשים. ילדים. נערות. זקנים. בחורים. שמחים. עצובים. דאוגים. מרחפים. מדברים בטלפון. קוראים. חושבים.
בני אדם.
שונים כל כך. צבעוניים. נמוכים, גבוהים, נמרצים ישנוניים. כחולים, ורודים, ירוקים. שחורים, לבנים, צהובים.
למה אני מתבוננת כך בסביבה? אני לא עושה סקר תעסוקה באוטובוס. אני פשוט תוהה. כל אחד טרוד בטרדותיו, נתון בעולם הפרטי שלו. אבל מה קורה, כשכל בני האדם האלו, שכל אחד נמצא במצב אחר, בעולם אחר, ברגש, בדעה, במחשבה, ברקע, בתעסוקה אחרים- צריכים לתקשר? מה יקרה, אם כולם ייקלעו יחד לסיטואציה כלשהי. מוזרה, מעניינת.
מפחידה.
ואף אחד אינו יכול לצאת מהאוטובוס.
מה יקרה אז?
אני לא סתם שואלת, זה פשוט קרה.
באותו יום בו מיהרתי לעוד ראיון עבודה בדרכי למציאת האושר (והעושר), נשאבתי למאורע רב השלכות.
———————
“אוטובוס בירושלים נחטף על ידי הנהג לשכונה ערבית” הכותרות בעיתון עושות רעש. כל העולם סובב סביב החטיפה. הפוליטיקאים מתרוצצים. נפתחים דיונים, משא ומתן. הם רוצים שישיבו להם את השטחים הכבושים. אנחנו רוצים בני אדם. חיים.
———————
חם. המים בבקבוק נלגמו מזמן. אני לועסת סוכרייה בטעם ‘מנטה מרעננת’. אולי היא תרענן אותי. אין אפילו קליטה במקום הזה, ואין דרך לצאת מן האוטובוס, מחבלים חמושים עומדים בחוץ.
בתחילה, כשהבנו למה נקלענו, התפתחה מאומה באוטובוס. אנשים צעקו, בכו, התווכחו. אבל השתתקו לאחר שאחד המחבלים ירה פעם אחת באוויר. מאז יש דממה מעיקה. כמעט אפשר לחוש באוויר את המתח. מידי פעם נשמעים רק כמה שיעולים או יפחות. לפחות אין כאן ילדים, חולפת בי מחשבה.
אני יושבת, ראשי שעון על החלון. מתפללת בלי קול. אנא, תוציא אותנו מפה!
האישה לצידי נראית במצב גרוע משלי. כיסוי ראש שחור קשור לראשה, טיפות זיעה ניגרות ממצחה. אני רוצה לדבר איתה, אבל שורר כזה מן שקט באוטובוס, שאני חוששת לפצות פה, לומר מילה. היא נושכת בשפתה, מתאפקת להאנק.
“גברת, את בסדר?” אני לוחשת לה, חוששת. היא לא עונה, רק מנענעת בראשה לשלילה. “אפשר לעזור לך? יש לי אקמול.” אני מחפשת אותו בתוך התיק. איפה זה, נו. אני זוכרת שהכנסתי. הו, מצאתי. אני מושיטה לה את הכדור הלבן, אבל היא מנענעת בראשה לשלילה. “אני צריכה רופא” היא אומרת לי בקול חלוש.
כשאני רואה אותה מחזיקה בבטנה בעווית כאב, אני מבינה. אני קמה ברגליים כושלות, תוצאה של כמה שעות ללא אוכל ושתיה ושהייה בתוך אוטובוס רותח.
“סליחה, יש כאן אולי רופא? האישה הזו צריכה עזרה”. אנשים חצי רדומים מן הטמפרטורה מרימים ראשם באיטיות, מתעשתים. אבל אין רופא באוטובוס הזה. אולי רופאים לא נוסעים בכלל באוטובוסים. כמה אנשים ניגשים לעזור לאישה. קוראים לה גיטי. אני לא עוזבת אותה, שומרת עליה ועל הפרטיות שלה. כמה אנשים אחרים מנסים להסביר את המצב למחבלים בחוץ.
מישהו מתברר כמגיש עזרה ראשונה, מנסה לעזור. אני חסרת אונים. אין עוד נשים חרדיות באוטובוס מלבד שתינו . גיטי צריכה אותי.
מפנים עבורה כמה מושבים מאחור כדי שתוכל לשכב.
“זה בסדר, אני מטפלת בה” לוחשת לי אישה אחת כבת שישים. שערה צבוע בלונד, וקמטים מצטיירים בצידי פיה כשהיא מחייכת אליי. היא אולי חוששת שאני אבהל, רוצה להסיר ממני אחריות. אבל אני נשארת. אני מחזיקה לגיטי את היד. לוחשת לה באוזן “יהיה בסדר. אנחנו תיכף יוצאים מכאן”. היא מחייכת אליי חיוך קטן. כאילו מודה לי שניסיתי לעודד אותה. מעודדת אותי בחזרה. יש תקווה.
מצבה של גיטי השפיע על כל האוטובוס. אנשים מנסים לעזור, להציע את תכולת התיק שלהם לרפואה. האווירה נעשית פחות מדוכאת, יותר מעשית. אנשים נראים פחות תשושים, למרות שהאוטובוס העשוי מתכת עומד כבר כמה שעות תחת השמש הקופחת.
הדלת הקדמית נפתחת בפתאומיות. שני ערבים חמושים נכנסים. כולנו משתתקים, נדרכים.
“אתם הולכים לצאת החוצה עכשיו” הוא מודיע במבטא כבד. “לא כולם ביחד. אני אומר מי קודם.” הוא בוחן את כל הנוסעים ומצביע: “אתה, אתה, אתה ואתה”. כך הוא מוציא שנים עשר אנשים מן האוטובוס. נותרנו תשעה עשר.
“הוא לקח את כל הגברים הצעירים” אני שומעת אישה לוחשת לצידי. “הוא חושש שהם ינסו להאבק בהם?” שואלת אותה חברתה. “כנראה…” היא נעצרת, שני הערבים חזרו.
“עכשיו לבוא כולם, אחד אחד. לאט. וזהירות לא להתחכם!” הוא מנפנף בנשקו באיום.
הנוסעים יוצאים מן האוטובוס לאיטם, שתי נשים עוזרות לי לתמוך בגיטי. אנחנו נכנסים לחדר גדול בתוך בית ישן. אין בו כיסאות. אנחנו משכיבות את גיטי על הרצפה. דוחפות לה תיק מתחת לראש.
גיטי קוראת לי, מבקשת ללחוש לי באוזן. “יוכבד, תמצאי לי בבקשה משהו לכסות בו את הרגליים”. אני מבינה. משיגה לה סוודר, מכסה אותה. היא נראית רגועה יותר.
כבר הגיע הלילה. החוטפים הכניסו אלינו מעט אוכל ושתיה. ערכתי היכרות עם שתי הנשים שעזרו יחד איתי לגיטי. אחת מהן היא המבוגרת הבלונדינית בכאילו, קוראים לה עינב. היא סיפרה לי שבנה היחיד משרת באחת היחידות המובחרות בצבא. התגאתה בו. חשבתי לעצמי שלולא היינו במצב העגום הזה, אולי בצומת אחר, היא הייתה שואלת אותי, מתווכחת, מדוע החרדים משתמטים משירות צבאי? אבל אני כבר לא בעיניה חרדית פרזיטית באוטובוס. אני שבויה. כמוה. והיא בעיניי לא איזו זקנה שמאלנית מעצבנת. היא שבויה. כמוני. ושתינו רוצות לעזור לגיטי.
השנייה צעירה יותר, כבת שלושים. קוראים לה “לַיְלָה”. לילה אפילו יותר מוזרה מהשם שלה. הלבוש שלה נראה כלקוח משבטים אינדיאנים, עמוס בשרשראות ובקמעים למיניהם. היא ביקרה בכל מדינת עולם שלישית, כמעט. הגישה סיוע לילדים נזקקים ורעבים. הומנית.
היא לא נראית כמו מישהי שיש לה קשר כלשהו ליהדות. אני אפילו לא רוצה לדעת במה היא מאמינה, או לא מאמינה. אבל היא יודעת לקרוא בעברית, וכשפתחתי את הסידור שלי כדי להתחבר למזמוריו של דוד המלך, לדלות מהם תקווה וישועה, היא בהתה בי ממושכות. הרגשתי את המבט שלה על ראשי הרכון. כשהרמתי את ראשי, היא שאלה בקול מהוסס “התפללת?”. הנהנתי. מה, היא מעולם לא ראתה מישהו מתפלל? כנראה זו הייתה שאלה רטורית.
“את יכולה להתפלל גם עבורי?” ביקשה עוד יותר בהיסוס. זה הצחיק אותי.
“בשמחה, אבל למה שלא תתפללי על עצמך?”.
מאז, היא מגלה את פסוקי התהילים. ‘אולי היא בסוף תחזור בתשובה’, חולפת מחשבה במוחי. אני לא יודעת. אולי גם נמות. מחשבה אחרת מתגנבת. על עצמי אני לא דואגת, אבל גיטי…
היא התאוששה מעט בחדר המוצל ובעזרת מים ומזון, אך היא עדיין חלשה וסובלת מכאבים.
אני עוצמת את עיניי, מנסה לנוח מעט, להתנתק מהמציאות הקשה הזו. אני מתעופפת באוויר, נוחתת על עננים ורודים ורכים. רדומה.
“כולם לשכב על הרצפה!!”
אני פוקחת עיניים בבהלה. לילה תופשת אותי ומצמידה אותי לרצפה. כדורים עפים לכל עברי החדר ואני עוצמת עיניים בחוזקה. ה’, אנא.
אני נזכרת בגיטי, מחפשת אותה במבטי בתוך המהומה ששוררת בחדר וחילופי האש. אני רואה את עינב שוכבת לצידה ומגנה עליה. זה מרגיע אותי מעט.
נשמעות פקודות בעברית “זיו! חפה עליי, הם באים מימין!”. נשים בוכות, ערבים צועקים בשפתם. אני רק שומעת. לא רואה. חוזרת לעצום עיניים בכל הכוח האפשרי.
ואז שקט.
אני מרגישה את לילה מתרוממת לצידי. אני פוקחת עיניים. לילה מחייכת אליי. “זה נגמר, יוכבד. ניצלנו. זה נגמר. נגמר.” היא בוכה. צוחקת. אני מאובנת. לא תופשת. זה נגמר…
——————-
“מזל טוב!” אני דומעת. מתרגשת. קולה של גיטי נשמע מהעבר השני של הקו “אני רוצה להזמין אותך לברית, יוכבד. זה גם בזכותך שהנסיך הזה נולד.”
“בזכות הקב”ה. היינו רק שליחות.”
“ודאי. אגב הזמנתי גם אותן, את עינב ולילה.”
אני משתעשעת מהמחשבה על שתיהן מופיעות בברית מילה נוסח חסידי.
“אל תדאגי,” צוחקת גיטי, קוראת את מחשבותיי. “הסברתי להן איך הן צריכות להיראות”.
חודש עבר מאז החטיפה. לא סיימתי עדיין להתאושש, והשמחה הזו של הברית תעזור לי. אני מתכוננת לצאת לאולם. הבאתי איתי ספר תהילים קטן ללילה. אולי היא תחזור בתשובה. אולי לא. אבל למקרה שהיא התגעגעה לפסוקים המתוקים, הבאתי לה מזכרת. אני בודקת ציוד:
תיק, ארנק, פלאפון, בקבוק מים ושקית כסופה.
יצאתי.
-
12 תגובות
-
ממש ממש יפה. היה לי כיף לקרוא.
נהניתי מהשיקוף הפשוט והכן של מרקם החיים שלנו כאן בארץ, מזוית שהיא מעניינת ואחרת, ועם זאת לא קלישאתית או מנותקת.
אהבתי מאוד שלמרות שהיה לך רקע דרמטי – הצלחת לשמור עליו כעל רקע לסיפור <b style=””>שלך, ולא להתפתות להפוך את הרקע לסיפור עצמו…
אם את מרשה, הערה קטנה: בלי לסתור את האמור לעיל, כן הרגשתי שיכולת להעביר טוב יותר את התחושות של הנוכחים בזמן החילוץ. הקטע הזה הרגיש לי קצת רגוע מידי… התקשיתי להרגיש שם את פחד המוות שהייתי מצפה לו.
כל שאר התיאורים היו חיים ויפים.
תמשיכי לכתוב!
-
איזה רעיון מעניין!
גם אני חושבת שהיה כדאי לעשות קצת יותר היסטריה ובלגן בסיפור. גם לא הבנתי איך האוטובוס הגיע לשכונה הערבית? היו ערבים בחוץ ככה הבנתי, אבל לא תיארת איך הם נכנסו והורו לנהג לנסוע לפי ההוראות שלהם וכדומה. אלא פתאום הם היו בחוץ והתחילו להוציא אנשים.
שאר הסיפור הכניס אותי לסיטואציה ממש, הוא כתוב בצורה מאוד משכנעת.
תשלחי עוד דברים כאלה! סוף סוף משהו מרענן – סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף… באותו פרק.
ולא תחשבו שאני אוהבת רק סיפורים קצרים, אלא שב”ה לא חסרים סיפורים בהמשכים, אז טוב שיש אחד קצר ולעניין.
-
תודה רבה על המילים החמות!
זה מעודד ממש!
לגבי השאלה על הגעתם לשכונה הערבית- שמתי את הכותרת בעיתון: “אוטובוס בירושלים נחטף על ידי הנהג לשכונה ערבית”. זה היה מתוכנן, הנהג הביא את האוטובוס למקום והמחבלים שמרו עליו מבחוץ שלא יצאו.
מקבלת גם את ההערה שלכן על חוסר בתאור תחושת הפחד. האמת שזה גם קצת בכוונה, רציתי לתאר את הניתוק שלה, כאילו הנפש שלה מבקשת לא להיות במציאות הזו. אבל מקבלת את ההארה שלכן, תודה!
-
דווקא אהבתי מה שעשית עם הידיעה מהעיתונות – כך יכולת להמשיך בסיפור עצמו בלי לסטות הצידה בשביל תיאורי החטיפה…
-
-
שריטה שלי לגבי שגיאות כתיב:
התחוללה מהומה באוטובוס, לא מאומה….
-
צודקת, תודה!
(לא מאמינה שלא שמתי לב, גם אני שרוטה לגבי שגיאות כתיב…)
-
סיפור טוב!!!
שגיאה נוספת: שכחתי משהו ,ולא שחכתי משהו
-
-
לילה זה לא שם ערבי?
[image: תמונה]-
נכון, גם. אבל מנוקד בצירה בלמד’ הראשונה.
ואני יודעת על מישהי יהודיה בשם לילה, והיא אכן ממשפחה בסגנון מאוד… ייחודי ומעניין.
-
כן לילה זה שם ערבי
-
-
ווואוו! סיפור מרתק!
גם אני אהבתי לקרוא ולסיים אותו היום ולא לחכות להמשך כמו הרבה סיפורים כאן…
הרעיון מאוד יפה ומסופר בטוב טעם!
-
חושבת שנהננו כל כך כי יש בסיפור הקצר הזה כל מה שצריך בסיפור טוב: פתיחה מסקרנת, עלילה מותחת עם זירה נוספת: מבחינתי היתה את החטיפה והיתה אתהאישה שממתינה ללידה, עם קשר אבל גם כתוספת.
וכמובן סיום עם מסר, וסגירת קצוות
Log in to reply.
