שיתוף-שמואל בן הלל

[מרים סולובייציק]

הקטע כתוב מאוד יפה ומרגש.

אממה, האותיות כל כך קטנות בהירות ומטושטשות, קשה מאוד לקרוא את זה.

בפעם הבאה פשוט עשי העתק (מוורד) והדבק (בדיון שאת פותחת אותו) אז יראו הרבה יותר טוב.

זה חבל כי התוכן כל כך מושקע ומרגש, וחבל שקשה לקרוא אותו.

[רחל ציגלמן]

תודה!

באמת לא ידעתי איך לעשות את זה…

[רחל ציגלמן]

קר היום. קר כל כך. שמואל מביט בשמיים התכולים. כבר מאוחר בבוקר, ועוד מעט אבא ישוב מן השוק וסלים מלאים בכל טוב בידיו.

אחרי שכולם יאכלו ויהיו שבעים, אבא יטול שוב את מעילו ויצא. לבית המדרש. אבא אוהב ללמוד תורה. גם שמואל. כשהוא יהיה גדול הוא גם ילך ללמוד בישיבה של התנאים. בינתיים, הוא לומד בבית הכנסת עם פנחס הבן של האופה ושלמה בנו של שואב המים.

הנה כבר נשמעות פסיעותיו של אבא בחוץ. שמואל קם לפתוח לאבא את הדלת.

כשאבא נכנס עולה חיוך על פני כולם. יותר לא יהיו רעבים היום. אבא הביא מן השוק אוכל. וגם מטבע לשומר בית המדרש.

יום אחד היה הכל שונה.

כבר מהערב הקודם שרקה הרוח בקול והקפיאה לו את הלב. איך יצא אבא מחר לעבודתו הקשה? מחר אבא לא יצא. הוא ישב עמם בבית, והם למדו יחד. מרים הקטנה שחקה בשקט, כמו מרגישה את המתח באוויר.

אם אבא לא יצא לחטוב עצים, משמע שהוא גם לא מכר אותם. וגם לא קבל כסף לקנות אוכל בעבורם.

אמא דואגת לצרכי השבת. הוא דואג לה. ואבא-

אבא עצוב. מאד.

בדממה, על קצות האצבעות, הוא נגש לאבא שאוכל את שארית הלחם מאתמול, ולוחש לו באוזן “אבא, אל תדאג. אני אשמור על מרים בשבת. אני מבטיח. רק אל תהיה עצוב”.

שמואל מביט לתוך העיניים הבהירות שאבא מפנה לכיוונו. אבא נאנח. “שמואל צדיק, אני לא עצוב בגלל שאין לנו אוכל, ד’ ידאג לנו. אבל מה יהא על לימוד התורה?”

שמואל שותק. אין לו איך לנחם את אבא.

פתאום אבא מתרומם. נוטל את הגלימה העליונה שלו ויוצא מן הבית. אמא בודקת בשתיקה את הכוך הקטן שבמטבח, מנסה לחשוב מה תוכל להכין לכבוד שבת שמתקרבת.

אחרי שעה בערך, שמואל מתעורר מדפיקות בדלת. ינאי, בנם של השכנים עומד שם נבוך. ביד יש לו מגש גדול ובקבוק יין קטן. “אבא שלי שלח. שיהיה לכם שבת שלום”.

אמא ממהרת לדלת, מוסרת את תודותיה. שמואל תמה. מהיכן יודע אביו של ינאי על מה שקרה היום? ואז הוא נזכר. אבא של ינאי הוא השומר של בית המדרש. כנראה ניסה אבא לבקש ממנו שירשה לו להיכנס רק היום בחינם, ומזה הבין שאין להם היום כסף.

“את רואה, מרים? תמיד ד’ דואג לנו”. הוא אומר לה בשקט.

פתאום הוא מרגיש חיבוק גדול שעוטף אותם מאחור. אמא, ששמעה את המילים שלו והתרגשה.

“עוד מעט שבת נכנסת, ילדים. בואו נתלבש לכבודה”.

שמואל פוסע אחרי אמא לפינת הבית, שם בארגז מונחים בגדי השבת. הוא יודע, אחרי שיהיה חושך, ישוב אבא מבית המדרש כשאור בעיניו ויספר להם בסעודת השבת ממה שלמד בבית המדרש היום. כמה טוב שאבא של ינאי הרשה לו להיכנס.

אבל אבא לא חזר. ואמא, נושכת שפתיים עשתה קידוש. גם בבוקר. ובצהריים נשמעה המולה בחצר. הוא ומרים רצו לחלון לראות את האנשים. הם צעדו ישר לבית שלהם, ותמכו ב-

“אבא!” זינקו שניהם החוצה.

אבא חזר.

חלש, מותש, אבל עם אור בעיניים.

הוא זכה ללמוד תורה.

[שבי לובר]

וואו.

קטע יפהפה.

אין הרבה דברים יפים כמו סיפורים גדולים שמסופרים מנקודת מבט של ילדים קטנים…