שלומפר?

[א טב-אל]

איזה נער כובש:😜

“מתן”, אני מדווח בקול יבש. “בן 16. לא אוהב ספורט, לא אוהב ללמוד, לא אוהב שוקולד ולא אוהב לגעת בחפצים”.

הפרזנטציה שלו נוגעת ללב, מיואש מראש, מחפש פינה קטנה ואפרורית…

הם שוב מחליפים מבטים. הפעם הגבר לא מצחקק אלא מהנהן לאט. אשתו מצטרפת אליו.

אימא’לא, איזה פחדדד…😳

באנה באנה תהילה מאזה הסוף הזה, מי הרשה לך להשאיר אותנו ככה במתח? זה לא בסדר!!!

מהמם! כיף! אמיתי! קולח! שווהקריאה! אנושי! מתוארהיטב! תודה על החוויה!

[מרים סולובייציק]

מעניין ומרתק מאוד!

חסר סיום לסיפור חייבים לעשות סיום לסיפור, ככה לא כותבים.

את יכולה להשאיר את זה ככה לזמן מסוים ודי קצר,

אבל להשאיר ככה לכל הזמן זה לא טוב – לא לך, ולא לקוראים.

את יכולה לכתוב אפילו רק פרק אחד נוסף כדי להבהיר את התמונה,

אפילו בסוף הפרק הבא. אבל חייבים לסיים.

[תהילה ב]

האמת שכתבתי את זה במטרה מאד מסוימת ותכננתי לסיים בדיוק ככה. לא חשבתי להעלות, אבל זה כל כך הצחיק אותי שלא יכולתי שלא…

[אבישג]

תמשיכי בבקשה….

זה מידי יפה ומותח בשביל להיקטע כך….

ומתן הזה חמוד ונוגע ללב…….

ככה חסר תקווה מראש…

[‫איידי וייס‬‎]

התחלה יפה מדי בשביל לא להמשיך אותו.

לא חבל לקטוע אותו באיבו?

איזה נער מתוק. מגיע לו חיבוק אפילו שהוא לא אוהב מגע. טוב, לא חיבוק. אולי שוקולד? אופס, גם זה לא. טוב, נחפש לו בחנות משהו שהוא כן אוהב, וגם גרבר בא בחשבון.

[תהילה ב]

נכנעתי (כרגיל 😣). תעשו לי טובה, אל תבקשו, בסדר??

*

וואו. מביך, מביך, מביך. ולא נראה שבנצי ישתוק, אפילו לא לשניה בודדת. הוא מסתכל על השברים, מקיף אותם במבטו ומרים אלי את פניו המעוכות.

“ביקשתי שתלחץ”, הוא נושף. “לא שתחבוט בקיר”.

אני מנסה לאסוף את עצמי, נושם עמוק, מאזין בחצי אוזן לדנדון מן המעלית שהקפיצה את הזוג לקומה ומשם היישר לחדר, לבהות במרבד הזכוכיות שמגיע עד לנעלי.

“פעם הבאה אל תבקש”, אני אומר מהר. שאם כבר, גם הם ישמעו. “אמרתי לך, אני לא אוהב לגעת בחפצים”, אני נאבק לא להרים את פני מן הרצפה, ממשיך לירות את משנת חיי. “וכן, גם ללחוץ זה לגעת”.

“הכל בסדר?”, אדון זיו. נראלי שם יותר מתאים. הוא גם ככה לבוש מכובד מדי, אפילו שהוא בבית שלו. “איך המנורה-“.

“לא י’דע”, בנצי צונח חזרה, מתעטף בשמיכה שוב עד ראשו. “רק רציתי שיכבה את האור והוא החליט להתפרע”.

“אולי זה משהו בחשמל”, אדון זיו מרים את עיניו אל עבר התקרה המפויחת והחוט המשתלשל מן החור הקבוע בה, שחור גם הוא. “אני אקרא לחשמלאי”. הוא מתבונן בי לרגע. אני לא רואה, אבל בהחלט מרגיש את עיניו צורבות את עורפי “ולצבעי. אהממ, גם למנקה”.

אני ממשיך לשתוק. לא מנדב את עצמי לשום ספורט שהוא, גם אם הספורט הזה אינו כולל מים ולא מתפרש על איזור נרחב יותר מהחדר של בנצי. גם אם השתיקה שלי מתמשכת יותר מן הנדרש ואף אחד לא חושב להפר אותה.

“אין צורך”, גברת זיו מפרה אותה לבסוף. “אעשה זאת בעצמי. הרי לא אקרא לרובין ביום החופש שלה, נכון?”.

“נכון”, מהמהם אדון זיו, נאנח ויוצא. אשתו אחריו, חוזרת אחרי שלוש דקות בליווי דנדון המעלית עם מטאטא וכף אשפה גדול.

אני בוחן במצח מקומט את האופן בו היא עושה את הספורט שלה, מבין שהיא לא מנוסה בו כל כך. היא גורפת את הזכוכיות כאילו היו מים, מקפיצה אותם הרחק מהכף העומדת בכוחות עצמה, שגם ממהרת ליפול מדי פעם מתנודות האוויר הנובעות מהתנופות המהירות מדי שלה.

“טוב”, היא סופקת כפים כשהכף נופלת בפעם הרביעית, הפעם ממש סמוך לרגלי. “אני אקרא לרובין”, היא מחייכת חיוך מוזר כזה שגורם לעיניים שלה להיעצם, מצליחה להלחיץ אותי. “כנראה שגם אני לא אוהבת ספורט”.

“לא נכון”, אני לא אוהב את ההשוואה שלה. בכלל לא. “את פשוט לא יודעת לעשות ספורט”. אני מחזיר מבטי אל הזכוכיות. “אני יודע. אבל לא אוהב”.

“כן? תרצה להראות לי?”, הקול שלה נלהב מדי. כאילו מה, היא חשבה שבשניה אחת היא תצליח לגרום לי לעשות את מה ששמונה עשרה משפחות לא הצליחו?

“לא”, אני חותם. “אני לא אוהב ספורט, כבר אמרתי את זה”.

“ואני לא אוהבת לקרוא לרובין ביום החופש שלה”, היא נאנחת. “אבל אתה רואה – לפעמים גם לי אין ברירה”.

“אני לא רואה”, אני מתנצח איתה. “אחרי שתקראי לה – אני אראה”.

היא שותקת לזמן ארוך, כמעט כמו הזמן ששתקתי אני כשאדון זיו ניסה לגרום לי לנדב את עצמי לעשות ספורט. האמת שזה לא נעים לי, אבל אין לי ממש ברירה. אם אני אשבר עכשיו, אני אשבר עוד פעם ועוד פעם ושוב עוד פעם. אז אני פשוט לא מתחיל. כשיש כללים ברורים, הכל נעשה קל יותר. ומהניסיון שלי, הכללים נעשו יצוקים מברזל, או פלדה, מה שיותר חזק מביניהם.

היא הולכת בסוף, מדנדנת במעלית שלה. אני בוחן שוב את השטח, את המרחק שנותר לי לעבור עד למיטה שהוקדשה לי ואת הזכוכיות הפרושות עד לשם, מנצנצות לי בלעג.

אין מצב שאני מחכה לרובין. תהיה מי שתהיה. אבל לאור המצב, אני מתלבט אם כדאי לי בכלל לנסות להתיישב על המיטה, ובמחשבה נוספת, בייחוד למזלי המזהיר בזמנים הכי טובים שיש, מוטב שלא אנסה לגשש את דרכי בין אלפי הסכינים הפצפונים שעל הרצפה, גם כאשר נעלי לרגלי.

הסוליות יכולות להישמט מהן, הזכוכיות עלולות להתאסף תחת כף רגלי בצעד הראשון שאעשה ולקינוח, כשאחשוב לבדוק את רמת הנזק וכמויות הדם השוטפות ממני ואתיישב על המיטה, עלולות רגליה לקרוס תחתי, גם התקרה תתאים את עצמה למצב ואיכשהו, באופן הזוי למדי, אמצא את עצמי בתוך המטבח, בתקווה שלא אצנח על רהיט מסוים ואקריס גם אותו.

אני מנענע את ראשי. מסלק את הדמיון השופע שלי אל ירכתי מוחי, חושב במקומו על ארוחת הבוקר שטרם אכלתי. להגיע אל המטבח בדרך ההיא, המודחקת, נשמע מהיר יותר אבל כואב בהחלט. לכן אני מעדיף לרדת ברגלי הבריאות את המדרגות חזרה ולפנות אל המטבח.

גברת זיו דווקא אוהבת ויודעת לעשות ספורט במטבח, הריחות שמגיעים לאפי מספרים על כך. אדון זיו כבר נעלם, אולי הלך לקרוא לחשמלאי. שטויות, שלא כמוני בטח אין לו בעיות עם פלאפונים. אולי רק פלאפוני מגע, למרות שהוא כן נראה טיפוס של פלאפונים חכמים. גם הבן שלו, בטוח.

“אני רעב”, אני אומר בקול, כדי שהיא בטוח תשמע. “מה את מבשלת? יש ריח טוב!”.

“מה?”, היא מסתובבת. מגלה לי שזו לא היא. לא מפתיע בעצם. מי שלא יודעת לטאטא, אין סיבה שתדע לבשל.

“אני רעב”, אני חוזר שוב. “את מבשלת משהו?”.

“ארוחת צהריים”, מסבירה עובדת המטבח, או איך שלא מכנים את העבודה שלה. מנגבת את ידיה בסינר שהיה פעם לבן והיום מלא כתמים צהובים ואדומים. “נשאר קצת אוכל במקרר”, היא מוסיפה לאחר שניונת. “אתה יודע לחמם, נכון?”.

“לא”, אני שולל גם את סוג הספורט הזה. “אני בכלל חדש פה. ככה שאני לא יודע לעשות כלום”.

היא בוחנת אותי, מכווצת את עיניה. “אז תלמד”, היא מפטירה תוך כדי נענוע במצקת הגדולה שבידה, מורה עליה לכיוון המקרר ומעט ימינה ממנו. “המקרר שם. אתה רואה אותו, נכון? המיקרוגל נמצא בארון שלידו, רואה? פותחים את הקלפה. העליונה, כן? כי התחתונה היא של המיקרוגל הבשרי וארוחת הבוקר חלבית, מבין?”.

“יש לך הרבה שאלות”, היא מצליחה לעצבן אותי. “אני רעב וקשה לי לקלוט את כל ההוראות שלך. אז לתת לך תשובות עוד יותר קשה לי”.

היא מאדימה, ראשה נרתע אחורה, סנטריה הכפולים מתבלטים. “אתה חצוף קטן!”, היא נזעקת. “לא ייאמן! הדור של היום!”.

“אני רעב”, הדור של היום בכלל לא מעניין אותי. הבטן שלי הרבה יותר. “תוכלי רק לפתוח לי את המקרר? לא צריך לחמם”.

“הוא לא חצוף”, מעיר קול מאחורי. “הוא רק לא אוהב לגעת בחפצים”.

אני מסתובב. מביט לתוך עיניו הקטנות של אדון זיו, שהלובן בהן נדחק הצידה לטובת קשתיות חומות-דבש גדולות. הוא אינו משתהה במרצפת עליה הוא עומד, מתקדם למקרר, פורק מתוכו קופסאות. “יש אומלט צרפתי”, הוא מקריא. “שקשוקה בלקנית, קיש תרד ופשטידת בצל וכרישה”.

“אהממ”, אני מתלבט למשמע המבחר, לא בטוח מה אני רוצה. אין לחם וגבינה? גם חומוס מסתדר לי יופי…

“אני אחמם הכל”, הוא מפרש אחרת את חוסר המענה שלי. “אשב לאכול איתך, יהיה נחמד בשניים”.

אני לא אוהב את חציו השני של המשפט. אולי הייתי צריך להבהיר מראש שאני לא אוהב גילויי חיבה משום סוג שהוא, במיוחד כאלה שנשמעים או עלולים להיות מזויפים. מאוחר מדי, פספסתי.

האוכל מדיף ניחוח טוב לאחר כחמש דקות. את השולחן עורכת עובדת המטבח, אולי כי אדון זיו לא בקי בספורט הנשי הזה, למרות שבטוח גם אשתו לא.

“אז מה -“, אדון זיו ממלא לי את הצלחת בכל ארבעת המאכלים, “רוצה לספר קצת על עצמך?”.

“סיפרתי כבר”, אני מביט במזלג בעצבנות. חבל שהיססתי קודם, לחם יותר קל לאכול, אפשר לאכול אותו עקום אם הוא פתאום מצליח לשנות זווית.

“קוראים לך מתן, אתה בן 16 ואתה לא אוהב הרבה דברים”, מתמצת אדון זיו. “אבל שכחת להגיד מה אתה כן אוהב, או שאמרת ולא שמתי לב”.

“לא אמרתי”, אני תופס במזלג. היא לא מתעקמת, הפשטידה כן. “כי אין משהו שאני אוהב”.

“אין?”, אדון זיו חותך בסכין לצד מזלג את הקיש. “אפילו לא דבר אחד עלוב? גם לא את עצמך?”.

“אני לא עלוב!”, אני מתמרד. “בכלל בכלל לא עלוב!”.

אדון זיו מצחקק, שוב מאדים. “מצטער, התכוונתי אם יש משהו אחר, כל דבר שאתה אוהב, נניח את הגרביים שלך”, הוא מכחכח. “אתה וודאי לא עלוב”.

“כן?”, הכתפיים שלי נשמטות. “למרות שפוצצתי את המנורה בחדר של בנצי? ושלא אספתי את הזכוכיות אחר כך? ושקצת התחצפתי לאשתך?”.

“ובכן”, אדון זיו שוב מכחכח. “אני מניח שלא רצית לפוצץ את המנורה. וספורט, כמו שטענת, אתה לא אוהב.” הוא מרים פיסת קיש במזלגו, בוחן אותה לעומק. “לגבי ההתחצפות הקטנה שלך. בוא נגיד שהיא בהחלט לא בסדר, אבל לא עושה אותך לעלוב. בכלל לא, נכון?”.

“בכלל לא”, אני מסכים. “דווקא את עצמי אני כן אוהב”.

“נו, אז הנה יש משהו שאתה אוהב”, אדון זיו מניף את המזלג קדימה, הקיש שלו נוחת בצלחת שלי. את זה אני לא אוהב, אבל לא אומר, מעדיף לשתוק. אדון זיו הזה דווקא מצליח לעניין אותי.

“אני חייב לאהוב”, אני מרגיש צורך להדגיש. “אחרת אף אחד לא יאהב אותי ואז אני באמת אהיה עלוב”.

“נאאא”, אדון זיו שוב עושה את ההנפה הזו, מעוות גם את פרצופו. “אתה מדבר שטויות, פשוט שטויות”. הוא לוקח חתיכת קיש אחרת, החליט לנדב לי לגמרי את שלו. “אני דווקא מתחיל לחבב אותך. ואם תישאר פה מספיק זמן, בטוח שאוהב אותך בסוף”.

הוא מדבר אלי כאילו אני בן עשר. אני לא אוהב את המתיקות נוטפת השוקולד הזו בדיוק כמו שאני לא אוהב שוקולד. “אתה משקר”, אני מתיז. “רק כדי שאני אסכים לעשות ספורט”.

“אני לא מחזיק אותך בשביל שתעשה פה ספורט”, אדון זיו צוחק. “בשביל זה יש את רובין. והיא עושה את זה בתשלום מלא”.

“אז בשביל הכסף של האומנה”, אני לא נכנע. אין סיכוי שהוא סתם רוצה להיות נחמד אלי. פעם הייתי תמים. היום לא. אני לא מוצא תירוץ אחר, גם זה מאד צולע. כסף של אומנה זה כלום, ממש כלום. או שסתם שיקרו לי כל הזמן הזה?

“אני לא צריך את הכסף של האומנה”, מחווה אדון זיו סביב, מותיר אותי בלי תירוצים. “אני רק רוצה הרבה ילדים שיעשו פה רעש, בלגן ומהומה.” הוא שותק לרגע, מחייך לעצמו ומצחקק. “ומלכה אף פעם לא אהבה את המנורה ההיא, ככה שנתת לה תירוץ מעולה לצאת לקניות. גם להחליט על צבע חדש לחדר”.

אני שותק. משהו פה מוזר לי. אני לא יודע להצביע על מה.

“מלכה אוהבת קניות”, אדון זיו ממשיך, לא מרגיש בהבעת פני המבולבלת. “היא גם אוהבת להתחדש. ואם תמשיך ככה, אני בטוח שהיא תחבב אותך. אפילו יותר ממני!”.

אני ממשיך לשתוק. בוהה בו כשהוא מכניס לפיו את חתיכת הקיש האומללה ההיא, שעברה חביטת ערבות רצינית לפני רגע. מוריד את עיני אל חתיכת הקיש שלו שהתאזרחה בצלחת שלי. מחזיר אליו. שוב, משהו פה מוזר לי. אני צריך לדבר עם נחום. בדחיפות.

[א ק]

כרגיל, הכתיבה שלך מהפנטת!!!

תמשיכי? לפחות כדי להבין למה ההגדרה שלומפר מתאימה למתן יותר מאלף הגדרות אחרות שהייתי מדביקה עליו.

[תהילה ב]

תודה!

זהו, שלא תכננתי להמשיך, אז העדפתי לכנות אותו שלומפר. הוא בהחלט ילד מתוסבך, כי הרקע שלו לא קל. אבל תרשי לי לשמור אותו לעצמי, לפחות לבינתיים.

[א ק]

שלומפר זה ילד שבייגלה שהוא מחזיק נופל לו דרך החור של הבייגלה,
לא רואה קשר בין מתוסבך לשלומפר…

וחבל שאת לא ממשיכה.

[א ק]

בדקתי במילון, ההגשרה המדיוקת לשלומפר היא מרושל …

[תהילה ב]

אמרת אלף הגדרות אחרות, אז הנחתי שאחת מהן היא מתוסבך. נכון, שלומפר = מרושל. זו בהחלט היתה הכוונה שלי…

[דבורה חזקיה- נעים בלמידה]

נסחפתי עם הסיפור

הוא כ”כ טוב…

[רות סויסה – עיבוד תוכן/כתיבה שיווקית/עריכה והגהה]

ברור שזה סיפור בהמשכים, לא?!

[תהילה ב]

צר לי. אבל לא ברור בכלל. אמנם יש לי רקע, אבל כרגע אני רק משתעשעת עם הדמות של מתן להפוגה כללית משכתובים-עריכות-שיפצורים.

[צהלה 😎]

וואו וואו

התחברתי ביותר-

חייבת לדעת מה קורה איתו בהמשך

בקשר למגע -התכוונת בעיות תחושה? או שפספסתי משהו…

בכל מקרה מחכה להמשך

[תהילה ב]

לא בעיות תחושה.

[שרה]

בקיצור – נתפלל שתהילה תצטרך עוד כמה הפוגות,

ככה היא תפרגן לנו להכיר עוד כמה צדדים בנתן…

היא משתעשעת איתו, ואיתה גם אנחנו , לא?

מהמם!

[תהילה ב]

אם כבר, תתפללי שאסיים מהר מהר עם העריכה, הרבה לפני הדדליין 🙂

[א טב-אל]

אמן! אומרת פרק תהילים להצלחתך עכשיו

[שרה]

אם אני אתפלל על זה – תהפכי את זה לסיפור בהמשכים עקבי?

אם סוחרים בתפילות – אז עד הסוף 😂😂😂

כי אני יכולה להתפלל על ” תהילה ב מקדם בת חוה”, שהקב”ה יודע מי זו…

שבעז”ה בקרוב ממש תזכה לסיים את כל העריכה הרבה הרבה לפני הדדליין העלום שאיננו יודעות מתי הוא…

אבל ה’ יודע הכל – אז מה הבעיה בכלל🤔?!

[תהילה ב]

אהממ לא, ממש לא מבטיחה. כי יש לי עוד שני סיפורים בהמשכים שאני צריכה לטפל בהם בעקביות גבוהה יותר… ואחד מהם כנראה ייכנס לדדליין (רחב יותר) אחרי ט”ו בשבט (הדדליין של הנוכחי זה באיזור כ’ טבת).

לא חשבתי שזה ימתח האמת. כלומר – זו רק ההתחלה, סך הכל סצנה משעשעת ומחויכת 🙂

[מרים סולובייציק]

שלומפר זה ילד שבייגלה שהוא מחזיק נופל לו דרך החור של הבייגלה,
לא רואה קשר בין מתוסבך לשלומפר…

ילד שבייגלה שהוא מחזיק נופל לו דרך החור של הבייגלה – הוא שלומיאל לא שלומפר.

[תהילה ב]

יש בזה. שלומיאל זה בעצם חסר מזל, מישהו שכל דבר שיכול להשתבש – משתבש לו. שלומפר זה מרושל, לפעמים גם מרצון…

[מרים סולובייציק]

מרצון – לפעמים יש רצון בריא ולפעמים רצון חולה.

רצון בריא הוא רצון נורמלי, שאנשים נורמלים רוצים, למשל להשיג כסף ועוד

רצון חולה הוא רצון לא נורמלי, הבנ”א שרוצה אותו הוא חולה.

לרצות להיות שלומפר הוא לא רצון בריא, כי הוא מזיק לבנ”א שרוצה אותו,

ובדרך כלל אנשים רוצים דברים שטובים להם.

כשהבנ”א חולה, משתבשים לו הרצונות (ועוד דברים).

[אסתי שטיינמץ]

תהילה!!

ואוו! מה ארת עושה בהייטק?!

[תהילה ב]

הייתי אומרת לך את האמת. אבל יש לי פה אחות ובת דודה, שאוהבות מאד לקרוא את התגובות שלי ואחר כך גם שואלות אותי עליהן, ככה שאני אשתוק… למרות שאני הולכת לחטוף על זה חחח

[פסי פישר]

בעיה מוכרת 😶

[רחל אמסלם]

אם את לא רוצה להמשיך את הקטע – למה שיתפת?!

את בטח הבנת לבד שאם יאהבו את הקטע ירצו עוד!!

לא יפה לעשות נסיונות על ציבור ואח”כ להשאיר אותו עם טעם של עוד בלי לפחות לתת סיכוי להמשך….

לפחות לתת מרחב לדימיון שאולי כן תמשיכי את הקטע!!!

דיי!! אנחנו דורשות המשך!!!

התיאורים כל כך יפים מרתקים ומושכים!😘🏕

הכל כל כך ציורי ממש כמו לראות את זה בסרט!!!

את חייבת לתת לזה סיכוי!!

לתת לנו סיכוי להמשך!!

זה ממש מזכיר לי את הסיפור על ה”אסופית”… בפרקים הראשונים איך שהדוד והדודה הזקנים קיבלו אותה בפעם הראשונה…😍🤠

[תהילה ב]

מצטערת. בדיוק לכן נכתבה השורה הראשונה.

בכל אופן, אשתדל שלא להטריד אתכן יותר מדי. ואם כן – רק למטרת סיפורים קצרצרים עד שיהיה לי זמן, יכולת וחשק להתחיל אחד ארוך…

[א טב-אל]

תמשיכי להטריד. זה כיף.

גם אני רוצה המשך. אבל כתבת מראש שלא יהיה ונלמד להנות ממה שיש.

מי שנכנסת לכאן צריכה לדעת לאן היא נכנסת (דרך אל חזור…) זו אשמת תהילה שזה יצא מהמם ומותח!!!

[רחל אמסלם]

אוקי…

אני חושבת שאני מתחילה להכיר את סגנון הסיפורים הקצרים שלך…

את חושבת על רעיון ומגבשת אותו לקטע סיפורי בלי רצון ממשי להפוך אותו למשהו מתמשך – רק להביע את הרעיון המגולם שם וזהו…

הבנתי נכון?

ככה ראיתי בכל אופן בהרבה סיפורים- קצרצרים שלך…

[תהילה ב]

אין לי הרבה סיפורים קצרים, רק את: יום הולדת, סיפור אישי.

חוץ מזה:

עומר – היה לו תכנון ארוך, העליתי רק פרולוג לביקורת (אסור?) וביקשו המשך, אז קיצרתי, חתכתי ושלפתי סוף קצת קיטשי.

וירטואז – נקטע, גם תכנון ארוך. צריכה פתרונות ושכתוב לכמה רעיונות בעייתיים שם אבל שנותנים תמונה מלאה…

אליסיר – נכתב פה במלואו, קצר הוא לא 🙂

הנוכחי – גם יש תכנון, אני לא מפרטת. העליתי כי חשבתי שיעלה חיוך, בפועל יצר מתח…

מאליביה – מביאה לכן ספוילר, המשך של אליסיר.

יש עוד אחד שאני לא אפרט, כי כרגע ירדתי ממנו…

כן על האופן בו אני כותבת – מבחינתי יש לי התחלה ואיזשהו סוף רצוי, מה שקורה בין לבין – לחלוטין לא בשליטה שלי, אני מתחילה לכתוב, פתאום קופצים לי רעיונות. מבטיחה לך שכשכתבתי אתמול את יום הולדת היתה לי רק תמונה בראש של מישהי/מישהו שבורח מהאמת ומקבל בראש משפט של: המלך היה בשדה, פספסת. מה שיצא בסוף – לחלוטין לא פורט לדקויות. ב”ה הרבה סייעתה דשמיא, אין לי הסבר אחר.

[רעות אנסבכר]

וואו, תהילה

העלילות שלך גאוניות

הדמויות שלך גאוניות

זה נראה שמידי פעם קופצים לך רעיונות לסיפורים, לדמויות, לתהליכים

בנוי כולל כל הרקע, ההסיטוריה וההתפתחויות

ואז מה שחסר לך זה זמן טכני לכתוב את זה…

הלוואי עליי!! (מזכירה לעצמי שאסור לקנא) תלמדי אותי איך מגיעים לרעיונות?

זה כל כך חמוד איך שאת מדברת על הקטעים שאת כותבת

“הוא בהחלט ילד מתוסבך, כי הרקע שלו לא קל” “זו רק ההתחלה” ועוד כל מיני

את מכירה את הדמויות, מכירה את הסיפור, רק טכנית זה עוד לא כתוב…

נכון? או שאת עובדת קשה על כל פרט?

אני בעד שימציאו מכונה שתניחי שם את הרעיונות שלך, והיא כבר תתרגם למילים והכי חשוב – תעלה את זה לקדם:)

וספציפית לגבי הקטע הזה

הוא ממש נגע לליבי

הסקרנות שלי בהחלט התעוררה (שורה כזו בהתחלה מכריחה לשאול מה ההמשך!😜)

אבל גם בלי קשר להמשך, הקטע עצמו מיוחד מיוחד! מדהים איך את מביעה את האווירה בכזו אמינות ואותנטיות.

משהו קטן – המחשבות שלו בנסיעה בהתחלה הרגישו לי העברת מידע מוצהרת. סוג של – קבלו את כל נתוני הרקע כדי להבין את הסיפור. נראה לי שלא צריך להסביר כל כך את זה שהוא עבר הרבה מקומות ונזרק מהם. מספיק מחשבה כמו – למה כל הפרטים האלו חשובים אם תכף גם מפה יזרקו אותי… ההתחלה הזו גם גרמה לי לנחש שעכשיו הוא עומד להגיע למקום חדש וטוב, שם הוא יהיה מופתע מיחס שונה, ויישאר שם הרבה זמן…

תודה! תמשיכי לכתוב ולהצליח

המון הצלחה בעריכה… סקרנית כבר לראות את התוצר

[תהילה ב]

תודה 🙂 אני באמת תוהה איפה המכונה הזו. רק יש בעיה אחת – חלק מהדברים מתפתחים לי תוך כדי כתיבה, את זה אני לא יודעת אם המכונה תצליח לעשות, היא תצטרך לתקשר איתי במקביל וזו כבר מכונה הרבה יותר יקרה ומשוכללת…

לגבי הקטע ההתחלתי – צודקת. אבל כמו שיש דברים שקלטת על ההתחלה, יש גם הרבה דברים שלא, כמו: למה הוא לא אוהב ספורט? למה הוא לא אוהב שוקולד? למה הוא לא אוהב לגעת בחפצים? חשפתי אותך לפרט פצפון ביותר שכביכול סיפר לך הרבה, אבל טכנית לא גילה לך כלום.

מה הרקע שלו? הוא עבר בהרבה משפחות אומנה, אבל – למה?

והכי חשוב, פה אני גם קצת צוחקת, למה הכתיבה שלו קצת לא תואמת גיל, במיוחד כשהוא טוען שהוא בטוח יותר מבן 16. ופה עוד שאלה – למה הוא בטוח בזה בכלל? גיל זה דבר מאד וודאי!

קיצר הרבה שאלות, התשובות נמצאות אצלי בכיס ועדין לא שודרו למכונה, אז נסתפק כרגע במה שיש 🙂

[‫איידי וייס‬‎]

אני עדיין לא בטוחה שה’לא אוהב’ שהוא מצהיר לגבי כל מה שאפשר, זה באמת חוסר אהבה לדברים שונים… יש סיבות להמנעות, אבל לא בגלל נטיות אישיות – אלא בגלל שהחיים לימדו אותו ש”X זה לא כדאי”. או “אם יש Y, יש גם Z אח”כ, ולכן לא כדאי להתעסק עם Y”.

אני מנחשת כל מיני דברים (לא אוהב לגעת בחפצים = השארת טביעות אצבעות. שוקולד זה פיתוי לדברים שהוא לא אוהב לעשות. לשאת דברים מהמכולת – ניצול), אבל נחכה להמשך.

[תהילה ב]

וודאי. זה לא שהוא טעם שוקולד והחליט שהטעם לא מוצא חן בעיניו. אבל רק אמרתי שחשפתי קצת ממש, רמזתי על דברים מסוימים ובעצם כמעט ולא נתתי לכם תשובות אמיתיות עליו.

[שושי]

האמת, הרבה זמן לא כתבתי תגובות לסיפורים שלך,

הרגשתי קיטשית עם המחמאות שחוזרות על עצמן מצידי וכל קטע יותר יצירתי ויפה מצידך….

אבל את באמת אחד הכשרונות הגדולים הבאים:)

[תהילה ב]

תודה! שמחה לשמוע!

[רות רוט]

אתן באמת רוצות שתהילה תהיה הסופרת של הדור הבא?
תקנו את הספר שלה!!!
ככה היא תרגיש בכיס כמה זה שווה 😉 😉 😉
ובאמת, הוא אחד הדברים. גם מי שכבר קראה את אליסיר – תיהנה ממנו אחרי כל
השכתובים והעריכות שתהילה באמצע לעשות… היא באמת עסוקה 🙂
והוא אמור לצאת ל-ט”ו בשבט, תהילה. נכון?

[תהילה ב]

כן, בע”ה 🤭

אין צורך שתעשי לי פרסומים. אור החיים גם דואגים לזה…

[מיכל ב]

כמו תמיד- יפיפה ומסקרן

רק הסתיגות קטנה-

לא סומכת בכלל על מכונה שתוציא מילים במקומך..

אני אוהבת את הכתיבה שלך. לא רק את הרעיונות.