• כתיבה ספרותית

  שקופה וחצי / ת. עקבי

  פורסם ע"י ת. עקבי  הייטק on 20/08/2025 ב6:45 pm

  סגנון שונה עלילתית שאני מנסה כעת, אשמח לחוות דעת.
  *

  זרם חשמל מקפיץ אותי וקול צחוק מתגלגל במדרגות גורם לי לעצום עיניים, לנשום עמוק פעמיים ולפקוח שוב אל הבוקר שנוגע בחלונות.

  בוקר שהגיע מוקדם מדי. אני מכווצת אף, מנסה לאסוף ריחות שנערמים במטבח ומגששת ברגליים אחר נעלי הבית שלי.

  הן אינן, לא מפתיע, וכששערותיי גורפות איתן אבק רצפות, ראשי משתבלל לו להנות מזיו תחתית המיטה.

  אבק. מלא-מלא אבק שמכסה בין שלל דברים שמעולם לא יצרו איתי קשרים על נעלי הפונפון שלי.

  שולפת אותן תוך אנקה שיעולית, ממלמלת על נחמה את כל הברכות שבעולם, בריאות בראשן. וסדר, טיפונת סדר.

  “אמן!” מכריזה אמא מתוך, מסתבר, אדי הבישול. קולה מתרומם לשאגה: “נחמה! שוב דחפת הכול מתחת למיטה?!”

  כן, אני חושבת חזק. ושולי חישמלה אותי. בקטנה, אבל חישמלה. וזהו, סיימתי את המנה להיום, מקווה. משתיקה מחשבות ורצה להתארגן.

  צחצוח, שפשוף פנים עיקש, חולצת תכלת כפתורים, חצאית פליסה ארוכה, צמת צד, נעליים, תיק והמדרגות מקבלות את רגליי ברפרוף מהיר.

  “מאוחר”, נוזפת אמא כשאני גוהרת על השיש, מחלצת כוס חמה, שופכת שוקולית, מים רותחים והרבה חלב.

  “יודעת”, הוגית בלחישה, מתיישבת על כיסא בר ושותה תוך כיווץ פנים.

  חם, כמעט לוהט, אבל המזגן מצנן פה, ובחוץ עלול להיות לוהט עוד יותר. מי צריך לצאת בכלל? מתחשק לי להישאר בבית, לשתות שוקו ועוד שוקו גם אם שולי תצחק עד מחרתיים.

  “היא הלכה”, מציינת אמא, מלהטטת בין חביתת ירק לאבא ומרק עוף של צהריים. “וגם את צריכה. תזדרזי!”

  “בשביל מה?” אני רוטנת. מניחה את הכוס, ריקנית, ומתלבטת אם להכין אחת נוספת, כזו שתעניק לי כוויה, תנפח לשון ותגרור אותי לאשפוז של יום-יומיים.

  “הגזמת, שרה”, שוב אמא. שוב המחשבות שלי סוערות מדי. היא זונחת תפוח אדמה, הופכת חביתה ונעמדת מולי, מישירה אליי אישונים מסובבים חום דלוח. “יהיה בסדר”, היא אומרת, בטוחה כל כך. “הימים האלו יעברו מהר, ויום אחד את תגחכי על הכול”.

  אני כמעט מגחכת עכשיו, לא עושה את זה רק בגלל כבודה של אמא, וכן, גם כי המחשבות שלי ייקלטו היטב ברדאר שלה.

  “יהיה בסדר”, חוזרת אמא, ומבטה השלו כל כך הופך מוטרד. “מה את משתיקה שם, שרוש?”

  שונאת שקוראים לי שרוש. שונאת ששואלים אותי מה אני משתיקה. “כלום”, אומרת בשאננות שטבועה בי מאז ימי קדם. מעיפה מבט אל ספל שעוני מעלה אדים, תלוי על קיר. “מאוחר לי. זזה”.

  זזתי, כמה כיף. מותירה מאחוריי כוס קרטון בפח, אמא תוהה וסנדוויץ’ בוקר, אבל הנקודה האחרונה מתוודעת לי רק כשאני מגיעה מיוזעת אל הסמינר, שנמצא שני רחובות מקבילים מהבניין שלנו, מעבירה אצבעות בשני צידי השיער, מחזירה צמה קדימה ונבלעת בין השערים.

  “שירההההה” קול רודף אחריי, וכשאני מסתובבת להבין למה הוא נשמע לי יותר מדי נחַמַתִי, קולטות עיניי שקית ניילון עמוסה מרחפת לעברי בכיוונון ישיר.

  היא פוגעת בפנים שלי, איך לא. נופלת אל הרצפה, איך לא. וברוגז שצף בי פתאומית, אני מוסיפה עוד ברכה אחת על נחמה – שתלמד לעשות דברים עד הסוף, ופעם הבאה – שלא תהיה, אמן! – גם אם היא ממהרת – שתשחיל לי את הסנדוויץ’ לתיק, כמו שהיא יודעת לעשות יפה מאד כשהיא ממש רוצה.

  נאנחת, מתכופפת אל הסנדוויץ’. הברכות שלי מתבזבזות לריק, אני יודעת. וכמו שאבא אומר תמיד – כל עוד נחמה לא תראה רצון, דבר לא ישתנה.

  ואני מה?!

  אמא לא בקרבת מקום להאזין למחשבות שלי, שולי לא תזריק בי כעת זרמים כדי שאתנער מהבוץ שמשקיע אותי ולנחמה כבד להרים אותי אל הקומה השנייה של מפעל האברכיות אליו אני צועדת לאט וזהיר.

  אני שקופה, זה ברור. ורצון, כמויות רצון, לא יעזרו פה. יעיד הכיסא הצמוד לשלי, שנותר מיותם יום אחרי יום, זו השנה השישית במספר.

  יעידו עוד הרבה דברים. כמו פרצופים שננעצים בי כשאני עוברת את סף דלת הכתה ושתיקה שהומה מעל כל קול שסער קודם בצחוק ובמלל נרגש.

  “בוקר טוב!” אסתי הראשונה לחזור אל עצמה, כרגיל, וידה מנפנפת מעל ראש כל המתקבצות סביבה. החברה’מנית התמידית.

  אז רצתי מהר מדי, חבל. “בוקר אור”, אני מותחת חיוך, מותחת אותו טיפה עוד יותר, נזכרת להרים מעט גם את שרירי העיניים וממהרת אל הכיסא הנאמן שלי, מניחה על המיותם תיק, מרצ’רצ’ת ודוחפת סנדוויץ’.

  מתחרטת ושולפת אותו. תעסוקה תהיה לי טובה עכשיו, גם אם בגללה ארעב לקראת סוף היום ועוד יותר אם אצטרך לצאת, ליטול ידיים ולשוב אל אותה שתיקה מעקצצת.

  אבל כשאני חוזרת אין שתיקה, כמו שאין אסיפת בנות סביב שולחן שני בטור רביעי. רק קול אחד מורתי שאומר בקולי קולות: “ממש הקדמתן היום! מתרגשות?”

  “בטח!” רועמת דבורי, מאחרת תמידית עם כוח צילומי נדיר שמחפה קבע. “כולן הקדימו פה, אפשר שלא?!”

  “שרה לא”, מציינת אודליה, חדת עין. מבחינה בי ברגע, עומדת שלושה צעדים מהמשקוף, ומוסיפה מהר: “בעצם גם היא פה”.

  השתיקה מגיעה עכשיו, ארוכה ובוערת לי בלחיים עד שאני מתיישבת על הכיסא, ממלמלת ברכה ונוגסת.

  חביתת ירק, מישהו התבלבל פה. נחמה, שתהיה לי בריאה.

  ואם אמא הייתה לצידי כנראה שהייתה צועקת ‘אמן’ גדול עכשיו, או שהייתה גוערת בכל המחשבות שמתרוצצות מעליי. אותן מחשבות מאז שמלאו לי שתים עשרה, ובשונה משאר המתברמצות – לא התפרצתי אז עם שום כוח על.

  לא אז וגם לא שש שנים אחר כך.

  אמרתי שקופה?! שקופה וחצי.

  עזר לך? 👍

  ת. עקבי  הגיבה לפני 2 שעות, 40 דקות 1 חברה · 0 תגובות
• 0 תגובות

התחברי כדי להגיב