כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
שקיעה בשדה | סיפור של אלול
-
שקיעה בשדה | סיפור של אלול
סיפור שנכתב לפני שנה בדיוק.
“דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים”
אלול. מאז ומתמיד זה היה החודש שלי, האהוב לי כל כך.
תתפלא, אבא.
בזמן שבנות גילי שחו בלי חשבון בקיץ, בחופש גדול, ובריח של תחילת שנה – אני חיכיתי לאלול.
החודש של הנשמה הייחודית שאתה זיהית בי עוד לפני שהבנתי אותה בעצמי. היא השתוקקה לקדושה, לעוצמה של ה’סליחות’, לקריאה הבוקעת מהלב: ‘סלח לנו, אבינו. מלכנו. מושיענו’.
ציפיתי להתהלך בשדה, להמליך אותו מחדש, יום יום.
עד גיל שבע עשרה הייתי. בחורה קלאסית, איכותית. תמימה. באמת טובה.
כל שיעור בסמינר היה סוכם בידי. תור של מורות היו מחכות כל שנה למחברות יהדות שלי. מוסר. הכל היה נכתב בסדר מופתי, ביופי. בהוספות משלי. גם אחרי השיעור.
היו לי שורשים טובים, יש לי שורשים טובים.
זוכר אבא, איך אמרת שהיצר הרע נלחם בגדולים? אז הוא נלחם בי. החליט להתמודד בי כשקלט איזה עוצמות שזורות בתוכי. המאבק התחיל בסוף י”א, קצת לפני בואו של אלול.
הוא בא בדמות הראשית להצגה של החיים שלי, קראו לה מוזיקה.
אתה יודע כמה אני מחוברת למוזיקה. כמה היא כל החיים שלי. אבל עד אז האוזניים שלי היו נקיות לגמרי ממנגינות לא טהורות. עד אז נלחמתי במוזיקה הטמאה. היא הייתה האויב שלי.
אבל צהריים אחד החברה הטובה שלי שנכנעה מול הענק הנורא הזה. היצר. סחפה גם אותי. היא התחילה לשמוע מוזיקה לא כשרה, והתלהבה. הצליחה להלהיב גם אותי.
אז הסכמתי שתעביר לי לנגן רק שיר אחד, לא מהגרועים. המנגינה התחלחלה אליי בנסיעה, שוב ושוב.
עד סוף הנסיעה. ארבעים דקות שלמות.
נכנסתי לעולם אחר, קסום. מלא בסם הרעל. הוא מתוק לפני, כל כך דוחה אחרי.
לא רציתי שתדעו. הבית שלנו היה טוב, טהור. יונתן כבר הטיל עליכם צל כבד מכל כיוון אפשרי, ואני, הנחמה האחרונה שנותרה לכם, לא יכולתי לשבור אתכם עוד יותר.
ואתה, אבא, תמיד אהבת. הנחת בעיניים שלך כשהסתכלת עליי כל פעם הקריסה אותי באיזשהו שלב.
אבל זה היה חזק ממני. היה לי מתוק מדי, רעיל מדי. ממכר מדי. במהירות מסחררת הפכתי לצרוך סרטים, סדרות, לקניונים. וישר למראה החיצוני. קנקן מזויף.
מבחוץ הייתי עדיין אותה בחורה עדינה וצדיקה, אך בפנים הצביעות בעבעה ושרפה מבפנים.
החלטתי לשים קץ לפער, להכריז בפניכם ובפני העולם שהשתניתי.
נכנסתי לחדר כילדתכם ויצאתי ממנו נפש אחרת – עם חצאית קטנה, שיער פזור, ועגילים שצעקו אותי.
בהתחלה אף אחד לא שם לב, אתה שקעת על הסטנדר. אמא בישלה.
משפחה יהודית.
ואז הרמת את הראש, אבא. והעיניים שלך נפקחו לגודל לא אמין. לתהום אינסופי. שנכנס אליי ללב.
ולא אמרת כלום. ושיוועתי שתצעק, שתעיר. שתדבר אליי ללב. שתבכה למה גם אני, בנוסף ליונתן.
אבל לא דיברת. רק הורדת את הראש, עצמת לרגע את העיניים.
ופקחת. “להתראות, נעמיל’ה. תהני”.
להתראות. נעמיל’ה. תהני.
נתקפתי זעזוע. ויצאתי.
רציתי לבכות, ולא יצא לי. רק הלם הגיע. הלם עמוק.
לא יודעת איך לתאר את הירידה מאז. רק יודעת לומר שהיא הייתה מהירה, מדרדרת, כואבת.
הייתי יוצאת בבקרים, וחוזרת בלילות. הייתי מכירה חברות חדשות, אחרות. כל כך לא אני, לא מי שהייתי. היצר הרע נלחם חזק, והצליח עליי. הפכתי לאפס מולו.
ואתה אבא, אתה המשכת לאהוב. בלי לדבר שום מילה. בלי לצעוק. כלום.
אבל כל כך הרבה צער היה לך בעיניים ובלב, שלא היה צריך לדבר מילה. ידעתי עליו. הוא נגע בי. היה בגללי.
אמא חלתה, מהצער. ואתה נאבקת להחזיק את הבית שקורס בגלל שני הילדים שלך.
והגיע אלול, ואיתו הימים שאהבתי כל כך. שציפיתי להם, עד אותה שנה.
פתאום רעדתי ממנו. הוא היה פתאום כל כך רחוק ממני ששאלתי את עצמי ממתי ומתי אהבתי אותו?!
בימים הראשונים לא הלכתי איתך לסליחות כמו כל שנה. העדפתי להסתובב ברחוב. לשכוח מהצער שלך, מהצער של אלוקים. אני גם ככה לא ראויה.
רק כאילו גרתי בבית, כבר כל כך לא הייתי שייכת למקום הטהור הזה.
ולילה אחד חזרתי הביתה, חשבתי שהבית יחכה לי ריק. אתה ואמא בסליחות.
אבל רק אמא הלכה, ואתה נשארת. בשבילי.
“נעמיל’ה…” הרכות שלך גרמה לי לחנוק כמה דמעות עצובות עמוק בגרון. “את יודעת…כשיש לאדם על מה לצעוק, והוא רוצה לצעוק, אבל אינו יכול לצעוק – זוהי הצעקה הגדולה ביותר”.
הרמתי אליך את המבט המושפל שלי. העמוס בעגילים, באיפור. במסכות. ידעתי מי אמר את המשפט הזה. “אבא…”
“הרבי מקוצק נתן לך במתנה את המשפט הזה. נתקלתי בו היום, ביציאה מהכולל”. לא נתת לי להמשיך. לא רצית לעצור את האווירה.
“אבא…”
“תעשי איתו משהו, נעמיל’ה. על מתנות אומרים תודה”. חייכת. אבל החיוך היה כואב.
“אין לי על מה לצעוק, אבא”. הפטרתי. מזויפת.
“את טועה, צדיקה שלי. יש לך צעקה, את לא יכולה לצעוק אותה. וזו הצעקה שלך. אליה השם יתברך מחכה”.
נאנחתי. את האנחה המיואשת ביותר שיכלה להיות קיימת. “אני כבר לא שייכת. הלכתי כל כך רחוק, אבא. אתה אפילו לא יכול להבין עד כמה”. ואם היית מבין לא היית מסוגל להסתכל עליי.
“וזאת הצעקה שלך, נעמי. זו. את יודעת עד כמה ריבונו של עולם משתוקק אליה? לדמעות ה’הלא שייכות’ שלך?
את יודעת עד כמה הן משמעותיות בשביל אבא שבשמים? בשביל אלוקים?” אתה צעקת, אבא. צעקת אחרי כל כך הרבה זמן של שקט.
זו הייתה הצעקה שלך. הטיפות שהמיסו לי את הקרח שבפנים.
ובאותו לילה הלכתי איתך לסליחות. איך שאני, עם המסכה על הפנים ועל הבגדים. ובשיעור באמצע הרב אמר לבקש. פשוט לצעוק מהלב.
אז לא יכולתי לצעוק, אבל רציתי. כל כך רציתי. והיה לי על מה.
במקום הקול שלי, הלב שלי צרח מעצמו. הוא צעק לאלוקים שהוא יודע שמעשיי רעים, שהוא יודע כמה נמוך נפלתי.
הוא ידע שרע לי כל כך, עד שאיני יכולה לקום לבד, ושהאפשרות היחידה לתקומה היא אם הוא, בעצמו, ירים אותי ויעזור לי לעמוד על הרגליים.
הצעקה הזו הייתה הצעקה החזקה ביותר שצעקתי אי פעם – הצעקה שבאה מחוסר הצעקה.
כשיצאנו משם, שתקת. כמהת לדעת אם הצעקה הזו שבקעה מליבי נגעה בי והצליחה להמיס משהו בתוכי. אבל לא אמרת דבר. נתת למילים של הרבי מקוצק לעשות את שלהן, לחלחל עמוק אליי, לחולל שינוי, לבד.
•
“נעמי?” עניתי לטלפון של אח. האח שלא התקשר כבר כמה חודשים.
“כן, יוני”, נענעתי את דוידי על הידיים שלי, היינו מספר שעות לפני החג. ראש השנה. “איפה אתה בחג?” הוא היה רחוק כל כך, שכר לעצמו דירה באיזה חור. התרחק מכם, ממני.
“אני יכול להגיע אליכם?” הוא היה נשמע חלש כל כך. כמעט גמור.
“בטח, יונתן”, הופתעתי. אבל הבנתי אותו, את הנשמה היהודית שלו שרצתה כל כך להוריד מעצמה שכבות של חומר. לפחות החג הזה. “אתה מגיע. אנחנו מחכים לך. אבא ואמא גם מגיעים”.
חיכינו לו, אתה זוכר אבא כמה זמן?
חיכינו וחיכינו. הכנתי בשבילו כל כך הרבה. התרגשנו לקראתו. במיוחד אתה ואמא. אבל גם אני, כל כך ציפינו.
עברה שעה, ושעתיים. והשעות עברו. והוא לא הגיע.
“בוא נתחיל לאכול. אין עוד זמן. הוא בטח לא יבוא”. אתה השפלת מבט שבתוכו הכאב היה כל כך עמוק, התיישבת בראש השולחן. לא הפסקת לכאוב אף פעם.
התחלנו לאכול, חושבים על יונתן. כל אחד מהמקום שלו.
והוא לא הגיע יותר.
אבל אני ידעתי שיש בתוכו צעקה, והיא עוד תתפרץ. והוא עוד יחזור בגללה. “אבא…” הזכרתי לך את הצעקה ההיא, באותו אלול לפני כמה שנים. “הצעקה הגדולה שלו כבר הפכה לצרחה, אבא. אני בטוחה. ואין דבר כזה שהיא תישאר שם כל כך הרבה זמן. היא עוד תתפרץ, והוא יקום”. והשיחה איתו בערב החג הייתה ההוכחה שלי שזה יקרה.
התקווה שלנו.
ואז העיניים שלך חייכו אליי. קיוו פתאום. נזכרו שגם אני הייתי שם, ויצאתי. ולאיזה אושר יצאתי.
וגם יונתן יזכה בסוף.
גם הוא עוד יזכה לצעוק.
-
2 תגובות
-
כולי צמרמורות!!!!
מחכה לשמוע את סוף הסיפור. בעז”ה. בקרוב ממש!
סוף טוב!
-
וואווווו,
אימהלה צמרמורת
איזו כתיבה משובחת!! ונגעת במיתרים הכי עדינים של הלב.
Log in to reply.
