כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילה:
- Organized by
-
-
ששוב תפתח אותי\לביקורת
-
ששוב תפתח אותי\לביקורת
כשהגעתי לחנות מבית החרושת, הייתי בטוח שתוך רגע יקנו אותי. הייתי יפהפה – המילים ברורות, הכריכה מיוחדת, ממש מוכן לקניה. עברו כמה ימים, אבל ידעתי שזה רק עניין של זמן.
ואז, יום אחד, נכנסה בחורה צעירה לחנות. היא נראתה מהוססת, מהורהרת. היא שוטטה לאט בין המדפים, לבסוף, אחרי כמה סיבובים, היא אחזה בי. “וואו, איזה יפה,” היא לחשה לעצמה. היא פתחה אותי בעדינות, דפדפה בין הדפים. “גם ברור,” היא הוסיפה, כאילו הייתה מופתעת שהיופי שלי גם תואם את התוכן.
אבל אז, היא הניחה אותי חזרה על המדף. נשימתי נעצרה לרגע. “נראה לי מדי מיוחד,” היא לחשה, ספק לעצמה ספק לי, “זה לכלות…” היא המשיכה להסתובב בחנות, אבל בסופו של דבר חזרה אליי.
היא לקחה אותי וניגשה לקופה. ביקשה חריטה אישית. התרגשתי – הפכתי למשהו אישי, בעל משמעות נוספת. לאחר חצי שעה היא חזרה. ארזו אותי יפה והכניסו לשקית.
כשיצאה מהחנות, היא עצרה בצד, פתחה את השקית והוציאה אותי שוב. העיניים שלה נצצו בדמעות. “אולי אתה תעזור לי להתפלל,” היא לחשה, חיבקה אותי קרוב אליה.
כשהגענו הביתה, היא הניחה את התיק שלה בצד, אבל אותי היא אחזה קרוב. היא פתחה אותי בעדינות ואמרה, “אני אנסה להתפלל ערבית.”
היא התחילה להתפלל, התפילה שלה הייתה מלאה בכוונה. באמצע היא ממש בכתה. כשהיא סיימה, היא הביטה בי בהלם. “לא מאמינה שעשיתי את זה!” היא לחשה בהתרגשות. אני עצמי התמלאתי גאווה. עזרתי לה, אפילו במעט, להרגיש קרובה יותר לאמונה שלה.
למחרת היא התפללה מנחה. הפעם הייתה אפילו יותר נינוחה, פחות חוששת. “אני אנסה תפילה ביום,” היא הבטיחה לי.
ובאמת, בשבוע הראשון היא התמידה. כל יום תפילה אחת, ובאחד הימים אפילו שתיים. היא הייתה גאה בעצמה, ואני הייתי גאה בה. בכל פעם שהייתה נוגעת בי, הרגשתי כאילו אני חלק מהתהליך שלה, מהמאבק שלה לחזור ולהתחבר לאמונה שהיא כל כך רצתה להרגיש קרובה אליה.
אבל לאט לאט, הקשר הזה התחיל להתערער. הימים חלפו, ואני נותרתי על המדף, צופה מהצד. היא הייתה עובדת שעות ארוכות, והעייפות השתלטה עליה. לפעמים הייתה מסתכלת לכיווני, עיניה מתרככות. “אולי אני אתפלל?” היא הייתה שואלת את עצמה, אבל לרוב זה נגמר במבט אחד קצר. אני הרגשתי את הכאב שלה, את תחושת הכישלון שהייתה נוכחת בכל פעם שלא ניגשה אליי.
אני עמדתי שם, על המדף, מביט בה ומתפלל בעצמי שהיא תחזור אליי. היא רצתה, ידעתי את זה. זה כאב לה לא להתפלל, אבל הכאב הזה לפעמים שיתק אותה. ימים ארוכים חלפו, וכבר מזמן לא נגעה בי. המילים שבתוכי חיכו לה, ממתינות לרגע שבו היא שוב תפתח אותי ותתחיל לדבר שוב עם ה’….
ואולי, אולי היום היא תיגש אליי?
-
2 תגובות
-
מרגש!
תודה!
-
וואוו יפהה,
כתוב שוטף ממש,
ונכנסתי לסידור החמוד,
שמחכה שהיא תפתח אותו.
וואו מהמםם
Log in to reply.
