כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שעוסקת בכתיבה וקריאה ואוהבת לדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
שני קטעים לביקורת
שני קטעים לביקורת
מעלה כאן 2 קטעים שכתבתי מזמן, ללא קשר בין אחד לשני. אשמח למשוב על הכתיבה.
קטע 1
עוד רגע וכל מה שכלאתי בפנים ישתחרר החוצה, ובלי הרבה מחסומים. זה היה הדבר האחרון שרציתי שיקרה.
השתרכתי באיטיות במסדרונות, מרוקנת. אני חייבת פינה לעצמי. חייבת. לא שורדת עוד רגע. רק המחשבה על לחזור לחדר העמוס גרמה לפטישים שבקצה ראשי להלום ביתר עוצמה.
מסביבי חלפו אנשים, כרגיל. עוד יום שגרתי. רק אצלי לא.
איכשהו מצאתי את עצמי למטה. הבטתי מסביב, תוהה לעצמי אם באמת נגזר עלי להתמודד עם הכל בפנים, עד שהיום הזה ייגמר.
יצאתי החוצה, החצר קידמה אותי בזרועותיה הרחבות, גורמת לי להרגיש חשופה יותר מתמיד. הקפתי את הבניין הגדול, עוקפת את הצמחיה וממשיכה שמאלה. חץ קטן צד את עיניי פתאום.
מקלט! פתרון נפלא, גיחכתי לעצמי. אני באמת מרגישה במקלט. כל החיים.
מיהרתי פתאום. הכבדות שתפסה אותי נעלמה ברגע שמצאתי מקום.
או שחשבתי שמצאתי מקום.
עקפתי כסא ישן, יורדת בגרם המדרגות ומייחלת כבר להיות שם. בשקט, בחושך, רק אני עם עצמי. רק עשר דקות, להתאפס ולחזור לשפיות. מרגע לרגע נשימתי התקצרה, חשתי שאני נחנקת. מדרגה אחרונה, סיבוב ו…
אוהוווווווו
אזעקה! בדיוק עכשיו!
לבד כבר לא אהיה היום.
###
קטע 2
פגשתי אותה בבר מצווה משותפת. מרחוק היא עשתה רושם טוב, דווקא, בעמידתה הזקופה ובבגדיה הנאים. רק כשהתקרבתי ופתחתי איתה בשיחה שמתי לב לדברים הפחות פוטוגניים: המצמוץ בעיניים, שהופיע בתדירות גבוהה מידי, החיוך הגדול שדבוק לה לפנים, ומקרוב אפשר לראות שהוא לא שוכן שם דרך קבע, המבע הנבוך משהו כשהגיבה לאיחולי מזל טוב מהמשתתפות, המילים שלה, שהופיעו מהר מידי כמענה לשאלות ודיבורים, נחרזות צפופות אחת אחרי השנייה כאילו מישהו עומד מעליהן עם שוט.
ריחמתי עליה. היא הייתה נראית במרדף תמידי אחרי עצמה. היא סיפרה לי שהיא עובדת כמנהלת חשבונות בחברת הייטק מוכרת. הילדים שלה, 2 קטנטנים ישבו לידה בעגלת תאומים והסתכלו על ההמולה בעיניים גדולות, רגועים ומטופחים. כשקמתי ליטול ידיים למים אחרונים ראיתי אותה מזווית העין עומדת במחיצה ומדברת עם בעלה, כי מי זה עוד יכול להיות, ומבחוץ הכל היה נראה אצלה מושלם כל כך. באמת שלא הבנתי למה היא כזו, כזו… לא יודעת להגדיר, כזו לא מאמינה בעצמה, כזו מתנצלת על עצם קיומה, רציתי לאחוז בה בשתי הכתפיים ולנענע אותה, לצעוק לה שהיא טובה, טובה! שהיא לא חייבת לצחוק מכל בדיחה שמישהי אומרת. לא חייבת לענות תמיד את מה שהשני רוצה לשמוע. לא חייבת לייצג אף אחד ושום דבר.
רציתי לצעוק את זה לעצמי. שתקתי.
- 2 תגובות
ותיקה אוואו.
זה יפה.אהבתי שהנחתת פה שני קטעים בלי שום קשר ביניהם, ואפשר לזהות ששניהם שלך בלי לעבוד קשה.
יש לך קו מאוד מדויק ויפה בכתיבה.
הרגשתי שזה מזכיר לי סופרת מוכרת כלשהי, ולא עלה לי מי זו. אולי זו את? 🙂-
ותיקה
תודה על המשוב שיינא, שמחתי לקרוא!
לא שידוע לי שאני סופרת מוכרת כלשהי, אבל אין לדעת 😉
Log in to reply.
