תובנת הכישלון שלי ***שיתוף***
-
תובנת הכישלון שלי ***שיתוף***
בואו נדבר על כישלונות.
מה זה גורם לנו להרגיש?
למה זה הופך אותנו להיות (ספויילר, ב”ה לא לחיות)
למה זה כ”כ קשה לנו להרגיש את זה?
למה כ”כ קשה לנו לקבל את זה?
הרי כולנו חווינו כישלונות בחיים, (ולא פעם אחת)
לכולנו משהו הצליח יותר ומשהו הצליח פחות
(שדוגרי, בעיניי זאת רק מילה “יפה” לנכשל)
ואני יודעת שהדבר הראשון, שכנראה,
עולה לכם לראש ממה שכתבתי זה:
“וואו איזה ביקורתית היא כלפי עצמה” – ואתם צודקים.
ואולי במקום לדבר ברבים, אני אדבר בשם עצמי.
הגיע הזמן. (אבל איזה קשה זה, הא?)
אני חושבת שקשה לי עם כישלון בגלל,
שהכניסו אותי לתבנית איך זה אמור להראות.
איך זה אמור להרגיש.
איך זה אמור להתקדם.
ממש הכניסו למסגרת, שהיא גם חיובית וגם שלילית, כמו כל דבר בחיים,
הזמינו בשבילי את הרכבת לתחנה ולזמן המדויק בו אחכה לה,
ואז היא פשוט תגיע ואני פשוט אעלה עליה באלגנטיות.
כאילו זה לא היה מתוכנן מראש, שממש במקרה הרכבת עברה פה.
ממש לא הובילו אותי לשם.
ושאני אומרת הובילו אותי לשם, אני לא מתכוונת חלילה בכפייה,
אבל הראו לי את הדרך. סימנו לי את המסלול. את המסילה והיעד.
ואז, שהמסלול לא מתקדם ונוסע כמתוכנן,
מצטברת תחושת הכישלון, כמובן.
ממש כמו תבנית ביצים שנשברת אם לא שומרים עליה מכל משמר.
ואת רק מנסה לתמרן ולהתקשר לכל פלאפון, לבדוק מכל מקום,
מתי הרכבת שלך תגיע, אבל אין מענה ובעיקר אומרים לך לא היום.
אז נשאר לך להיאחז רק באמונה ולהאמין בצדקת הדרך שלך לעבר החלום.
ואני קוראת לזה – עדר הכישלון או תובנת הכישלון. בעצם, תחליטו אתם.
מסכימים איתי? למה לדעתכם אתם מרגישים כישלון? אשמח אם תענו בכנות.
Log in to reply.