כתיבה ספרותית
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
מובילות:
- Organized by
-
-
תחזרי (2)
-
תחזרי (2)
קטע נוסף בעקבות הקטע הזה שמתחיל בפתיח זהה:
https://kedemcenter.co.il/groups/literature/forum/topic/%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%AA-2/רחובות העיר בכו כשהלכת. לא רק בגלל הגשם. הרגשתי אותם, בוכים איתך. מבקשים אותך חזרה. וגם אני ביקשתי. גם אני רציתי אותך קרוב אליי. רק עוד רגע אחד. אולי זה כל מה שהייתי צריכה. לא רצית לספר לאף אחד לאן נפשך נעלמה. איך קולך התפוגג שם במדבר, בארץ לא זרועה. אם רק הייתי יודעת אולי הייתי מצליחה. ועד היום הספסל מתחת לבניין שותק אותך, מבקש אותך חזרה.
את נולדת לתוך הפחד, ולהבות הגהנום הלכו איתך לכל מקום יד ביד. זו הסיבה שהיית מתיישבת על ספסל לקחת נשימה, ואז מסתובבת ברחובות העיר ללא אוויר. אולי החצאית לא מספיק כיסתה את הברך מתי שישבת שם במנוחה אולי לא בירכת מספיק בכוונה על התפוח שהוצאת מהתיק בהפסקה. אולי מה שאמרת לחברה אתמול היה לשון הרע.
בדמיונות שלך ראית מלאכים שחורים נאגרים שם למעלה, מחכים רק ליום שיוכלו להיפרע ממך.
ואת היית ילדה טובה מדי. פחדת מהדין, פחדת מהעונש. פחדת מכל נשימה שלך כאן בעולם.
הייתי מביטה בך מהצד, רוצה לעזור ולא באמת יכולה. ולא פעם תהיתי לעצמי כמה זמן זה יחזיק. כמה זמן עוד תוכלי להמשיך להסתחרר שם בתוך הקרוסלה הזו, ולהאמין שזו הדרך הנכונה.זוכרת שפגשתי בך בשבת בצהריים והעיניים שלך היו נפוחות מבכי. שאלתי אותך מה קרה, ואת ענית שטלטלת אבן תוך כדי הליכה. ניסיתי להסביר לך שלא עשית את זה בכוונה ואין לך שום עבירה. זוכרת שצעקת עלי , שאלת איך אני מעיזה. פסקת שמגיע לך עונש וגם בשוגג זו עבירה.
ולי, כבר לא היה מה לעשות. הבנתי שיש כאן משהו עמוק יותר, רגיש. פחד שגדלת על ברכיו. רציתי להסביר לך שיש לך אבא טוב, אוהב. חפץ בחיים. לא סופר את מעידותייך. לא מחפש לחלק לך עונשים. הלוואי שהיה לי למי לספר. הלוואי שהיית מוכנה להקשיב.
ויום אחד זה קרה. השמועות רצו והתפשטו בשדה קוצים כמו אש הגיהנום. את הלכת, עזבת הכל. הלב שלך כבר לא היה יכול להכיל את הפחד. הגוף כבר לא היה יכול להכיל את הכאב. מדי הרבה זמן שהלכת על קצות האצבעות, והמדרכה רותחת. אי אפשר לדרוך.
בכל מקום שמעתי את השם שלך. הם סיפרו שעזבת את הכל. שלא נשאר שום דבר מהילדה הטובה שהיית. הרבה סימני שאלה התפזרו ברחובות העיר ובשכונה. כולם טענו שלא היה שום סימן מקדים לפני שכל זה קרה.
וזה מוזר שדווקא אני חזיתי את כל זה מראש. לא הבנתי איך שבע עשרה שנה את סוחבת פחד, סוחבת אשמה. ידעתי שמתישהו משהו בתוכך יתפורר, יבקש להיבנות מחדש. ידרוש נחמה. המסע הזה היה כבד מדי בשבילך. היית כל כך נחושה שיש אמת אחת ודין אחד. לא היית מוכנה לשמוע על אהבה.
לא ידעתי בדיוק היכן את נמצאת. אבל ידעתי שבאיזשהו מקום בעולם יש מישהי שמנסה להיוולד מחדש. לקלף מעצמה עור שהוא בעצם בשר. חלק ממנה. אי אפשר לברוח מזה כל כך מהר.
באחד מימי הקיץ החמים פגשתי אותך. עמדת ממש מולי בתחנת הרכבת הקלה. היו המון אנשים מאחוריי ומצדדי ובכל זאת זיהיתי אותך. התלבטתי אם לגשת אלייך. לא רציתי שתתביישי. היית כל כך שונה מהנערה שהכרתי.
“אביה??”, זו היית את שקראת לעברי. לא עניתי. רק נפלתי על זרועותייך בחיבוק מלא געגוע.
חמש דקות שוחחנו. שלוש מאות שניות שהפעימו אותי. כמה האמונה אצלך התחזקה.
אולי מי שהיה מביט בך מהצד היה מסווג לקטגוריה: אולי מסורתית. אולי דתיה. אבל רק אני, שכנה מאותו הבניין וחברה קרובה יכולתי לומר שנולדת מחדש עכשיו. בעיניים שלך לא היה פחד. הייתה שם שלווה.
ברחובות העיר אולי ימשיכו לדבר על הילדה שנעלמה. ואני אדע: זה רק דרך האמצע, עוד תמצאי את הדרך הנכונה. לגדול זה כואב. אלו בסך הכל כאבי גדילה.
kedemcenter.co.il
כל מה (ומי) שכותב וקורא. קהילה מפרגנת ואוהדת, שנהנית לקרוא ולהגיב לקטעים כתובים, ולדון בנושאים הקשורים לתחום הספרות.
-
1 תגובה
-
וואו.
Log in to reply.
