תמיד היתה המרפסת.

[מרים סולובייציק]

כתוב יפה, אבל לא הבנתי את המסר של הקטע.

[ה. י.]

אזהרה: זה ארוך, ועמוק, אולי אפילו סבוך.

המשמעות של הקטע הזה בשבילי,

הוא למצוא את ה"אני" שלי

שאבד.

יש פה חיבור ל"עצמי" הישנה,

לימים בהם הייתי, וחלמתי, ורציתי, והרגשתי כל מיני.

הרחוב, החיים,

הם סם הרדמה לנשמה. לנפש. לרוח.

אמרו לי שהסוף אמור להיות שמח יותר, משוחרר יותר

אז א. הסיפור אמיתי. כמובן שהוא עבר טרנספורמציה

אבל הסיפור אמיתי לחלוטין.

סוף טוב?

הוא יבוא, זה בטוח.

עדיין לא.

ב. אני מוצאת נחמה גדולה בחיבור העצמי הזה, בהתעוררות הנשמה.

גם אם לא נמצאה מנוחת הנפש השלמה, הנה לנו פינה קטנה.

"וכבר לא הייתי לבד. היינו שתינו יחד."

[שיינא]

צמררת אותי.
ממש.
בבקשה תגידי שיש כבר סוף טוב יותר!

:]

[רחל אמסלם]

אוי… זה כ"כ עצוב…

מסופר בצורה כ"כ יפה ונוגעת…

[מירי סול]

מרגישה שאימוג'י עם דמעות יהיה רדוד מדי, לא מביע כלום.

חבל שאי אפשר לשים פה את העיניים שלי, דומעות. את הלב.

המרפסת. הערסל. קראכץ-קרעכץ.

השעה שהמחוגים נפגשים, מחייבים להיפרד, להיכנס הביתה.

החריקה שהפריעה לאבא, גרמה לו לגזור את גורל הערסל לאשפה.

סיפרת הכל כל כך טוב. כל כך מביע. בלי להגיד כלום.

רק מי שמכיר מקרוב מבין (מרשה לי לנכס לעצמי את הסיטואציה?…).

תודה שכתבת. תודה ששיתפת אותנו.

[ה. י.]

את שוטחת פירורי לב על דף,

משתפת.

מסתפקת פתאום, אולי הגזמת.

אולי חשפת מדי, אולי טשטשת מדי.

יהיו מי שלא יבינו.

נכון, אבל

יהיו מי שיבינו מדי.

תודה גדולה מירי, חזקת.

מוצאת את עצמי אפילו מסוקרנת

איפה הסיטואציה פגשה אישה נוספת בישראל….

אבל אנחנו לא מדברים על חוויות, נכון?

וכאב, הוא כאב.

ואם את מזהה אותו, מזדהה,

הלוואי ומצאת לך מן הנחמה.