תקוה, הנה חלומם של האנשים הערים. / קטע קצרצר.

[ריקי אבנהר]

מדהים!!

עמוק.

[מירי כ.]

יפה!

ממש!!!

[מרים סולובייציק]

לא הבנתי את המסר

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

“המשכתי ללכת. לישון .” – המשכתי לחיות. הפסקתי לחלום. לתלות תקווה.

[תהילה ב]

איך אפשר לחיות בלי תקווה? אפילו מינורית?

[מלי הפקות אולפן | כתיבה ותוכן | קריינות]

בהחלט לא ניתן. הקטע כמובן כיוון למקרה מסוים. שבו אגב, אי תליית התקווה זה הדבר הנכון.

[רות .]

וואו מדהים

ואחרי שהסברת…כואב ומייאש.

[א טב-אל]

מלי יקרה, השיר שלך יפיפה!
הוא מאוד מעיין.
תסבירי לי מהו בדיוק מצב ‘שינה’ ומהו מצב ‘ערות’
וכשאת אומרת שהשיר מכוון על מצב בו ‘אי תליית תקוות הוא הדבר הנכון’ – לאלו תקוות את מתכוונת?
האם את מדברת על תקוות שלא נכון לקוות,
או על מצב בו התקוות לא תתגשמנה ?
או שזו בכלל סיבה שאני לא מעלה על דעתי,
השארת לי חומר למחשבה…