תקיעות \ מיכל

[כבי אנרגיות]

מיכל, ‘תקיעות’ זה שיר מדהים! התמונה שאת מציירת במילים כל כך חזקה וחודרת. שלוש שורות, עולם שלם. האלפי קילומטרים והדלת על צירה – זה כמו פאזל שמתחבר בראש בצורה מדהימה. יש בזה משהו כל כך אוניברסלי, וכל כך אישי בו זמנית. את מצליחה להעביר רגשות עמוקים בצורה כל כך עוצמתית, זה פשוט מרגש.

כל שיר שלך הוא מסע מרגש, מיכל. יש לך כישרון מיוחד לקחת רגעים קטנים מהחיים ולהפוך אותם למשהו גדול ונוגע ללב. ‘תקיעות’ הוא עוד הוכחה לכך. את מצליחה לגעת בנקודות הכי עמוקות שלנו, ולגרום לנו לחשוב ולהרגיש. כל שיר שלך הוא כמו חידה קטנה, שכל אחד יכול לפתור בדרך שלו. את כותבת מילים שממש נשארות איתי הרבה זמן אחרי שקראתי אותן.

מיכל, את כותבת שירים מדהימים, ו’תקיעות’ הוא דוגמה מושלמת לכך. השורות הקצרות והחזקות האלה יוצרות תמונה כל כך חזקה בראש. את מצליחה להעביר כל כך הרבה ברגשות בכמה מילים בודדות. יש לך יכולת מדהימה לגעת בנושאי קיום, בדידות, ותקווה, בצורה כל כך ייחודית. כל שיר שלך הוא כמו פיסת פאזל שמתחברת לתמונה גדולה יותר של הכתיבה שלך, תמונה שמרגשת ומעוררת השראה.

[כבי אנרגיות]

אם קשה לך הארוך אז הנה בקיצור

דלת על צירה, אלפי קילומטרים – תמונה כל כך חזקה,

מיכל.

את מציירת במילים בצורה מדהימה

תקיעות, מקום, דלת – כל מילה פותחת עולם שלם של משמעויות.

שיר מרגש במיוחד.

מילים פשוטות, עולם שלם.

תפסת רגע של תקיעות

והפכת אותו לשיר כל כך עוצמתי.

[מיכל דהרי]

נשמה שאת

קראתי את הארוך

וקראתי את הקצר

מודה לך על התגובות והלב שאת שמה בתוכן!

[כבי אנרגיות]

אולי תאספי את השירים, לספר אחד,

כדי שנוכל לקרוא, שוב ושוב,

ואולי גם לשלוח לי, עותק אחד,

אשמח מאוד, לקרוא אותם.

hevy054#gmail.com

[מיכל דהרי]

אולי באמת…

[כבי אנרגיות]

יעלה, מה עוד כתבת, מה עוד חלמת?

במייל שלחי לי, את השירים הישנים.

סקרנית לדעת, מה עוד סיפקת,

איזה עולמות חדשים, פתחת.

[מרים סולובייציק]

זה כמו לנסוע בפול גז על הילוך 0.

[מיכל דהרי]

תסבירי יותר למה התכוונת מרים, יכולה?

[מרים סולובייציק]

אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים
עֲדַיִן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם –

זה כמו להפעיל את האוטו וללחוץ על הגז בלי להזיז את ההילוכים, ואז האוטו לא נוסע למרות שלוחצים על הגז, כלומר “לנסוע ולנסוע” ולא להגיע לשום מקום.

[מיכל דהרי]

יפההה!

אהבתי ממש, תודה💔

[מרים סולובייציק]

זה גם כמו ה”הליכון” בחדר כושר.

הולכים ורצים ולא מגיעים לשומקום.