תשעה באב
-
תשעה באב
משתפת בקטע שכתבתי —
באמת מהלב…
—
בסיעתא דשמיא
שקט סמיך שרר בבית,
היא ישבה על המזרן מתקשה להירדם, מעיפה מבט על ספר הקינות שנח לצידה.
מבליחה אנחה קורעת לב.
תשעה באב.
האנחה לא הייתה על חרבן וכאב. היא הייתה על חוסר כאב וחוסר הרגשת החורבן. היא פתחה את ספר הקינות, קוראת לעצמה שוב, בשקט.
“אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם–הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה… כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים…”
לאחר כמה נסיונות כושלים היא סגרה את הספר ביאוש. הפה ממלמל, העין קוראת והלב קפוא.
לא מצליח להרגיש ולו במעט את הכאב את החורבן,
את הגלות.
כי החיים שלה טובים בסך הכל, לא חסר לה כלום. חוץ מכמה שמלות ושלוש טבעות ובעצם גם כמה זוגות נעליים. היא נשענה לאחור מבויישת, נזכרת במשל שהמורה בכיתה ג’ סיפרה,
על ילד קטן שלא הכיר את אמא שלו, שמסרה את נפשה כדי שהוא יחיה, וביום האזכרה שלה הוא לא הבין למה הוא צריך לעמוד מול אבן דוממת ולבכות.
כי הוא לא הכיר, כי הוא לא יכיר, ולעולם לא יוכל לבכות על החסר הענק שהוא חי בתוכו, כי הוא נולד לתוך החוסר.
היא עצמה עיניים, מנסה לדמיין מקדש בתפארתו,
שכינה שרויה בתוך בית שהוא ברכה לעולם כולו, קורבנות וחגים, ירושלים מוארת באורה הזך והטהור של מנורה.
כהנים ולווים בדוכנם, קול השם נשמע ברמה, יהודים כמהים לדבר השם, עומדים צפופים משתחווים רווחים.
שמחה אמיתית
שלווה פנימית
אמונה יוקדת
קרבת אלוקים.
ואז את החורבן,
נהרות של דם, אש משתוללת, עם ישראל גולה מארצו, שכינה מסתלקת. אור העולם הומעם, קרבת אלוקים כבר לא קלה להשגה.
תהלוכת עבדים יהודיים קרועים מצער, שליבם נשרף יחד עם המקדש, סוחבים את כלי המקדש בביזיון עצום ברומי הגאה מול מליוני מרעים צמאי דם.
דמעה רותחת התגלגלה במורד לחיה, מפשירה במשהו את הלב הקפוא.
ואז היא הבינה,
שלעולם לא תבין.
ושלעולם לא תצליח להרגיש את החסר, ולעולם לעולם לא תצליח לכאוב באמת.
כי זו גלות, והיא שנולדה בגלות, לא מצליחה לדמיין מציאות אחרת.
וזה עיקר החורבן.
ועל זה היא בוכה, מייחלת בכל ליבה לזכות לראות את השלמת החסר, את הגאולה השלימה.
עוד לפני שתבין מהי גלות.
🔥🔥
Log in to reply.