מי רוצה ללמוד לנגן? דיון

[יהודית ש]

וואי איזה שאלות טובות.

כ”כ הרבה פעמים נתקלתי בהן כשלימדתי (היום אני כבר לא מלמדת…)

אני אענה לפי סדר…:

א. הגיל המומלץ להתחיל ללמוד כלי הוא בעקרון גיל שבוא הילד קורא אני ממליצה לא לפני 7 שאז יש גם יותר התפתחות של קאורדינציה במח. ומוסיפה שעדיף להתחיל עם כלי קל כמו חלילית שדורש כמה שפחות קאורדינציה כדי שהילד לא יצבור תיסכולים ויעזוב את המוזיקה…

הכי ממולץ 8- 9 שאז הילד מספיק באמת לרצות מצמו…

לימדתי גם קלרינט- כלי נשיפה שאותו אני ממליצה לא לפני גיל 12 שאז הראות כבר מפותחות.

ב. הגיל הרווח אצלי היה מכיתה ח וסמינר לפי מה שכתבתי למעלה.

ג. ילדים נרשמים לחוגים כשהם קטנים בד”כ חסך של האמא 😉

כשהם גדולים בד”כ כי הם אוהבים את המוזיקה ומחפשים או לנשמה בודדים לומדים גם בשביל המקצוע.

ד. אני חושבת שמוסיקה יכול ללמוד כל אחד שאוהב מוסיקה אם כי כל אחד יתקדם בו אחרת

אני חושבת גם שילד יכול להגיע לרמה מוסיקאלית טובה לא רק מכישרון מוסיקלי אלא גם ובעיקר מהתמדה ואימון.

ה. אני לא יודעת איך לנסח את זה טוב אבל אני חושבת שכשרון זה שיש לבנ”א יכולות טובות (יותר/ פחות) בחוש מסוים. כלומר: מישהו מוסיקאלי יהיה בד”כ אחד שמפותח בחלק השמיעתי, ציירים בד”כ בחזותי וכן הלאה.

מקווה שהבנתם למה התכוונתי…..

[ענת אלון]

תודה יהודית, את מדגישה את המקום וטובתו של הילד- שלא יצבור תסכולים

במהלך הלימוד. כי מוזיקה דורשת המון שינון והתגמול הוא מופשט ושברירי,

רובו חוויה. לא כמו אומנות חזותית שהאמן יכול לשפר עד שירגיש שבע רצון מהתוצאה,

ואז להציג תוצר מוגמר.

כח רצון לדעתי הוא המנוע העיקרי בהשקעה בכל כישרון שהוא,

ומעניין לפרק את המושג ‘כשרון מוזיקלי’ למרכיבים שלו.

[רותי יעקובוביץ]

הי ענת, הי כולן

שמחה על הנושא החשוב והמעניין, יש פה כמה תתי נושאים, שכל אחד הוא עולם.

א. באיזה גיל מומלץ להתחיל לנגן? -תלוי 1. באיזה כלי מדובר, 2. אופי אישיות ובשלות גופנית של הילד לכלי. 3. המטרה שלשמה הוא לומד (מקצועית או חובבנית, קלאסי או חסידי)

כלי קשת מומלץ להתחיל בגילאים המוקדמים. כינור- עד 8, צ’לו וויולה עד 10, כדי שהאצבעות יתרגלו למנח. לעומת זאת קונטרבס בגיל מאוחר, בגלל הגודל.

כלי נשיפה (חליל צד, קלרינט) גילאי 10 ואילך, מכיוון שצריך בשלות של הראות.

פסנתר- מגיל קטן מאד, לפי הבשלות של הילד.

עם זאת, אפשר להתחיל קודם לגילאים אלו בכלי שהוא בעל תכונות משותפות, אך יותר קל להפקה. כך הילד מרוויח שכשהוא מגיע לנגן בכלי האמיתי שלו, הוא כבר מכיר תווים, מקצבים ועקרונות משופתים שלמד בכלי המקדים, והוא יכול להתעמק ולהתרכז בעיקר בהפקה של הכלי החדש.

לדוג’ בכלי נשיפה- מומלץ להתחיל בחלילית. (יש גם חליל צד עם פיה מסובבת, שמתאים לילדים קטנים, אבל מאד לא מומלץ, בגלל הראות)

באקורדיון- אפשר להתחיל מפסנתר.

בכלי הקשת יש כמה גדלים לאותו הכלי, לגילאים הקטנים, כך שיתאים לגודל הגוף של הילד את גודל הכלי.יש גודל 1/8, 1/4, 1/2 , 3/4 ואז שלם.

יש כלים שלא כדאי ללמוד אותם לפני כלי אחר, כי הם יכולים מאד להרוס.

לדוג’, אם מנגנים בסקסופון או קלרינט (צורת הפקה של לחץ) ועוברים לחליל צד(הפקה של שחרור) כמעט ואין סיכוי להצליח לנגן בצורה אומנותית.

ד. האם מוזיקה היא נחלת הכלל? מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהגוף שלנו, ובשלב מאד מוקדם של החיים. בפעימות הלב, יש לגוף קצב קבוע, וגם בהליכה. חוש השמיעה כבר מתפתח בהריון, כך שילדים מזהים גווני קולות- קול של אבא/ אמא, וכן שירים ששמעו קודם ללידה.

אז לדעתי, כל מי שיש לו לב ואוזניים שעובדים:) – מוזיקה היא בשבילו.

זה לא אומר שכל ילד יכול להגיע לרמת סולן בפילהרמונית…זה אומר שהוא יכול לנגן, ולהתקדם בקצב שלו, ולהנות.

ה. בלימודי שמעתי הגדרה שאהבתי: “כשרון מוזיקאלי הוא יכולת לקליטת תבניות במוזיקה במהירות, לחזור עליהן, ולהשתמש בהן בוריאציות שונות במקומות אחרים “.

המוזיקה, כמו השפה, בנויה מתבניות (סולמות, ארפג’ים, מבנים קבועים, מרווחים וכו’) התלמיד המוזיקאלי יקלוט את התבניות האלה במהירות וידע לחזור עליהן, לצפות להן, ולהשתמש בהן בהקשרים אחרים.

פעם שמעתי ממלחינה ישראלית מפורסמת, שמוזיקה היא 20% כשרון ו 80% השקעה.

אז, כשרון זה כיף ומתגמל, אבל ללא השקעה לא יהיו תוצאות כמו מישהו שמקבל השכלה מקצועית ומשקיע.

[ענת אלון]

תודה רותי, החכמת אותי בכמה דברים, ושאלתי את עצמי

האם לימוד נגינה בגיל כל כך צעיר, לא זוחל לאט מידי?

חוץ מהצד הפיזי, להרגיל את האצבעות למנח, נראה לי שיש יותר סיכוי

שהילד, שלא רואה עדיין את המוזיקה כעתידו המקצועי, לא ישרוד לאורך שנים

בלימוד נגינה על כלי. ואז מה? הרווחנו מנח טוב?

ואולי אם נתחיל בגיל שבאמת יש רצון ללמוד ולפתח כשרון (שבודאי אפשר לראות מגיל צעיר ממש)

נרוויח גם התקדמות יותר מספקת, וגם סיכוי שהילד ימשיך לנגן ויהנה.

ואולי אוסיף ואשאל- מאלו טעויות יש להימנע בחינוך מוזיקלי, כדי לשמור על המוטיבציה

של הילדים בלימוד נגינה. ומה את כמורה עושה כדי לעודד את הילד להשקיע מבלי להפוך את

המוזיקה והנגינה לאליל חלילה.

מאד נהניתי מההגדרה שהבאת בקשר לתבניות והקשרים, וזה קשור דווקא לחלק הקוגנטיבי.

וזה ידוע שלא רק שמיעה ומוטוריקה מאפשרת לנו לרכוש מוזיקה בקלות, אלא הרבה מעבר.

ובקשר להשקעה, כמה נכון ולכל אמנות שהיא. שמעתי מאמן אחר שמספיק 5% כישרון והשאר השקעה.

תודה!

[מרים ברשנקו]

איך שולחים הודעה אישית?

[ענת אלון]

מרים, התשובה שלך התקבלה בסמלים, ולכן היא לא מובנת. יש לך אפשרות לכתוב שוב?

[יהודית ש]

אני חושבת רותי שללמוד כלי מאוד תליו בגיל חוץ מהתאמה לפי כלי.

ילד בן 4 האבחנה החזותית שלו עדיין לא מספיק מפותחת היא בשלבי התפתחות מה שיכול להקשות עליו לימוד כלי.

אני כן חושבת שמגיל קטן מאוד אפשר להתחיל ללמד ילד קדם כלי.

הכנה ללימוד נגינה שזה כולל קצב, דינמיקה, פיתוח שמיעה, זיהוי כלים חזותי ושמיעתי

ואפילו התנסות קלילה בכלים קלים כמו פסנתר, חלילית….

אם אנחנו רוצים שהילד יתקדם וירצה ללמוד אנחנו חייבים שתהיה לו חוויה מהנה.

הוא חייב לרצות את זה. (אבל באמת, לא כי האמא משתוקקת…)

סתם משהו אישי.

אני שלחתי את הבת שלי, מוסיקאלית מאוד, לפני שנה, כשהיתה בת 7, ללמוד חלילית אחרי שעשיתי איתה תקופה טרום כלי.

היא הלכה עם חברה בזוג כי חשבתי שיהיה לה נחמד יותר.\

מה שקרה הבסוך זה.

שהבת שלי יותר מוסיקאלית מהחברה.

התקדמה מהר והחברה נתקעה מאחור ולכן ההתקדמות נהיתה איטית יותר וקצת נסחבה.

אחרי כמה חודשים נמאס לה ללמוד ולא רצתה להמשיך בשום אופן.

נהיה לה משעמם…..

היום, כחצי שנה אחרי שהיא לא למדה, היא כבר ממש מבקשת ממני לחזור ללמוד לבד!!

היא מוציאה הרבה את החלילית ואת החוברת ומנגנת לעצמה ומתאמנת….

היום אם אני אשלח אותה שוב. אני בטוחה שהיא תהנה ותתקדם.

כי היא רוצה את זה….

[רותי יעקובוביץ]

אני מאמינה מאד ב”חנוך לנער על פי דרכו”- לראות את התלמיד, עם החוזקות שלו, היכולות שלו, הנטיות שלו, ועם האתגרים שלו, ומשם להתקדם. לאו דווקא קשור לנורמה של גיל.

מנסיוני, יש גם נערות בנות 16 שהראיה החזותית שלהן מספיק מפותחת, והן פשוט לא מסתדרות עם התווים.

ויש בנות שהתפיסה החזותית שלהן לא משהו, אבל הן אוהבות את התווים ומרגישות בטוח, ומהצד השני מאד מפחדות לאלתר.

אז פחות הייתי מקטלגת את זה לפי גיל, אלא לפי יכולת של תלמיד.

מסכימה איתך יהודית שהמוזיקה לא מתחילה ונגמרת בתווים. התווים זה רק צורה של ביטוי גרפי של המוזיקה, כמו אותיות, שאין להן משמעות בפני עצמן, אבל למשמעות של המילים והטקסטים, יש משמעות רבה.

אם רואים שהילד עוד לא בשל ללמוד תווים, יש עוד כל כך הרבה מה ללמד אותו במוזיקה.

אחרי הכל המוזיקה נמצאת בלב, בשמיעה הפנימית, ולאו דווקא ביכולת לנגן ולהוציא אותה החוצה.

יצא לי להכיר מישהי שהיא דיסלקטית, שגם אין לה מוטוריקה בכלל, אז היא מבצעת מוזיקה ממש גרוע (והיא גם יודעת את זה חחח), אבל היא דוקטורנטית למוזיקולוגיה, והיא מבינה באיכויות של מוזיקה, היא יכולה לשפוט בתחרויות וכו’

והיא מוזיקאית! היא רק פשוט לא יכולה לקרוא תווים ולבצע אותם.

אפשר ללמד מוזיקה כבר מגיל 0, לדוג’ הבן שלי בן שנה וחצי מאז שהוא תינוק אני טופחת לו על הגב או מוחאת איתו כפיים לפי הפעמה של השיר. היום כשהוא שומע שירים הוא ממש רוקד לפי הפעמה. אני גם שרה לו לפעמים שירים בסולפג’, ויום אחד הוא פתאום התחיל להגיד לי מי, לה ועוד שמות של תווים כשתלמידה שלי ניגנה. זו דוגמא לחינוך מוזיקאלי שמגיע דרך חשיפה וחוויה, שזוהי הדרך הכי טובה. פחות עובד כשמושיבים את הילד, ו”עכשיו תלמד מוזיקה”..”

אני מאמינה שהגישה של המורה/ האמא לגבי הלמידה משפיעה ביותר על ההסתכלות של הילד. אם האמא חווה את זה ככיף גדול ומשהו מסקרן שאפשר לחקור ביחד, זה מה שגם הילד קולט, והוא בד”כ מפתח התלהבות וסקרנות ולא מתנגד.

ולגבי החסכים של האמהות- זה כמו כל דבר בחיים, דוגמא אישית זה החינוך הכי טוב!

אם אמא חושבת שהיא לא תתפלל כי היא עסוקה, למה היא מצפה מהילדה שלה גם להתפלל (היא גם עסוקה בלשחק…. לא?) ילדה שרואה את אמא שלה שרה, מנגנת ונהנית, באופן טבעי היא תרצה גם, או לפחות תעריך את זה.

[יהודית ש]

רותי.

לגמרי מסכימה איתך.

אני גם הרבה מכניסה להם מוזיקה מגיל 0 באופן לא מודע.

והבן שלי בן שנה גם כן רוקד לפי הקצב של השיר (וזה מתוק נורא….)

וזה טוב לא רק למוזיקה, זה טוב גם להתפתחות השיכלית של הילד.

אני דיברתי על התפיסה החזותית שלא מספיק מפותחת בגיל הקטן לא בהקשר של התווים

יותר מהמקום של להכיר את הכלי, לעבוד עליו, איצבוע וכו’

[מרים אסיאג]

שלום וברכה,

קטונתי מהגדולות פה.

אבל אני רק אוסיף, ראיתי שהזכרתן את נושא הכישרון. אז רוצה להגיד מהמקום שלי – בכיתה ח’ אחותי קנתה אורגנית לבית. התישבתי לידה, ופשוט ידעתי לנגן כל שיר שהכרתי.

אז כמובן שלא הכרתי הרמוניות, ולא ידעתי בכלל שיש כזה דבר אקורדים. אבל אם דיברתם על כישרון – אז כן, יש כזה דבר. בעיני כישרון זה להצליח לבצע משהו בשימת לב להמון פרמטרים חשובים שיושבים לך כל הזמן על המוח ואמורים לך תעשה ככה לא זה לא מספיק טוב תעשה ככה. דוגמא: אני מלווה בפסנתר, ומא-לתרת חופשי לגמרי על המקלדת. הרבה שוא-לים אותי ואני אומרת להם באמת ומסבירה להם בדיוק! איך אני עושה את זה, ועדי’ין אין מה להשוות את הטאצ’ שלהם והזרימה – לשלי. ולא ממקום מתנשא. דבר נוסף – המוח שלי אוכל מוזיקה ישן מוזיקה ואני יסביר – נכון הרבה פעמים מתנגן לנו שיר בראש? אז אצלי הקלידים מתנגנים בראש וכל שיר שאני שומעת, או מזדמזם לי בראש – יותר מלשמוע אותם המוח שלי ישר חושב איך לנגן את זה. ואני ככה חי’ה כל הזמן דו רה דו מי לא זה דו פה, ככה המוח שלי מדבר עם עצמו כל הזמן. תדעו לכם שלפעמים זה פשוט סיוט ואי אפשר לעצור את זה. כמו שיר שמתנגן בלופים מליון פעם. ועכשיו לסיכום – יש טעות מסוימת שאנשים רגילים לחשוב, שכישרון הוא לדעת, אני אישית חושבת שכישרון הוא סיבה להתחיל, ללמוד ולדעת. ובלי כישרון בסיסי זה בקושי אפשרי. מה שכן תמיד יש את יחידי הסגולה שיתמידו מאד. ועדי’ין… גם להם יש איזשהו כישרון. לעומת זאת יש אנשים שלומדים שנים על גבי שנים מוזיקה, וכמה שהם יפתחו ויפתחו עדי’ין זה רק יתסכל כי קשה מאד להדביק את הקצב של א-לה שכן יש להם אפילו קצת כישרון. אגב אותו הדבר בשירה, יש כמה בודדים באמת שנולדו עם יכולות ווקא-ליות מדהימות, מעבר לזה – אותו דבר בתחום השירה, גם מי שיש לה קול יפה, זה יקפיץ אותה אם היא תלמד הפקה נכונה ושירה ממוקמת. אני אישית מרגישה שהפיתוח קול קידם אותי מאד וגם נתן לי גישה נכונה לשירה וכו וכו טובבב אני סימתי לדבר… מקווה שנגעתי בנקודות טובות. יום נפלא!:)