הצורך שלנו לרצות…

[אפרת שטרן]

ממקום של מטופלת מנוסה:) מאוד.

יכולה לומר, לשאלות שמגיעות ממצוקה גדולה מאוד, אני חושבת שצריך לנהוג ברגישות, אך יחד עם זה-

מתחברת מאוד מה שכתבת על המקום המציל שזה מעיר בנו, שקוראים/ שומעים את הפניה.

אבל זה מכניס למקום שהרבה פחות מאפשר לעזור,

כאחת שהיתה במצבים מאוד מורכבים.

כולל מצבי חירום נפשיים. הפתרון הוא לא תמיד מישהו דחוף שיציל, שיסכים לענות גם במייל.

יש תקופות שמטפלת מאפשרת שיחות במקרה הצורך, אבל זה לא כי המטופלת מאוד במצוקה/ סובלת אלא יותר משיקול של תקופה שבה המטופלת פחות מאוזנת, ורוצים להחזיק בהחזקה יותר צפופה כדי שלא יתדרדר למקומות אקוטיים.

זה גם מתאפשר בטיפול DBT לדוגמא, כשמדובר במצבי פגיעה עצמית- המטופלת צריכה עזרה לפעמים בזמן אמת.

היתה לי תקופה שלא הייתי מאוזנת ושאלתי את המטפלת בפגישה מה אני יעשה אם אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר? והתשובה שלה היתה- את פונה למיון פסיכיאטרי. אני יודעת שזה עלול להישמע אנטיפטי, אבל זה היה הכי במקום בעולם. זה גם תלוי אופי והיא מכירה אותי ויודעת שאני לא מתרגשת ממיון פסיכיאטרי, וגם יודעת מה זה הלא מסוגלת שלי.

גלשתי לגבולות, אבל עצם המקום המציל- הוא מאוד לא מקדם את המטופל. מטופל צריך החזקה שתיתן לו “קונטרה” ולא עטיפה שתקרוס איתו אל המצוקה. לא תמיכה נענית, תמיכה יציבה.

[שיינדי אייזנבך]

אחד הדברים שאני רואה אצל סטודנטיות שלומדות טיפול,

ואני בטוחה שזה לא רק סטודנטיות שלנו,

שהן מציעות את עצמן לכל מי שנמצא בסביבה:

הילד שלך מפחד? – בואי אלי. אטפל בו.

את מתוסכלת? – בואי לפגישה. אעזור לך….

לאט לאט הן נרגעות. לומדות לתת עזרה רק שמבקשים.

לומדות לראות קשיים, לשמוע על מצוקה ולא להידחף.

הכלל המוביל: אל תיכנס לחלון אם לא פתחו לך דלת.

כלומר, אל תציעי את עצמך אם לא ביקשו ממך ישירות.

גם בפורום כזה, לעניות דעתי,

אם מישהי/ו מבקשים עזרה ‘דחופה’,

כמו שאפרת כתבה, שילכו למיון.

ואם מבקשים המלצות, המלצה שלי: תמליצי על כולם, חוץ מעל עצמך.

[רחלי]

זה המושג הידוע של: “פנטזית ההצלה”, שלעתים עלול להיות מסוכן.

[אסתר פת]

אני יכולה לומר שאחרי שנתיים סטאז’, אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי, זה שאין לי אפשרות להציל אף אחד מגורלו. לכל אחד יש מסלול בחיים, וגם אם אני מאד מזדעזעת וחומלת ומנסה לעשות הכל כדי להציל אותו-זה לא באמת עובד ככה. יש לו משפחה שאני לא יכולה לשנות, יש לו תפיסות חיים שנבנו במשך שנים, יש לו סביבה שמשפיעה עליו כך או אחרת, ובסופו של דבר הטיפול הוא שעה מוגבלת בשבוע. ומעל הכל-יש לו מסלול חיים שאלוקים כתב לו.

אבל גיליתי משהו מאד מעניין, שככל שאני נרגעת מפנטזיית ההצלה, ומתמקדת במה שאני כן יכולה לתת לו כמטפלת-אני מצליחה להביא לו תועלת אמיתית. כן, גם משעת טיפול אחת בשבוע.

אולי קטנה ביחס למה שתכננתי, אולי לא משהו שמשנה לו את כל החיים לוורודים, אבל משהו משמעותי שילווה אותו הלאה וילך איתו בחיים. קטן, אבל משמעותי, ואין לי מושג מה תהיה ההשפעה של זה עליו הלאה.

היום אני משלימה עם זה שאין לי אפשרות להציל בן אדם מגורל שנראה בעיני קשה וכואב. כן יש לי אפשרות לתת לו חוויה של מבוגר שאוהב ומיטיב, שאכפתי, שרואה אותו, שמכבד אותו, שדואג לו. ולהתמקד בשינוי הקטן אבל המשמעותי שאני כן יכולה לנסות להשפיע עליו.

וסתם ממקום אישי, יש לי זיכרון ממישהי שהיה לי איתה תקופה קצרה של היכרות, ומשפט אחד שהיא אמרה לי בדרך אגב, אני אפילו לא יודעת אם היתה לה כוונה מיוחדת כשהיא אמרה אותו-עשה לי שינוי מאד משמעותי בתדמית שלי על עצמי. אולי אי אפשר להציל בן אדם ברגע, אבל כן אפשר לטעת בו זרע קטן, קטנטן, שיכול להיות שיתחיל תהליך של צמיחה מרגשת בעתיד.

[אסתר פת]

וכמובן, שזה לא סותר שאם מישהו מבקש עזרה דחופה-להיות באמת עם אכפתיות ולעזור ככל שניתן.

[ה]

אני חושבת שזה דבר בסיסי שחייב להיות ברור לשני הצדדים,

מטפלת היא לא במקום המטופל, לא אמורה לקחת את ההתמודדות שלו עליה

מטפלת צריכה לתת כלים למטופל להדריך, לתת כוח- אך להשאיר לו את ההתמודדות – זה שלו!!

הייתי אצל מטפלת (אח”כ אותו דבר היה לי גם אצל פסיכולוג) שהחליטה מה טוב ונכון בשבילי – וכשלא הצלחתי לשתף עם זה פעולה האשימה אותי בתקיעות.. (זה היה טוב לה שאני יתקן קשרים – להרגיש שהיא הצליחה להביא שלום לעולם, בשבילי היה טוב ללמוד איך לקבל כוח להפסיק את הקשרים האלו)

[ר. טייך]

תודה על התגובות

אכן הבאתן כאן את הרעיון של פנטזיית ההצלה
אבל כאן בלי מילים גבוהות
אלא כאדם אל רעהו
בפורום אינטרנטי אני לא מטפלת של אף אחת

וגם בחיים עצמם , שכנה, גיסה , אחות , בעל וכו

[בת-חן כהן]

אסתר פת, אני ממש מתחברת למה שכתבת.
גם לנימה האותנטית והמאוזנת.
וגם לנקודה שזה העלה לי, שכאנשי טיפול אנחנו כל כך מתעסקים בנפש, ואולי חשוב
שיהיה את היכולת להתעסק לאו דווקא עם הדברים הפומפוזיים והמצליחים והתוצאות
שרואים והחיים שהשתנו (כמו שדוחקת בנו פנטזיית ההצלה הטבעית והכ’’כ
לגיטימית)…. אלא דווקא עם הליווי, הפשוט להיות, הדברים הקטנים וההמינורים
שבהם אני יכולה להגיש עזרה. פשוט להיות עבור מטופלות כדמות עוזרת ומיטיבה,
לפעמים בלי לדעת האם היא מודעת לזה שאני משמעותית לה, ועד כמה בכלל… ולהאמין
שדוואק זה יכול להיות משנה חיים, גם אם הכותרת של החיים שלה או הסטטוס לא
השתנו..

לפעמים אפילו לכתוב משפט טוב וכנה בפורום גדול,
שאולי ייגע במישהי, כמו שתיארת 🙂

[אסתר פת]

תודה בת חן

חשוב לי להדגיש או לדייק-

אני מאמינה גדולה בטיפול

גם מהתנסות אישית שלי, וגם ממה שאני רואה בעבודה עם מטופלים

אני חושבת שבטיפול אפשר לתת משהו גדול לבן אדם, לא פשוט ומינורי בכלל

אבל זה לא יהיה שינוי של הנתונים החיצוניים של החיים שלו

אלא משהו משמעותי ופנימי שילך איתו הלאה

ולפעמים באמת יעזור לו לעשות שינוי גדול בחיים לטובה, אם הוא יבחר

[חני שידלובסקי]

מצטרפת ומוסיפה דיוק: שינוי של נתונים רק הקב”ה יכול לעשות. מטפלת יכולה לתת
כוח להתמודד עם נתונים אלו ולעזור לצמוח מהם.

[חני שידלובסקי]

מצטרפת ומוסיפה דיוק: שינוי הנתונים רק הקב”ה יכול לעשות
כוח להתמודד עם נתונים אלו ולעזור להם- זה במסגרת היכולות/התפקיד שלנו.