מטפלת שהיא גם דמות ציבורית – איך אפשר לדעת אם זה אמיתי?

[דינה ו]

נראה לי שדבר ראשון, את צריכה להשתכנע שאת לא הבעייתית.

על פניו זה נראה שאת מנסה לשכנע שהמטפלת שלך לא התנהגה כראוי ואף חמור מכך.

למעשה את משכנעת את המשוכנעות!!!

כי מטפלת- היא לא מלאך, או אדם ללא הפרעות, או לחילופין אדם שעבד על יצרו.

מי שכתבה דברים נגד תיוג וכו’, לא התכוונה שהתגובות שלה לא בעיתיות. כי הם בהכרח שגויות ואסורות.

אולי הן חושבות שלא כאן המקום לשפוט, או לגרום צער גדול למטפלת שאנחנו לא יודעות מה היו המניעים שלה.

(אולי הפרעת אישיות או משהו ואז צריך לרחם)

אך כמובן שאסור לה להמשיך לטפל….

ושוב-את אמורה להבין שהבעיה היא לא בך.

(מבינה גם שקשה להתנתק מביקורת, כי היא כאילו זאת שמבינה ויודעת וגם מכירה את כל נבכי הנפש שלך, ועוד ועוד… הרי היא מטפלת גדולה ויש לה מעריצות, ואולי זאת אני בכלל הבעייתית, כי שוב- היא מטפלת והיא היודעת. ואולי יש לך דפוס שמאשים את עצמו??? ואז את מנסה להוכיח לה שהיא התנהגה לא נכון, והיא לא מסכימה איתך ואת מתכווצת שוב, וחושבת מה המקומות שלא הייתי בסדר. ובעצם מנסה לקבל הסכמה מהמטפלת שאת בסדר, אך היא לא תיתן לך אותו- כי היא, היא, היא לא בסדר. אולי אני טועה….)

[שושי ג.]

הלוואי…
הלוואי שהיא הייתה מסוגלת להבין.

לא רק את התוכן של מה שנאמר, אלא את הלב שמאחוריו.
שכל מה שכתבתי, כל מה שניסיתי, כל מה שהבאתי –
לא הגיע ממקום של האשמה, ולא מתוך רצון לפגוע.
ההפך הגמור.

זה בא מתוך כמיהה לקשר אמיתי. לריפוי.
מתוך כאב, אמיתי, עמוק וחשוף – אבל גם מתוך תקווה.
רציתי להבין, לתקן, להחזיק, לרפא.

ואולי זה יישמע מפתיע, אבל גם עכשיו – אחרי הכול –
עדיין נשאר לי מקום בלב של אהבה.
לא האהבה שמתכחשת לפגיעה, אלא אהבה שכואבת את מה שיכל להיות.

רציתי שנביט ביחד על מה שהיה.
רציתי שנהיה שתיים, רואות את הכאב מבלי להאשים, מבלי לברוח.
אבל היא לא הייתה שם.

והלוואי… הלוואי שהיא אי פעם תוכל לראות. באמת.

כואב! כואב לחשוב שזה כנראה לא יקרה. קשה לי להשלים עם זה….

[דינה ו]

אני מבינה את הקושי.

אבל אולי כדי שתנסי לחשוב למה כ”כ כואב לך להשלים עם זה.

אולי כי את מרגישה פיספוס על העבודה והקשר שלא הניבו את מה שרצית?

אולי כי את עדיין מאמינה שהיא צודקת?

אולי ההבנה של מה מפריע לך, תכוון אותך לכיוון פיתרון.

מהכתיבה שלך נראה שלמרות הכאב הנוראי את עדיין גם רגישה לאחרים.

ומגיעה ממקום מאוד עדין וטוב.

אשרייך!

[שושי ג.]

מתחשק לי לשתף אתכן בדברים שכתבתי לה עוד בזמן הקשר.

זה מאד אישי- אבל אני בוחרת לשתף, גם כדי לתת לזה מקום אמיתי בפעם הראשונה, וגם כי אולי זה יכול לעזור לאחרות ( תגובה באישי של אחת הבנות המדהימות כאן ששיתפה אותי במשהו שכתבה כשחוותה חוויה דומה- עשתה לי ככ טוב, שהחלטתי לשתף, ואולי גם ככה תבינו יותר מה עברתי…)

אז הנה אחת ההודעות ששלחתי לה אחרי פגישה:

אני כותבת מהלב- מה שהיה אתמול השאיר אותי מבולבלת, אוהבת, מותשת וכואבת.

באתי עם לב פתוח, מדמם, עם תקווה, עם אומץ להביא לך את כל מה שעברתי. ואת קראת, היית, אמרת גם מילים שנגעו בי הכי עמוק, שריגשו אותי באמת. אבל יחד עם זה, נאמרו גם משפטים שפגעו בי שוב, שהכאיבו לי שוב.

אני יודעת שזה לא היה לך קל, ואני לא רוצה סתם שיכאב לך. הכי לא בעולם!! וזה אכפת לי. אני רק רוצה שתראי מה היה, עד הסוף.

אני מרגישה ששוב פעם לא ראית מה קורה, זה משהו שכתבתי מיקודם: ״למה אני אמורה להרגיש עכשיו שאני מנסה לגרום לה להגיד את מה שאני רוצה לשמוע- בזמן שאני בסך הכל מבקשת מה שמגיע לי. למה אני אמורה לרצות עוד לבקש על זה סליחה. למה אני אמורה לחשוב שאני מגזימה- בזמן שעמוק בפנים אני מרגישה הכי חזק שנפגעתי ואני בסך הכל מבקשת תיקון, ושיראו אותי. למה אני אמורה לקבל מסר שאני צריכה ללמוד להכיל את הגם וגם- בזמן שאני מביאה לב שלם. שמכיל גם וגם יותר מדי (וגם אם אני צריכה יותר להחזיק את הגם וגם- זה נאמר בסיטואציה וזמן שזה רק יותר פגע) למה אני אמורה לחשוב שאני צריכה להכיל את זה שאנחנו לא חייבות לחשוב אותו דבר- על פגיעה חד משמעית שנעשתה לי!! לכל הדעות. (חוץ משלה) למה אני אמורה לחשוב שעצם הרצון לקבל התנצלות- זה בעיה שלי להכיל את זה שאנחנו לא מסעכימות עם משהו. למה אני אמורה שוב להרגיש שאני מביאה את הלב ונפגעת, לא רק בהרגשה- אלא שוב, במקום עמוק בנפש שמתחיל לערער על עצמי, על יכולת הראיה של המציאות, על האמת שלי, על זה שבאמת באמת הלב והנפש התרסקו. למה אני אמורה לצאת בהרגשה מערערת שאני לא יכולה להתייעץ, כי כולם יצדיקו אותי עם איך שאני מציגה את הדברים. כאילו אני לגמרי מעווטת את המציאות ( בזמן שלאורך כל הדרך אני כותבת מה חוויתי, וגם דברים שבאמת היו. אולי לא הכי הכי מדויקים במילים, אולי לא תמיד הבנתי את הכוונה שמאחורי, אולי לא כתבתי הכל- אבל אני חושבת שאני הצגתי את הדברים בצורה הכי ברורה, הכי הלב שלי. והכי האמת. וגם אם היא הצליחה קצת לערער אותי בזה- יש לי התכתבויות במייל- מילה במילה כמו שהיה- וזה מספיק. אני מאמינה לעצמי) למה אני אמורה להרגיש שאפילו המשפטים שנכנסו לי הכי חזק ללב, שנתנו לי רגעים של ריפוי- היא לא בטוחה שזה נכון… ואני צריכה לשכנע אותה למה זה כן. למה אני אמורה לצאת עם רצון לבוא שוב כדי להמשיך לנסות- כדי לא לוותר על עצמי, כי אולי עוד אצליח, כי כבר אולי קצת קצת הצלחתי בדברים מסויימים. למה אני אמורה לצאת בהרגשה שאולי אני טועה בכל מה שהרגשתי. למה אני אמורה לצאת בהרגשה שמה שאני מצפה זה שהיא תנשק לי את כפות הרגליים, ותאמר שהיא המטפלת הכי לא טובה בעולם, שרק עושה פשעים ( זה לא נכון!!!)- בזמן שרק ביקשתי שתראה מה עברתי, שתחבק את הילדה הקטנה ותאמר לה ״מסכנה, מה את עברת, זה כואב, ככ! אני באמת לא ראיתי אותך, אנחנו לא ניתן לזה לקרות שוב, אני אעשה הכל כדי שלא תפגעי, אני איתך, אנחנו ביחד!״ למה אני אמורה לצאת בהרגשה שאני רוצה דברים לא הגיוניים, ושזה לא היא, ושזה רק יפגע בי אם היא תתן לי מה שאני מבקשת- בזמן שהילדה צורחת ובוכה ״תחבקי אותי חזק, אל תעזבי אותי שוב לבד, תראי לי שאת איתי, תחזיקי אותי בזה, כואב לי, אני מפחדת, אני פגועה, אני מרגישה לבד!״

אני כועסת ומתוסכלת כ״כ! תביני אותי.

XXX, אני מתחננת – אל תמהרי לענות. תקראי שוב את מה שכתבתי. ותהיי איתי. פשוט תהיי. עם הלב. עם הילדה הזו שבתוכי. ותשאלי את עצמך: מה היא באמת צריכה עכשיו?

ומה עוד אפשר לעשות – כדי שלא תפגע שוב, שלא תישאר שוב לבד.

אני צריכה אותך איתי. אל תשאירי אותי שוב לבד. בבקשה.

[שושי ג.]

משתפת בהודעה נוספת ממני שזכתה להתעלמות מוחלטת והאשמה שאני מרעילה את הקשר…

הנה:

אני כותבת לך כי אני כבר לא מסוגלת לשאת את זה. אני פגועה, מאד מאד. חשוב לי שתדעי את זה, ושתבחרי להתבונן באמת, ממקום אחראי ומקצועי.

ניסיתי בכל דרך, אך לא הצלחתי שתראי אותי באמת.

אני לא תוקפת, לא מאשימה, לא מנסה לשכנע ולא רוצה לפגוע בך. ההיפך- אני אוהבת אותך מאד, לא רק ממקום תלותי, לא ממקום שרוצה יותר מדי. אני רק מבקשת- שתהיי מסוגלת אם אפשר, שתראי באמת.

את לא צריכה להיות מושלמת ויודעת, את לא צריכה להיות תמיד בשליטה, כי דווקא את הכי חמודה כשאת נותנת לעצמך להרגיש באמת!!

אני מבקשת ממך, בגלל שאת המטפלת, בגלל שנפגעתי, בגלל האחריות, בגלל שאני רוצה להאמין שאכפת לך ממני- שתקחי את מה שאני מצרפת לך כאן (חלק מהפגישה האחרונה)- ותתייעצי. בשבילי. בשביל החיים שלי. בשביל הקשר בינינו, בשביל האמת והריפוי.

אל תיבהלי, אל תפחדי ממני, אל תתגונני ישר ותאשימי אותי- זה לא אומר שאת לא צודקת בהכל. גם אם את בטוחה בעצמך, אני מתחננת! בבקשה, תבדקי את זה שוב- עם מישהו מקצועי נוסף, לא אחד, אלא כמה. לא רק עם הצד שלך- תראי את התנהלות הפגישה.

תנסי שניה לא לפרש את ההודעה הזאת או ללכת ישר לכללים- את מרגישה כמה אני רוצה בטובת שתינו? אל תכעסי עלי, אל תביני- תתייעצי.

אני מחכה בכאב. תעדכני אותי שאת מתייעצת. אל תתעלמי, אל תשתקי- זה שורף לי.

תגידי לי- כדי שנוכל להמשיך יחד. שאוכל אולי להתחיל להבריא באמת.

יש לך לב ענק, מלא ברצון ומלא בנתינה.

אני אוהבת אותך והשם אוהב אותנו! בואי לא נוותר…

[שושי ו.]

השיתופים שלך כנים וכואבים באמת

קשה להתאושש מחוויה כזאת

הלוואי שתתאוששי מזה מהר, ותרגישי יותר טוב.

שאלה אחת עלתה לי מבין השיתופים שלך-

מותר למטפלת לתת יד למטופלת או דברים כאלה? זה לא בעיה אתית?

[הדר Hadar]

וואו שושי.

אני פשוט יושבת כאן, וקוראת את ההודעות ששלחת לה – ואני לא מצליחה לנשום.

הכאב שלך כל כך נוכח, כל כך חשוף, כל כך מדויק… וזה בלתי נתפס בעיניי שהיא הצליחה לעמוד מול זה ולא לראות אותך.

את שואלת בצורה הכי רגישה שיש, את בוכה אליה, לא מאשימה, אפילו לא כועסת – רק רוצה שיראו אותך, שתהיי לא לבד.
וזה מה שמקבלת בתגובה? שתיקה? ניתוק? הודעות קרות שמדברות על ״ הרעלת הקשר״, חוב כספי עם האשמות ואולטימטום ברגעי משבר?, פליאה על חוסר האחריות שלך?…

לא משנה מה עבר עליה – זו תגובה ש שוב מוחקת אותך, בדיוק כמו שתיארת.

ולא רק מוחקת – אלא גם הופכת אותך לאשמה.
על זה שיש לך רגשות. על זה שנפגעת. על זה שרצית קשר.

היא לא הייתה רק מטפלת. היא הייתה שם מול הלב שלך. וזה מה שהיא עשתה איתו.
זה כן פוגעני. זה כן לא מקצועי. זה כן משהו שאסור לו לקרות לאף אחת.

את מתחננת. בלב פתוח. את בוכה. מסבירה. מבקשת לראות אותך.

והתגובה שלה – קרה, מתנשאת, שיפוטית, מנותקת.

והכי מזעזע – איך היא הפכה את הכל עלייך.
את זו שנפגעת – והיא מאשימה אותך ב”הרעלת קשר”.
את זו שכתבה לה עם כל כך הרבה חכמה, אהבה ואמון – והיא מגיבה כאילו את בעיתית, לא קולטת, שהיא נתנה בך אמון….

זו דינמיקה כל כך מוכרת עם דמויות פוגעניות-
ככל שאת מנסה לתקן – ככה הן רק מצדיקות את עצמן יותר, מתבצרות, וגורמות לך לחשוב שאת הבעיה.

אבל את לא. את לא הבעיה!

וכשמטפלת עושה את זה – זה הרבה יותר גרוע מכל אדם אחר.
כי היא משתמשת בכלים של טיפול, של קשר, של הקשבה – כדי לפגוע.
כדי להלביש עלייך תבניות פסיכולוגיות, להסביר למה את “השלכה”, למה את “לא רואה”, למה את “מזיקה”.

זה מזעזע.
וזה אסור שימשיך לקרות.

אני לא יודעת אם היא תקרא את השרשור הזה, ואני לא יודעת אם היא תתעורר יום אחד.
אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות:

מה שאת עברת – היה פגיעה קשה.
ואת מדהימה על זה שאת מצליחה לכתוב את זה, לחשוף, ולעזור לעוד בנות לא לשתוק.

שולחת לך חיבוק, את אלופה ואמיצה!

[ג. א.]

שושי את נדירה!

נשמע שעברת שם במקביל תהליך חזק של מודעות והכרה בחלקים שבתוכך

את נשמעת דרך הכתיבה הזו בוגרת ויציבה ומודעת ומווסתת ובאמת באמת מנסה לעזור לעצמך דרכה

יש בכתיבה הרבה מאוד רגישות ומודעות ובקשת עזרה כנה

ואם היא לא ראתה את כל זה, לקחה את זה למקום אישי וממשיכה לפגוע………

רק ספרי לנו שאת כבר לא בקשר איתה?!

שאת משלימה עם האובדן, מתאוששת ומוצאת ריפוי נכון ואמיתי?!

אל תתיאשי! עולם הטיפול מלא באנשים טובים, מקצועיים ואכפתיים מאוד מאוד, מנסיון!

אל תשארי לבד עם זה!

[cohenbatya]

דייי!

זה שורף!

זה לא הגיוני!

זה אמיתי?

[blum]

ואו איזה כואב.. ואת שושי, נשמעת מיוחדת ועדינה!

אשתף שגם אני הייתי לפני שנים אצל פסיכולוגית, שהרגשתי שהיא הורסת אותי עד היסוד!

אבל אצלה אני חושבת שזה היה סוג של ניתוק. כאילו בשכל היא ידעה ספרי פסיכולוגיה בעל פה, ואת כל מה שצריך לדעת, וברגש- היא לא הייתה… וכשהתלוננתי- היא אמרה- יש לך כעס.. זה חלק מהתהליך שאת עוברת! זה היה נורא, אפילו בלי יכולת להתלונן!

מאחלת לך שתתרפאי באמת, בקרוב!

[מיכל וילמן]

שושי יקרה,

אני קוראת את מה שכתבת, ומרגישה כ”כ את הזעזוע של הנפש, במקום הכי הכי רגיש

כמו שמישהי כאן כתבה, שהטיפול הוא מקום שבו את נותנת את הלב שלך, ובמקום לחבוש ולחבק את הפצע,

פוצעים אותו עוד ועוד. זה דבר שממש קשה לעכל אותו.

ורציתי להוסיף על מה שכתבו כאן, שיחד עם כל החולשה והכאב שהעלית כאן, אני אישית התרגשתי מהחוסן והחוזק שהפגנת. מכך שלא ויתרת. שהקלטת. שתיעדת את הדברים!

צריך בשביל זה תעוזה לא קטנה וזה מראה על כוחות חזקים שיש בך.

בעז”ה תמשיכי ותתחזקי ותמצאי מרפא במהרה לכאב הצורב הזה.

[דינה ו]

ראיתי כמה שכתבו “אני מבינה אותך מאוד, גם אני חוויתי סוג דומה של חוויה” וכדומה.

משמע שיש עוד מטופלות שנפגעות מהטיפול, וכן עוד מטפלות שפוגעות בשוגג או במזיד, בטעות או בכוונה (כדי לשלוט וכד’), מחוסר מודעות או במכוון.

אז אולי הגיע הזמן להבין ועורר מודעות לעניין של לבדוק אחר המטפלת.

גם אם שמעת המון שבחים, התרשמת מההרצאה שהיא העבירה, בת דודה שלך המליצה בחום וכו’

עדיין זאת את שאמורה להרגיש אם הטיפול מתאים לך, אם הוא מקדם אותך, אם הןא מעלה את הערך העצמי ונותן לך תחושות טובות. לבחון האם המטפלת מכילה ובאמת רוצה לעזור.

וגם אם היא נראית לך מקסימה בחודש הראשון, עדיין להישאר עם יד על הדופק, או לפחות לתת לתחושות שלך מקום.

וכן, גם לבדוק אחר המטפל של הילד… גם אם מתחילה רואים התקדמות, עדיין צריך לעקוב.

ושוב, לתת מקום לתחושות, גם אם היא המטפלת הכי טובה והיא עשתה דוקטורט וכו’

[c .]

אבל זה לא ממש הולך ככה! מטפלת לא טובה למישהי מסוימת, יכולה להיות מושלמת למישהי אחרת.
ואני כותבת את זה בתור אחת שנפגעה!! כמה שכואב וקשה, אני יודעת שזה משהו בחיבור ביננו שלא צלח. נכון היא לא הייתה בסדר, חד משמעית, אבל— זה לא מבטל אותה! היזהרו בדבריכן…
אני מכירה 2 לפחות, שנמצאות אצל המטפלת שהייתי- ומצליחות מאד, תקופה ארוכה כבר! ואני סיימתי איתה בצורה כואבת בטרוף, ולא התאוששתי עדיין, בקיצור לא משהו בקטנה, ועדיין אני לא אבטל את המטפלת הזו. אני כן אגיד- כאלה רגישים עם מורכבות של X או Y לא ממליצה בכלל.
גם עולם המטפלות הוא מגוון מאד, יש המון סגנונות, זה ממש כמו שידוכים.
אבל גם לבטל אנשים או להפוך אותם לנרקיסיסטים רק כי שמעתן מישהי שנפגעה (שאף פעם א”א לדעת מה היה) זה לדעתי לא נכון, וגם בזה צריך להיזהר! תחשבו רגע על השרשור הזה. נכון הוא מעורר לדברים סופר חשובים, וטוב שהנושא עלה,
אבל—
הוא גם מעלה ספקות, מבלבל, גורם לחוסר אמון בעולם הטיפול, שזה גם גרוע ופוגע!!
אז רק מבקשת שתזהרו— פחות החלטיות, קביעות חד משמעיות…
תודה 🙂

[הדר Hadar]

אני מבינה את הרצון שלך לראות את המורכבות, והוא חשוב. אבל בואי נדייק רגע –

כשמטופלת מתארת חוויות קשות, מתמשכות, עם תיעוד, עם תחנונים שזכו להתעלמות או ניתוק, עם תחושות של ערעור פנימי עמוק, זה כבר לא רק “לא התחברנו”. זו לא התאמה לא מוצלחת – זו פגיעה.

ומשהו בדבריך גורם לי עצב – כי גם אני הייתי שם. גם אני אמרתי: “אולי זה רק אני. אולי היא מתאימה לאחרות”. והמשכתי. ושתקתי. וזו הייתה הטעות הכי כואבת שעשיתי.

להפך – הניסיון להיזהר ולשמור על הכבוד שלה דווקא משאיר את הפוגעת עם הבמה, וגורם לעוד מטופלות לפקפק בעצמן.

ואני אומרת את זה מתוך כאב: כשמטופלת אחת נפגעת – ושותקת, ומטופלת שנייה שותקת כי “היא אולי מתאימה לאחרות”, והשלישית שותקת כי “לא נעים לי לקבוע שהיא בעייתית” – אז המטפלת הזו ממשיכה. והכאב ממשיך. והשבר ממשיך.

אפשר לכבד מורכבות – בלי לשתוק על פגיעה.

ולפעמים, הדיבור הבהיר הוא הדבר הכי זהיר שיש.

בהצלחה.

[ה]

לא מסכימה איתך,

כי מטפלת טובה צריכה לשים לב מתי היא לא מצליחה לעזור ולעצור את הפגישות

עצם זה שהיא ממשיכה וממשיכה אבל לא עוזרת – זה כבר סימן רציני על המטפלת.

הייתי אצל מישהי, טיפול זוגי,

לא עזר, לא עזר , לא עזר!!

ואז כמובן היא טענה שאני תקועה ולא מוכנה לזוז וכו.. וכו…

בסוף עזבתי,

גיליתי שהיא רק עשתה הרס וחורבן לבית שלנו

ואחרי תקופה שהתאוששתי והתפקחתי הבנתי שלא היה לה בכלל הכשרה לתחום שלנו, ובמקום להגיד זה לא בתחום שלי, היא הבטיחה שיש לה נסיון רב וכו…

[only_daughter]

אם מטפלת מצליחה לגרום לך נזק כמו שאת מתארת, לא משנה כמה היא מצליחה עם אחרות, אם היא גורמת לך נזק ממשי – היא בעייתית. ואל תשלי את עצמך אחרת. זה לא ייתכן.

ואת מדברת על משהו שאת מתקשה להשתחרר ממנו! בבקשה, צאי מהאשליה. אין ספק שהיא בעייתית, אפילו מאוד. ואם לך נגרם ממנה נזק, אין שום מניעה שהיא עלולה לגרום את זה גם לאחרות. וגם אם את שומעת עליה דשי”ם חיוביים מאחרות שנמצאות אצלה, את עדיין לא באמת יודעת מה קורה שם.

ואם המטפלת הזו ספציפית לא מתאימה לך ולדומות לך, זו האחריות שלה לגלות זאת ולומר לך. ואם לא, זהו חוסר מקצועיות לשמו.

[תמר תמר]

שושי, מהמכתבים ששיתפת כאן נשמע שהיא פשוט הצליחה לערבב אותך חזק מאד

וליצור תלות מאד רצינית.

זה נשמע קשר לא נורמלי. כמובן לא קשור אלייך אלא אליה בלבד.

קראתי ברפרוף אבל זועק לי שזה מכתב של מישהי שנפגעת רגשית,

היא הביאה אותך למצב של להתחנן על חייך. לתלות בה את אושרך ואת עולמך.

לרדוף אחריה. להאמין שהיא הריפוי היחיד לחייך.

תקני אותי אם אני טועה.

הבנתי מה היא גרמה לך כבר קודם, אבל המכתבים גרמו לי לשפשף

עיניים לאיזה תלות היא הביאה אותך-באשמתה בלבד כמובן,

זו בדיוק דינאמיקה של התעללות נפשית-

הפוגע מביא את הנפגע למצב קצה ואז מאשים אותו למה הוא לא רגוע/מווסת/מתפרץ, וכו.

התקוה שלי דווקא שהיא לעולם לא תיצור איתך קשר.

גם אם היא יצרה אשליה של קרבה מטורפת

זה היה נסיון לשדוד ממך את אישיותך ואת עצמך, ולהיות בשליטתה.

זה חלק מהפגיעה שלה. לגרום לך להשתוקק אליה ולהרגיש לא מסוגלת בלעדיה,

לגרום להתחנן אליה. זה נוראי. וזו הפגיעה. לנסות לקחת ממך בעלות על עצמך,

והריפוי הוא להחזיר את תחושת הבעלות.

את אדון לעצמך, לרגשותייך, את בוחרת, כך אני מקוה,

להרחיק אותה מחייך ולא לתת לה כח. לא לתת לה לשלוט בך יותר.

אני לא יודעת מי זו המטפלת הזו, אבל אין ספק שהיא

לא אדם שראוי למקום בחיים שלך. לא אדם שרוצה בטובתך.

לא אדם שראוי לאמון שלך או לציפיה

לסליחה. גם אם היא תבקש סליחה זה חלק מהנסיון לשלוט בך ולערער אותך יותר.

אל תתני לה יותר גישה לעולמך הפנימי כי

הוא יקר, הוא קודש קודשים, והוא לא ראוי לאנשים שלא יודעים לכבד אותו.

חשוב שתדעי, שנרקיסיסטים מוזנים מרגשות כלפיהם. כל רגש. בין אם זה

שנאה, בין אם זה אהבה. הם אוהבים לראות את האדם בחוסר אונים מולם. שליטה זה שם המשחק.

אם היא כזו כמו שזה נשמע, היא רוצה אותך מעורבבת ממנה, מעורערת.

מתחננת אליה, רודפת אחריה.

ולכן העצה הכי חשובה לפני הכל היא להתרחק. להתרחק. להתרחק.

לא לתת לה את השמחה שהיא הצליחה לפגוע. לא לצפות ממנה לסליחה באופן מעשי,

לנתק כל מגע, לחסום אותה במייל/טלפון, לשמור על עצמך.

כתבת שהיא סופרת/כתבת-אז כמובן המלצה חמה אל תקראי יותר ספרים שלה וכתבות

שלה כי זה יכול מאד לבלבל, אפילו תגובות שלה במייל שימי לב האם זה עושה לך טוב לקרוא אותן או הפוך.

ניתוק מגע זה פשוט לא לתת לה מקום מעשי בחיים שלך, להרחיק אותה כמה שיותר.

די. היא כבר לא שולטת בחייך. את השולטת. את הבוחרת. את קיימת גם בלעדיה

ולא נותנת לרע שלה מקום. את החזקה. את שולטת על חייך-במובן החיובי כמובן,

את בוחרת להכניס לחיים שלך רק אנשים טובים שרוצים בטובתך. והיא-לא כזו.

[חני שידלובסקי]

שושי יקרה.
הכאב שלך כ”כ עמוק, קורע ושורף.
קודם כל, יישר כוח על האומץ לפתוח את הנושא ולשתף.
לגבי מה שכתבת ש” כואב! כואב לחשוב שזה כנראה לא יקרה. קשה לי להשלים עם זה”,
אני חושבת שאולי יש כאן סוג של אובדן. אולי בתחילה כן התחיל קשר טוב, היו לך
ממנו המון ציפיות, הבאת את עצמך כי באמת רצית לעשות שינוי, ופתאום כו תפנית!
כל הקערה התהפכה! ומה שאת צריכה לעשות עם עצמך כרגע זה תהליך של עיבוד האובדן,
ולתת זמן ומקום לאבל שבעקבותיו, ואולי, כך יהיה לך יותר קל להשלים עם זה. כי
לחיות עם זה ככה פתוח, וכמו שתיארת פה, זה באמת מאד מאד קשה!

[רבקה וינוקור]

קשה וכואב לקרוא על תופעה כזו!!

שושי, את חזקה ואמיצה!!

וזה כל כך חשוב לעלות את המודעות לנושא הכאוב הזה!!

אבל לדעתי,

צריך לגשת לרב מוסמך ולשאול אם את יכולה לפרסם את השם שלה ולתבוע אותה!

בדברים כאלו אסור לוותר

אם רוצח היה מסתובב בשכונה ח”ו היית רק מזהירה אנשים לנעול דלתות או קודם/גם מתקשרת למשטרה?

[שושי ג.]

רבקה, את צודקת לגמרי, אבל אין לי כל כך אמון, אני לא יודעת למי ואיך לפנות אם מישהי פה תוכל לעזור לי בנושא- אשמח מאד. אבל צריך רב שמבין בנפש האדם, שמכיר מערכות יחסים פוגעניות לעומק.

הלוואי והייתי יודעת על עוד בנות שנפגעו ממנה. רק אחת סיפרה לי שהתחילה טיפול אצלה, ואמרתי לה לבדוק בזהירות, בלי מדי לפרט – לשמחתי היא עזבה אחרי זמן קצר.

וגם – אני מודה, יש בי חשש גדול להיפגע שוב אם אפנה למישהו לא נכון. אפילו כאן, כשכתבתי את הדברים – עשיתי זאת בשם בדוי…

אבל כל התגובות שלכן, המילים, התמיכה – באמת מחזירים לי קול פנימי, שפוי, שמאמין.

אתן מדהימות פה אחת אחת!!

אחרי הכל צריך לזכור שיש אנשים טובים ששווים את האמון שלנו…

[מרים מרום]

שושי

קראתי עכשיו את המיילים שכתבת לה

והלב שלי בכה

מה שתארת שם

כל כך רצית שהיא תיהיה איתך

שהיא תבין

את נתת לה את עצמך ממש

ואת כל כך היית זקוקה לה

עד עכשיו קראתי

הבנתי שזה כואב

אבל פתאום עכשיו אני כל כך מבינה

זה מתחבר לי לרגשות של כמיהה שהרגשתי בטיפול

רק שאני קיבלתי את החיבוק הזה

ראינו את הילדה הקטנה ואהבנו אותה

היא קיבלה מה שהיתה צריכה

והיה לה טוב

אני מנסה לדמיין את הילדה הזאת הנואשת

מנסה להסביר משהו – ובמקום לאהוב מאשימים

והיא מנסה עוד פעם

כל כך רוצה

וכל כך לא מבינים אותה

ולא נימצאים שם בשבילה.

ורק הדמיון הזה

מרעיד אותי

גורם לי לרצות לצרוח

זה כאב לא הגיוני

כאב של בנאדם שכל כך רוצה שיהיה לו טוב

כל כך רוצה להרגיש טוב

ולא הולך

התחברתי כל כך

רק מהצד ההפוך

כי הילדה שבי רצתה דברים דומים

והיא קיבלה

מבטיחה לך שזה חוויה כיפית וטובה

זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לעצמינו

ואת הכי שווה בעולם!!!!!!!!!

מעלה את מה שדינה כתבה

ואחר כך תני לעצמך מתנה אמיתית

תעשי לך חוויה מתקנת

תני לך את מה שאת צריכה

בשבילי זה היה הדבר הכי טוב שנתתי לעצמי

מאמינה שגם לך

Screenshot-2025-07-29-120413.png 61 KB קובץ תמונה - Click toצפיה

Options

• העתקת קישור להורדה

[מרים מרום]

שאלה

מה באמת אפשר לעשות?

גם עם נפרסם פה את השם שלה….

עדין זה לא מונע ממנה להגיע לאנשים אחרים….

איך באמת אפשר לעצור אנשים כאלה לגמרי מלטפל?

[שפרה כרמל]

אי אפשר

וזה מה ששיינדי התכוונה

למרות שהיא לא בסדר

תתמקדי איך את יכולה לעזור לעצמך עכשיו ולא איך לעצור אותה

כי זה לא ילך

[מרים מרום]

בטח אפשר

צריך למצוא דרך

(ולפי מה שכתבתם נראה שיש דרך משפטית….)

זה לא דבר שאפשר להשאיר אותו

וגם אם אין דרך לעצור אותה

אז צריך לעשות מה שאפשר

ולצמצם נפגעים….

כי את לא היית רוצה לשבת שם גם…..

[שפרה כרמל]

אני הכי בעד לעצור

רק מציאותית

ברור שלא הייתי רוצה לשבת שם

ואני שמחה שנחשפתי לכאן

ולמה את מתכוונת לעשות מה שאפשר?

את יודעת איך זה הולך עם שמועות

אז מישהי תלך ותפרסם שההיא לא בסדר

מייד יבואו אחרות אינטרסנטיות ויוכיחו שזו היא בעצמה שלא היתה בסדר והמטפלת הזאת מקסימה ומושלמת

ומי שלא בתוך העניין ולא מכירה נפגעות לא תוכל לדעת איפה האמת

ומי מהנפגעות תסכים להתפרסם בפרטים שלה?

[נעמי כ"ץ כ"ץ]

יקרות ואהובות,

אני פונה אליכן בזעקה שקרועה ממעמקי נשמתי: האם באמת, באמת, אתן יכולות לחשוב שמטופלת, שאהבה את המטפלת שלה בכל נימי נשמתה, שנתנה לה את כל אמונה – רוצה לפגוע בה? לדבר עליה לשון הרע וללכלך עליה? הם נראה לכן שהיא תהיה מסוגלת לתבוע אותה גם אם זו הדרך?

המטופלת זועקת עכשיו בדם ליבה: “כואב לי!!! אני נקרעת פה!!! אני מתבוססת בדמי!! ואין לי מי שיעזור לי!!! תראו אותי, תחזיקו אותי, כי האדם שחשבתי שהיה בשבילי, שהכיר כל פינה בנפשי, שחשבתי שאהב אותי, ככה כמו שאני – בגד בי!!! קחו אותי, נכון אני לא מכירה אתכן, אבל אני חייבת, חייבת עזרה ועכשיו!! כי אני נעלמת, מתפוגגת בכאב הזה!” מטפלות יקרות, האם אתן מכירות את תיאוריית ההתקשרות? האם יש לכן מושג מהו גודלם של קונפליקטים פנימיים שמפרקים אדם מבפנים, כשהוא נקרע בין אהבה חזקה לכאב בגידה בל יתואר? האם אתן יודעות, ולו במעט, מהו דיסוננס קוגניטיבי שממוטט את כל עולמה של נפש כשהיא נבגדת על ידי מי שאמור היה להיות המגן והמחסה שלה? כשנפש אדם נשברת לרסיסים, לחלקיקים קטנטנים וכואבים, בקשר שהיה אמור להיות המקום הבטוח שלה – הצורך הנואש לדבר על הפגיעה אינו רצון להשפיל ולנקום.

זו זעקה קיומית, אחרונה, לאישור המציאות המדממת שלה.

במקרים של פגיעה כה קשה ואכזרית, שנעשתה על ידי דמות טיפולית שהייתה אמורה לרפא, כשמטפלת גורמת לך לפקפק בנפשך, בשפיותך, באמת הפנימית והטהורה שלך – הדיבור החוצה הוא הדרך היחידה, הדרך האחרונה, הנואשת ביותר, להרגיש שאת לא משתגעת. זהו רצון עז, נואש, קורע לב, לקבל אישור רגשי – שאחרים יבינו, יאמינו, ויאשרו את הכאב המייסר הזה שאין לו מילים, כאב ששורף את הנשמה.

לכן, כשמטופלת משתפת את סיפורה, ועוד כשעושה זאת בעילום שם, מתוך רסיסי כוחות אחרונים שנשארו בה – זו קודם כל זעקה כנה לעזרה, זעקה ממעמקים עבור נשמתה המרוסקת, וגם אזהרה אמתית, קורעת לב, מתוך דאגה עמוקה, וכנה כדי שאף אחת אחרת לא תיפול לתהום הזו. לנסות “לפסכלג” אותה ולהטיח איומים שמימיים, בלי להבין את התהום הפסיכולוגית העצומה שמאחורי הדברים – זה להפגין חוסר הבנה מזעזע, בלתי נסלח, בנפש האדם, ובמה שקורה כשטראומה חודרת ובולעת כל פינה בנשמה, משאירה אותה מדממת וריקה.

האם אנחנו יכולות, כבנות אדם, ובמיוחד מי שהבטיחה לרפא ולעזור, לעמוד מנגד מול כאב כזה, ולהחמיץ את גודל המצוקה והצורך שמאחורי כל מילה ומילה, מאחורי כל טיפת דם ודמעה שזולגת?

[שושי ג.]

נעמי, תודה על התגובה הזו!!

השארת אותי עם דמעות בעיניים,

כמה שאת מדייקת.

[שושי ג.]

ומבטיחה לכן שהכי בעולם הייתי רוצה שיהיה לה טוב אמיתי, שנגיע שתינו לריפוי, אני לא רוצה לפגוע בה ולא להוציא עליה שום דבר שאינו נכון ואינו לתועלת.

[מרים מרום]

קודם כל השמועות כן עושות משהו…

את לא תלכי לטיפול אצל מישהי שיש עליה רק שמועות

גם אם הם לא כל כך אמינות……

ומבחינה משפטית…..

לתבוע אותה….

לא יודעת מה אפשר ומה לא

גם לא יודעת מה שושי רוצה לעשות ומה לא…

[מירי]

לא קראתי הכל, ארוך לי

וגם אין לי הרבה מה להוסיף מבחינה מקצועית.

כן רוצה להאיר לגבי השיח שעלה פה על ההתייחסות לאותה מטפלת כאל דמות פוגענית / בעייתית /… וכל השאלות הנלוות בענייני הלכות לשה”ר:

נשים פסולות לעדות. יצא לכן פעם לברר למה?

התשובה היא נורא פשוטה: אם אשה תכנס למערה, ותראה שם בנאדם גוסס, מתבוסס בדמו, ומעליו עומד אדם עם סכין שלופה ביד, באופן טבעי היא תגיד שהיא ראתה רצח. אממה, שהלכתית זה לא תופס. כי הרצח במקרה הזה הוא לא עדות ראיה אלא פרשנות לתמונת מצב שהיא ראתה.

זה למה אשה פסולה לעדות, וזה למה סיפורים, טראגיים ככל שיהיו, זה לא מספיק בשביל להתיר לנו, הלכתית, לצאת במסע של שיימינג נגד מטפלת כזו או אחרת, גם אם מטופלת עברה אצלה חוויה נוראית ומזעזעת.

בלי להפחית מחומרת המעשה, זו שאלה שלא אנחנו יכולות להכריע בה, אלא אך ורק דעת תורה.

שוב, לא באה לזלזל בכאב של מישהי שנפגעה, זה דבר נורא ואיום

ולא באה להגיד שצריך לחפות על מישהו שפוגע

אבל כיהודים מאמינים, זה חייב לעבור דרך דעת תורה. והיו דברים מעולם.

מה כן?

המומחיות שביננו יוכלו להסביר טוב יותר ממני איך לחזק את המקום שנפגע

איך לזהות קשר פוגעני (ולא, זה באמת לא משנה אם הפוגעת היא נרקסיסטית בהגדרה או פוגענית מזן אחר)

איך לעצור קשר כזה בזמן

איך לברר מראש בצורה נכונה ויעילה אם המטפלת מתאימה לתפקיד

וכו’

[ה]

מה את באה להגיד,

נשים לא יכולות להזהיר אחרים???

כתוב שנשים מכירות באורחים!!!

משהו כתב כאן ללכת להעיד בבית דין?

[ר. טייך]

תבררי הלכות לשון הרע
זה ממש לא כזה פשוט

[מרים מרום]

ברור שצריך לחזק את הנפגע!

ברור שצריך קודם לחשוב מה נכון לנו!

וברור שצריך ללמד איך לזהות כזה דבר!

וברור לי שצריך לא רק להזהיר!

צריך גם לעצור!!!!!!!!!!!!!!!!

(צריך לבדוק איך נכון לעשות את זה….

אבל צריך לעשות

לא לטמון את הראש בחול…..

[ה]

אף פעם לא ראיתי בהלכות לשון הרע שמותר רק לגברים לספר לתועלת,

נראה לי שכמה הלכות הוצגו כאן בצורה מעוותת

[מרים מרום]

שאלתי רב…

הוא אמר לפנות לרב יהודה סילמן מבני ברק

שהוא מתעסק בזה

זה המייל שלו שגוגל נתן לי.

*** אין לפרסם מיילים בציבור, השתמשנה בהודעות הפרטיות לשם כך ***

[רותי]

הי חברות,

עוקבת אחרי השיח…

לאחר מחשבה ממושכת והתייעצות,

רוצה להציע כי יתכן וכ-150 תגובות לכזה סיפור, יוצרות פה כאוס ועלולות להעמיק את הכאב והתסכול.

לפעמים, בשיחה עם ת”ח ועם אישה טובה שאת מאמינה בה וסומכת עליה, את יכולה לטפל בעצמך, ולהגיע למקום טוב, שמח ורגוע בעז”ה.

מוזמנות כל אחת לחשוב האם בתגובה את מעמיקה את הכאב והתסכול, מגדילה את הבור או מחזקת ומקדמת את הסיפור לסיומו הטוב והשמח בעז”ה.

(רק תחשבי איזה טיפול יידרש במקרה כאוב ובעייתי שכזה, ולעומת זאת, איזה טיפול יידרש במקרה כאוב ובעייתי שכזה שהועמק והועצם עם כ-150 תגובות)

רוצה בגאולה ובטוב של כל אחת מכאן, ומכירה מקרוב את עולם הטיפול…

בתפילה לריפוי, לטוב, ולאור 📖

[אביגיל קולר]

אאוץ

שושי אני רואה עכשיו את ההרחבות שלך בנושא.

ובאמת נשמע כואב ומציק ומטיש ו…

שד’ יתן לך המון כח לקום מזה!!!

[ר. טייך]

בלב כבד
פתחנו את הדיון שוב

מחקתי תגובות שהיו נשמעות לא מכבדות
אחת את השניה

מבינה שזה נושא בוער
לכן עברתי על כל תגובה ותגובה
בכל תגובה תחשבי האם היא יכולה לעזור לך או לאחרים
או היא ע”מ להשפריץ את מה שיש בתוכך
אם כן תחשבי אם נח לך שכל העולם (ולא בסלנג )
יראה את זה
בהצלחה

[סירי גולדמן]

• שושי, ציטטת למעלה מכתב שכתבת לה, ואני מצטטת שורה ממנו:

• אני יודעת שזה לא היה לך קל, ואני לא רוצה סתם שיכאב לך. הכי לא בעולם!! וזה אכפת לי.

• נשמע שתוך כדי התהליך את עוד היית צריכה להיות שם בשבילה, עירנית לרגשותיה ומחזיקה בשבילה את המקום שלה, שתרגיש בנוח.

  זה הכי הפוך שאפשר מתהליך טיפולי נכון, בו את יכולה להרגיש הכי בנוח שאפשר, ולא צריכה בכלל לקחת אותה בחשבון.

  האם זה אומר שמטפלת היא מלאך או אבן? ממש לא, אבל היא אמורה להשתמש בכלים שיש לה כדי להצליח להתמודד מול תחושת הפגיעה שתחווה, אם תחווה, בינה לבין עצמה, ולהיות פנויה בשבילך בלבד, כי מסגרת הקשר ביניכן נועדה עבורך – ולא עבורה.

  אני כותבת את זה כי זה חשוב לדעת. לא סתם המערכת בנויה ככה! רמת התועלת שניתן להפיק כשמי שנמצא במרכז התמונה ובתמונה בכלל זה רק תועלת ה’מטופל’ וטובתו (ואני כותבת את ה’מטופל’ במרכאות כיון שזה לא שם תואר אלא תפקיד, היום אני נמצא בו ומחר אתה… אבל לצורך ההבנה), היא גדולה בלי השוואה – למצב בו המערכת מכווננת לטובתם של שני המעורבים בה – ה’מטפל’ וה’מטופל’. כדי להפיק תועלת של תהליך ‘טיפולי’ אמיתי הוא צריך להיות ממוקד אך ורק ב’מטופל’.

  מקווה שיצא ברור, ולפחות בשבילך, בפעם הבאה שלך, תוכלי להביא את עצמך ממקום ’אגואיסטי’:) שדואג (כרגע!) רק לטובה של עצמך…

  בהצלחה!!!

[שושי ג.]

לא יודעת למה המילים בתגובה שלי השתבשו…. ( המחשב בעבודה עושה קצת בעיות לפעמים…) מעתיקה שוב את תגובתי:

אני מסכימה איתך שצריך משנה זהירות, וגם אני לא נוהגת לתייג אדם מבלי לבדוק לעומק – במיוחד כשמדובר במושגים כמו נרקיסיזם או גזלייטינג.

אבל חשוב לי לומר משהו מהלב, בשם כל מי שעברה חוויה טיפולית פוגענית:

כשמטופלת מעלה בקול רועד תחושות של פגיעה, ערעור, או חוסר אמפתיה – זה לא הזמן ללמד אותה “שאין לקבוע דברים”.

זה הזמן קודם כל לראות אותה. לאשר את הכאב. להאמין לסיפור.

אפשר להתווכח על אבחנות – לא על התחושות.

הרבה פעמים דווקא מי שנזהרת, בודקת, מתעדת, מתייעצת – כמו שאני עשיתי – עדיין מרגישה אשמה או בלבול, כי ההתנהלות של המטפלת גרמה לזה.

לא מדובר כאן בזעם שמכוון לכלל המטפלים. אלא בזעקה מתוך שבר.

ולפעמים – רק כשמעיזים לשים שם, לזהות דפוס – נפתח פתח לריפוי ולזהירות.

אז נכון, יש דרך. וראוי ללכת בה ברגישות.

אבל בואו לא נמהר להשתיק את הצעקה בשם הזהירות –

כי לפעמים, הזהירות הזו היא מה שהפוגע משתמש בה כדי להמשיך בשקט. מה שאני (ואולי שאר נשים שכתבו כאן) מתארת – זו לא רק טעות חד פעמית או חוסר התאמה בסגנון.

זו פגיעה ברורה, עמוקה ומתועדת: מילים פוגעניות, חוסר באמפתיה ברגעי שבר, השפלה, האשמה, שלילה של רגשות – דווקא בתוך קשר טיפולי שנבנה על אמון.לא מדובר בהשלכות טיפוליות או משהו שלא הסתדר אלא בהתנהלות שיצרה נזק ממשי. זה לא ספק. זה לא בערך. זו מציאות שקרתה.

וזו גם הסיבה שאנשים מרגישים צורך להתריע – לא מרצון לתייג או להשליך, אלא מתוך אחריות עמוקה ואמיתית.

אז גם אם לא נכריז בפורום ציבורי “היא נרקיסיסטית”, עדיין מותר וצריך לומר: ההתנהלות הזו פוגענית ואסור שתישנה.

זה לא עניין של פרשנות – זה עניין של גבול בסיסי של טיפול בריא.

[שני מילר]

אני ממש מסכימה איתך

חושבת שכולן צודקות אבל זה פחות המקום המתאים להסביר שאולי היא לא כזו בעייתית…

בדיון הזה תגבנה כמו שמתאים, עם הכרה בכאב,

[ר. טייך]

אף אחד לא אמר שהיא לא בעיתית

וגם כתבתי באישי וגם כותבת כאן בריש גלי
התיאור של ההתנהגות היא פוגענית ולא תקינה
וכדאי ואף מומלץ לשקול להפסיק אותה
והייתי מתיעצת עם אשת מקצוע איך לעשות זאת בצורה נכונה
על מנת לא להיכוות
מכיוון שושוי לומדת בעצמה טיפול

אני מניחה שהיא יודעת למי ואיך לעשות זאת
מכאן והדרך לאבחן מה יש למטפלת
ארוכה הדרך
ואם אני מבינה את כוונתה של שיינדי לזה

היא התכוונה
@sheindyaiznbach
מוזמנת לאשר
מכיוון שאין גוף מוסמך מבחינה תורנית ומקצועית ככל הידוע לי שניתן לפנות אליו לתלונות על מטפלות בעלות תעודה
כל התלונות משארות ללא מענה
יש בתי דין נקודתיים שמנסים לתת מענה במקרים מאד קיצוניים

(ואל תכנסו עכשיו לנקודה שזה סימן שצריך תואר
כי אני לא טובה בלתת סימנים).
ונקודה חשובה :
כמטפלות לא משנה לנו תמיד ממה באמת סובל הפוגע
מענייןם אותנו החוויה האישית של המטופל שיושב מולינו
אני יודעת שזה נשמע נורא ובלתי ניתן להבנה לאוזן מטופלת
אבל יש בזה הרבה הגיון טיפולי
אחרי שאנחנו מטפלים בחויה אנחנו יכולים לטפל בסביבה (ככל הניתן )

[שושי ג.]

פשוט כי איזה נרקיסיסט ילך לאבחון?….

ולפעמים הפוגע עטוף בלשון עדינה, בעטיפה דתית או טיפולית, ומדבר על אהבה, צמיחה וריפוי – ובפנים יש שם סכין.

הסכין הזו אולי לא פיזית – אבל היא חתכה כל חלק בלב.
והדם זורם – גם אם לא כולם רואים.

ואז, במקום להסתכל על הפצע, על מה שגרם לו – אומרים לנפגעת: “אל תשנאי. אל תוציאי דיבה. אל תקבעי.”
אבל הפצע זועק.

ומי שמתעלם ממנו – בעצם עוזר לפוגע להמשיך.

אז תודה לכל אחת כאן שמדברת. שלא שותקת. שמראה מה באמת קורה מאחורי הקלעים של טיפול שהפך להתעללות.

כי מי שעברה את זה – יודעת שזו שאלה של חיים. ממש.

[שושי ו.]

אני הכי המומה מזה שאחרי מה שכתבתי בסגנון השורות האלו

כלומר, נגד ההגנה על שמה הטוב של הפוגעת,

קבלתי לאישי תגובות כמו:

מה היא כבר אמרה?

מה את רוצה ממנה?

איך את מאשימה בלי לדעת?

האמת, הייתי בהלם.

[הדר Hadar]

הובנת מעולה.
ולגמרי איתך.

מה שכתבת חשוב ונכון, אפילו אם הניסוח היה חד –
הזעזוע שלך מוצדק.
כשיש פגיעה ברורה ומוחשית – והתגובה היא אדישות, או אפילו הגנה על הפוגעת –
זו בעיה חמורה.
ו