איך להתמודד עם תחושת החמצה אחרי שיחה או מפגש?

[מרים סולובייציק]

גם לי זה קורה, וקורה הרבה מדי פעמים.

מה שעוזר לי גם אם באופן חלקי (יותר טוב מכלום) זה לרשום.

פעם הלכתי לאיזו רופאה והצצתי בפתק להיזכר מה להגיד לה, אז היא לקחה ממני את הפתק ואמרה לי את לא צריכה את הפתק, את יודעת לבד מה ואיך את מרגישה ומה כואב לך.

אמרתי לה שכשאני מדברת עם רופאים ואנשים סמכותיים, אני מתבלבלת ושוכחת. היא לא רצתה להחזיר לי את הפתק, ואני בתגובה אמרתי לה: עכשיו אני לא אוכל להגיד לך איך ומה אני מרגישה, ומה כואב לי. בלבלת אותי לגמרי. ואכן, הביקור האומלל ההוא, היה באמת מסכן ואומלל.

[ה]

גם אני ממליצה לסכם בדף את הנקודות החשובות,

ככה אפשר לעבור בסוף הפגישה ולראות אם דברת על כל מה שרצית

[מרים סולובייציק]

למה לחכות לסוף הפגישה? אם תחכי בסוף הפגישה תסתיים ולא תספיקי להגיד את מה ששכחת.

[ב פ]

מזדהה גם עם התופעה המתסכלת הזו.

לפעמים אני מצליחה להתנחם בכך, שיש מי שמכוון את דרכי ומניח לי בפה את המילים המתאימות ביותר לכל סיטואציה,

כך שמילה שלא נאמרה – כנראה שטוב שלא נאמרה (גם אם אני חושבת הפוך…)

אבל בהחלט לא תמיד זה מנחם.

אפשר גם ללכת מהכיוון ההפוך – ופשוט לבקש מד’, לפני פגישה כלשהי, שיעזור לי לומר את הדברים המתאימים במקומות המתאימים. זה דווקא כן עוזר בד”כ. כי זה מוריד ממני את האחריות למה שאומר או לא אומר, וממילא – את הלחץ, שייתכן והוא הגורם לכך שאתבלבל ואשכח לומר דברים חשובים…

[! ?]

אפשר גם מיד כשאת נזכרת לרשום ולהביא לפגישה הבאה