אילמות סלקטיבית

[חני שידלובסקי]

זה יכול לנבוע מהמון דברים. אנשי המקצוע שיכולים לעזור הם: קלינאית תקשורת
ומטפלת רגשית. עבודה של שתיהן בשיתוף פעולה.
ייתכן ובגיל כל כך צעיר יהיה מומלץ לערוך טיפול דיאדי. אבל זאת רק לאחר
אינטייק והבנת מקור הבעיה.
יהיו כאן בקבוצה שימליצו, בוודאי, על טיפול של/דרך ההורים. אין לי עם זה
ניסיון.

[אני בעצמי]

אצלי בגן גם יש ילד כזה,
למדתי לתת לו 5-10 דקות לשתינו לבד (להקפיד כל יום)
זה נותן לו מקום

מאז – היה שיפור בנושא (אמנם בלחישות אבל לפחות תקשרנו איכשהו)
ברמה שאמרתי לו – אם ילד מרביץ לך תרביץ בחזרה ואל תשתוק – זה גם עזר
מה שעצוב – שכשהוא בוכה לא שומעים אותו (חוץ מבמקרים ממש קיצוניים – כמו מכה ממש חזקה וכו’)
ואז את לא יודעת מיד שצריך לגשת אליו

מבחינת החברה – הם בטוחים שהוא לא יודע לדבר. צריך לתת לו את המקום בחברה גם בפעולות של דיבור (כמו להיות חזן וכו’) ולזכור שהוא קיים ורגיל כמו כל ילד אחר בגן….. (במקרה שעשה משהו לא בסדר – לא לרחם – להעיר, אחרת הוא ירגיש שונה)

[רעות Reut]

אשמח שירחיבו כאן גם על אילמות סלקטיבית אצל מבוגרים,
כנראה שלא טופלה בילדות,
מה ניתן לעשות,
תודה!!

[אביגיל קולר]

אילמות סלקטיבית (Selective Mutism) היא הפרעת חרדה שמתבטאת בחוסר יכולת עקבי לדבר במצבים חברתיים מסוימים, למרות יכולת דיבור תקינה במצבים אחרים. הפרעה זו מזוהה בעיקר עם ילדות, אך בהחלט יכולה להימשך גם לבגרות אם לא טופלה כראוי.

<hr>מאיזה גיל זה נחשב “מבוגר”?

אילמות סלקטיבית מופיעה לרוב לפני גיל 5, אך לעיתים קרובות היא מאובחנת רק עם הכניסה לבית הספר, שם דרישות הדיבור והאינטראקציות החברתיות גדלות. אין הגדרה גילאית חדה וברורה מתי אדם “עובר” מילדות לבגרות בהקשר של אילמות סלקטיבית, שכן ההפרעה יכולה להתבטא באופן שונה אצל מתבגרים ומבוגרים. עם זאת, באופן כללי, כאשר אילמות סלקטיבית נמשכת מעבר לגילאי בית הספר היסודי ומתבגרים ממשיכים לחוות קשיים משמעותיים בדיבור במצבים מסוימים, היא נחשבת לאילמות סלקטיבית של גיל ההתבגרות או הבגרות.

<hr>הבדלים בין אילמות סלקטיבית בילדים למבוגרים

למרות שהבסיס לאילמות סלקטיבית זהה (חרדה משתקת), ישנם כמה הבדלים חשובים בין אופן הביטוי וההשלכות של ההפרעה בילדים ובמבוגרים:

• מודעות והבנה:

  • בילדים: ילדים קטנים לרוב אינם מבינים או יכולים להסביר את הסיבה לשתיקתם. הם פשוט אינם מסוגלים לדבר כשהחרדה משתקת אותם.

  • במבוגרים: מבוגרים מודעים יותר למצבם ולקושי, ולרוב חווים תסכול, בושה, ורגשות אשמה עמוקים סביב חוסר יכולתם לתקשר. הם יכולים להבין שהחרדה היא זו שמונעת מהם לדבר, אך לעיתים קרובות הם גם חוששים מתגובת הסביבה.

• השלכות תפקודיות:

  • בילדים: ההשפעה העיקרית היא על תפקוד אקדמי (קושי להשתתף בשיעורים, לשאול שאלות) ועל התפתחות חברתית (קושי ליצור קשרים עם בני גילם, להשתתף בפעילויות).

  • במבוגרים: ההשלכות רחבות ומורכבות יותר. הן כוללות קשיים משמעותיים בקריירה (ראיונות עבודה, פגישות, קידום), במערכות יחסים רומנטיות וחברתיות (קושי ליצור אינטימיות, להביע רגשות), ובפעילויות יומיומיות (קניות, שיחות טלפון, פנייה לרשויות). התסכול והבידוד החברתי יכולים להיות עמוקים יותר.

• משך ההפרעה והתקבעות:

  • בילדים: למרות שהפרעה עלולה להימשך שנים, ישנה גמישות מוחית רבה יותר בגיל צעיר, וטיפול מוקדם יכול להוביל לשיפור משמעותי ואף להחלמה מלאה.

  • במבוגרים: אם ההפרעה נמשכת לבגרות, דפוסי ההימנעות והחרדה עלולים להיות עמוקים ומקובעים יותר, מה שדורש לעיתים טיפול ארוך ומעמיק יותר. עם זאת, חשוב להדגיש שגם בבגרות ניתן לטפל ביעילות.

• גורמי תמיכה ומעורבות:

  • בילדים: ההורים והמסגרת החינוכית הם גורמי תמיכה וטיפול מרכזיים. שיתוף פעולה ביניהם קריטי להצלחת הטיפול.

  • במבוגרים: המטופל עצמו הוא הגורם המרכזי והפעיל בטיפול. תמיכה מבני זוג, משפחה וחברים קרובים יכולה לסייע, אך האחריות על התהליך הטיפולי וההתמודדות היא בעיקר על המבוגר עצמו.

<hr>טיפול CBT והתמודדות באילמות סלקטיבית אצל מבוגרים

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) נשאר הגישה היעילה ביותר, אך ההתאמות לטיפול במבוגרים לוקחות בחשבון את ההבדלים שהוצגו:

1. מיקוד החשיפה ההדרגתית: בדומה לילדים, גם אצל מבוגרים מתבצעת חשיפה הדרגתית, אך היא תותאם לסיטואציות הבוגרות: למשל, תרגול דיבור עם המטפל, לאחר מכן עם אדם נוסף בחדר, בהמשך שיחות טלפון, פניות לשירות לקוחות, השתתפות בפגישות עבודה, וכדומה.

2. שינוי דפוסי חשיבה עמוקים: במבוגרים, דפוסי החשיבה השליליים והאמונות המגבילות סביב דיבור והערכה עצמית עלולים להיות מושרשים ועמוקים יותר, ולכן נדרש דגש רב יותר על עבודה קוגניטיבית לאיתור ואתגור אמונות אלו.

3. התמודדות עם חרדה חברתית נלווית: מבוגרים רבים עם אילמות סלקטיבית מפתחים גם חרדה חברתית כללית. הטיפול ישלב התמודדות עם שני ההיבטים, תוך שימוש בטכניקות הרפיה, מיינדפולנס וכלים לניהול חרדה.

4. חשיבות המוטיבציה והמחויבות: בבגרות, המטופל לוקח אחריות מלאה על התהליך. מוטיבציה פנימית והתמדה חשובות במיוחד לאור האתגרים הכרוכים בשינוי דפוסי התנהגות שהתקבעו לאורך שנים.

לסיכום, אילמות סלקטיבית היא הפרעה שניתנת לטיפול, גם אם לא טופלה בילדות ונמשכת לבגרות. ההתמודדות דורשת סבלנות, עבודה טיפולית ממוקדת ומחויבות, אך השיפור באיכות החיים יכול להיות דרמטי.

בברכה אביגיל קולר MA

[רעות Reut]

אביגיל תודה,
מה היית ממליצה לעשות עם אישה שבטיפול והאילמות מתפרצת דווקא על אשת המקצוע?
כלומר החרדה היא סביב דיבור ושיתוף כנה ואמיתי בטיפול

[אביגיל קולר]

שאלה ממש חשובה ומעניינת לגבי טיפול, חשבתי לשתף אתכם בכמה מחשבות וטיפים, במיוחד אם אתם נתקלים במצב שמטופלת מתקשה מאוד לדבר ולהיפתח בטיפול, כאילו החרדה שלה “משתקת” אותה דווקא כשאתם שם. זה קורה, וזה לגמרי מובן, כי לפעמים הדיבור והחשיפה הם הדבר הכי מאיים.

אז איך ניגשים לזה, במיוחד בגישות כמו CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) ו-ACT (טיפול קבלה ומחויבות)? הנה כמה כיוונים:

קודם כל: להבין מה קורה פה

לפני הכל, ננסה להבין למה זה קורה דווקא מולנו. האם זה פחד משיפוט? חוסר אמון? חשוב לנסות בעדינות לבדוק:

• מתי זה התחיל? האם זה קורה לה גם במקומות אחרים בחיים, או רק בטיפול?

• מה “מפעיל” את זה? אולי יש רגעים ספציפיים שבהם היא “נסגרת”? (למשל, כששואלים שאלה אישית מדי, או כשמנסים להתקרב).

• מה התגובה שלה לאילמות? האם זה מביא לה הקלה זמנית, גם אם היא מתסכלת?

הטיפים עצמם: צעד אחר צעד1. לבנות מקום בטוח ונעים

הדבר הכי חשוב בהתחלה זה ליצור תחושה של ביטחון וקבלה.

• “זה בסדר גמור”: חשוב להגיד לה בבירור שאתם מבינים שקשה לה, ושזה לגמרי לגיטימי. “אני רואה שקשה לך לדבר עכשיו, וזה בסדר גמור. ניקח את הזמן.” המסר הוא: אני כאן בשבילך, לא משנה מה.

• סבלנות היא שם המשחק: לא ללחוץ! לתת לה את המרחב שלה. זה לא מירוץ.

• תקשורת בלי מילים: בהתחלה, אפשר לנסות דרכים אחרות לתקשר. אולי לכתוב דברים בפתקים, לצייר, או אפילו פשוט להנהן או לסמן בתנועות גוף. העיקר שיהיה איזשהו גשר לתקשורת.

2. צעדים קטנים, הצלחות גדולות (CBT)

כמו שמטפסים על הר, לא קופצים ישר לפסגה. מתחילים בצעדים ממש קטנים:

• “סולם הדיבור”: אפשר לבנות ביחד רשימה של דברים קלים יותר וקשים יותר. למשל:

  • הכי קל: להנהן בחיוב/שלילה.

  • אחר כך: ללחוש מילה אחת, להצביע על משהו.

  • לאט לאט: להגיד מילה בקול רם, להגיד משפט קצר.

• כל ניסיון נחשב: גם אם היא רק מצליחה ללחוש מילה, לחזק אותה על זה! “כל הכבוד, זה צעד אדיר!” זה נותן לה ביטחון להמשיך.

3. להתיידד עם המחשבות (CBT)

לפעמים החרדה נובעת ממחשבות מפחידות כמו “אני אגיד משהו טיפשי” או “היא תשפוט אותי”.

• לזהות את המחשבות: כשהיא כבר מסוגלת (אולי בכתב), לנסות לברר איתה אילו מחשבות “קופצות” לה לראש כשהיא מנסה לדבר.

• לשאול שאלות: “האם זה באמת נכון?” “מה הסיכוי שזה יקרה?” “מה יכול להיות הדבר הכי גרוע שיקרה?” לעזור לה לראות שהמחשבות הן לא בהכרח המציאות.

4. ללמוד לקבל ולפעול (ACT)

ACT מציעה לנו להתייחס לחרדה לא כאויב שיש להילחם בו, אלא כתחושה שיכולה להיות שם, ובכל זאת אפשר לפעול:

• “לקבל את החרדה”: במקום להילחם בתחושה המפחידה, לנסות לקבל אותה. “אני מרגישה חרדה עכשיו, וזה בסדר. אני יכולה להרגיש חרדה ועדיין לנסות להגיד מילה.”

• למה זה חשוב לי? לעזור לה להתחבר למה שחשוב לה באמת בחיים. אולי לדבר בטיפול יעזור לה להשיג משהו שהיא מעריכה (כמו כנות, או יכולת לבטא את עצמה). כשהיא מבינה למה זה שווה את המאמץ, קל יותר לפעול למרות הפחד.

• לעשות צעדים קטנים למרות החרדה: ברגע שהיא יודעת מה חשוב לה, לתרגל איתה צעדים קטנים שקשורים לזה, גם אם החרדה מופיעה.

חשוב גם לנו, המטפלים

אל תשכחו לדאוג גם לעצמכם! טיפול כזה יכול להיות מאתגר.

• סופרוויז’ן: אם אתם מרגישים שאתם “תקועים” או שזה מתסכל, תתייעצו עם מישהו ותקבלו הדרכה. זה עוזר מאוד.

• לדאוג לעצמנו: לזכור שאנחנו צריכים להיות במיטבנו כדי לעזור לאחרים.

האם קיבלת מענה?

אביגיל קולר MA

[רעות Reut]

וואהו,
תודה על התגובה המפורטת,
במקרה הנ”ל שתארתי, המטפלת עושה שם הכל לפי הבנתי,
כל מה שתואר נוסה וקורה בחדר מידי שבוע ועדיין לא הולך..
יש משהו לעשות מעבר,
אני כמובן לא המטפלת שם בסיפור,
רק מלווה מהצד..
איזה משהו לומר לה, לעודד,
כלים לתת לה עצמה להתמודד?
יש שם הרבה מאד כאב ותסכול שלה מול הכישלון שעבר כבר יחסית הרבה זמן ועדיין היא לא מצליחה לדבר

[yael .]

אשמח גם…
כמו כן, מאיזה גיל זה נקרא “מבוגר”?

[אביגיל קולר]

יהי מעניין לבדוק האם שפת האם שלה שונה מהשפה המדוברת בגן? כי מחקרים מדווחים ע’כ שזה קורה יותר לילדים הללו. בנוסף, ניתן לתת לה לענות בתחילה רק בכן ולא בתנועות ראש. אפשר גם בקבוצה קטנה. כדי שתקבל ביטחון. אפשר גם לשחק משחקים מצחיקים שבהם צריכה לענות כן ולא בתנועות. כשמקבלת ביטחון אפשר לבדוק אם מסוגלת לענות כן ולא על דברים כיפיים שהיתה רוצה ומעוניינת בהם. אחכ האם רוצה טופי או סוכריה. או במשחק מילה אחת עמודו וכו’. לאט ניתן לעלות בדרגה…יש גם את רות פרדניק יש לה ספר וגישה לגבי האילמות הסלקטיבית. בהצלחה!

[אביגיל קולר]

כשטיפול מרגיש “תקוע”: איך לתמוך ולעודד את המטופלת מהצד?

כשטיפול מרגיש “תקוע”, במיוחד במקרה כזה של אילמות סלקטיבית שמתפרצת דווקא מול המטפלת, זה יכול להיות מאוד מתסכל וכואב, גם למטופלת וגם לסובבים אותה. בתור מי שמלווה מהצד, את נמצאת בעמדה חשובה של תמיכה, וחשוב לדעת איך לעשות זאת בעדינות וביעילות.

המפתח הוא להיות אוזן קשבת ותומכת, מבלי להיכנס לתפקיד של “יועצת מקצועית” או “מבקרת” של הטיפול. המטרה היא לתת למטופלת תחושה שהיא לא לבד עם הקושי הזה.

<hr>מה אפשר לומר ולעשות כדי לעודד את המטופלת?

הנה כמה כיוונים איך לגשת לזה, מתוך עמדתך כמלווה מהצד:

1. הקשבה אקטיבית ותיקוף הרגשות

הדבר החשוב ביותר הוא לתת למטופלת מקום לדבר על התסכול והכאב שלה, מבלי לשפוט או לנסות “לתקן” מיד.

• “אני רואה כמה זה קשה לך”: אמירות כמו “אני רואה כמה את מתאמצת, וכמה זה מתסכל אותך שאת מרגישה שזה לא מתקדם” או “זה בטח כואב נורא להרגיש שאת לא מצליחה לדבר למרות שאת רוצה” יכולות להיות מאוד מועילות. פשוט לאשר את הרגשות שלה.

• להימנע מ”עצות פסיכולוגיות” ישירות: אל תנסי לתת לה טיפים ספציפיים מ-CBT או ACT, כי זהו תפקיד המטפלת שלה. התמקדי בהיותך תמיכה רגשית.

2. הדגשת חשיבות הקשר הטיפולי והאמון

בהתמודדות עם אילמות סלקטיבית, הקשר עם המטפלת הוא קריטי, ולפעמים גם המקור לקושי.

• עידוד לשיחה עם המטפלת: במקום לומר “היא צריכה לעשות X או Y”, אפשר לעודד אותה לשתף את המטפלת שלה בדיוק במה שהיא מרגישה. למשל: “אני מבינה שאת מרגישה תסכול, אולי כדאי לך לנסות לשתף את המטפלת שלך בתחושות האלה? לפעמים, עצם הדיבור על הקושי לדבר, יכול להיות חלק מהפתרון.”

• התאמת המטפל/ת – מחשבה שעשויה לעלות: ניתן לומר משהו כללי כמו: “לפעמים בטיפול, הקשר עם המטפל הוא מאוד משמעותי. יש מקרים שבהם, למרות שהמטפל מקצועי וטוב, הכימיה הספציפית או הדרך שבה הדברים מתפתחים, פשוט לא מתאימה באופן מושלם לצרכים של המטופל באותה נקודה בחיים. זה לא אומר משהו רע על אף אחד, רק שלפעמים צריך התאמה מדויקת.” אין לומר זאת כהנחיה או ביקורת, אלא כרעיון כללי שיכול לעלות במקרים מורכבים.

3. שקילת חלופות טיפוליות – כרעיונות כלליים בלבד

אם המטופלת מעלה את האפשרות שהטיפול לא מתקדם, אפשר להציע בעדינות רבה מחשבות כלליות על אפשרויות קיימות בעולם הטיפול, שוב, מבלי להיכנס לייעוץ מקצועי:

• “יש מגוון דרכים לעזרה”: אפשר להגיד משהו כמו: “את יודעת, עולם הטיפול מאוד רחב היום. יש כל מיני גישות ושיטות שמתאימות לאנשים שונים. לפעמים, כשמשהו אחד לא עובד, אפשר לבדוק אם יש דרכים אחרות שאולי יתאימו יותר, כמו טיפולים דרך אמנות, או שיטות שמתמקדות יותר בפעולה ופחות בדיבור ישיר בהתחלה.”

• הכרה באפשרות להפניה (אך לא להציע אותה): ניתן לומר: “לפעמים, מטפלים בעצמם ממליצים על התייעצות או הפניה, אם הם מרגישים שגישה אחרת או מטפל עם התמחות ספציפית יותר יוכלו לעזור טוב יותר. זה חלק מהמקצועיות.” חשוב לא להגיד: “את צריכה לעבור מטפל”, אלא רק לרמוז שזו אופציה מקצועית ולגיטימית שהמטפלת שלה עשויה לשקול בעצמה.

4. התמקדות בתהליך ובהישגים קטנים

עזרי לה לראות את הדברים הטובים, גם אם הם קטנים.

• “את באה לטיפול, וזה הישג”: להזכיר לה שגם עצם ההגעה לטיפול והניסיון להתמודד הם הישג ענק. “תחשבי על כמה אומץ צריך רק להגיע לטיפול כל שבוע, גם כשזה קשה כל כך. זה מראה כמה את חזקה ורוצה לעשות שינוי.”

• חיפוש שינויים קטנים: אפשר לשאול בעדינות, “האם את מרגישה שיש איזה שינוי קטן, משהו קטן שהשתנה בזכות הטיפול, גם אם זה לא בדיבור?” לפעמים, עצם ההגעה לטיפול משפיעה על אספקטים אחרים בחיים.

<hr>

לסיכום, תפקידך כמלווה הוא להיות מקור של תמיכה, תיקוף והכלה. את יכולה לעודד אותה לחשיבה עצמאית על הטיפול שלה, ולפתוח בפניה בעדינות אפשרויות שונות שעשויות להתאים, אך תמיד תוך כיבוד מלא של הקשר הטיפולי הקיים שלה וסמכות המטפלת. המטרה היא להעניק לה תחושת תקווה ואמונה שאפשר למצוא דרך להתמודד, גם במצבים מורכבים כמו זה.

<hr>

האם זה עונה לך על השאלה?

אביגיל קולר MA מדריכה למטפלות רגשיות

[תמר .]

תודה רבה על התגובות עזרתם לי מאוד!
מה אני כגננת יכולה לעשות בשביל לעזור לה?

[Heni .]

מה לא לעשות-

לא להכריח אותה לדבר ! ( רוצה טונה או שוקולד???? מול כולם )לתת לה פתח להצביע על מה שרוצה .

חשוב להבין שאילמות סלקטיבית פעמים רבות נובעת משליטה מאד חזקה ,גם אם לא מודעת – אני אחליט מתי אני אדבר או לא . לילד אין הרבה שליטה על מה שקורה איתו , בד”כ המבוגר קובע לו את סדר היום, ולדבר או לשתוק זה אמצעי שליטה . ולא יעזור לשבור את זה בכפיה.

מה כן לעשות –

פעילויות מתוחכמות שיגרמו לה בטעות לדבר -לתת לילדה תפקיד לדוג’ לחלק עבודה לכולם ולהביא לה קצת פחות כך שתפנה אליך, גם אם בהתחלה בהבעות- זה יכול להתקדם.

להגיד לכל ילדה לומר לך משהו , אולי בסוד. וכו’ .

ועוד רעיונות מסוג זה.

מה שחשוב להבין שאת כגננת לא אמורה לטפל בה, וכמובן -זה שהיא לא מדברת לא אומר משהו בעיתי על הגן.

אילמות סלקטיבית זה מצב שדורש טיפול ובכזה גיל גם הדרכת הורים ממש צמודה.

הצלחות!

[תמר .]

תודה עזרת לי מאוד!!🙏

[שרה פישמן]

אשמח להמליץ על קלינאית תקשורת המתמחה באילמות סלקטיבית

לפי אזור בארץ.

בנוסף יש את משה הרשקוביץ קלינאי- שמדריך הורים וצוותים בנושא, ברמה הארצית: MHERSHKOW גימייל

בהצלחה

[רעות Reut]

תודה רבה על התגובות כאן,
גם לי עזרתן מאד.
@AVIGAILKOHLER תודה על התגובות המפורטות שלך..

[שפרה]

אילמות סלקטיבית אצל בנות

יכולה להיות תסמין של אוטיזם.

[אתי אדלר]

מצרפת קישור על רות פארדניק.

מומלצת מנסיון, או מנס… איך שתרצו.

<cite role=”text”>
https://www.selectivemutism.co.il › about</cite>

selectivemutism.co.il

HTTP Status 400 – Bad Request

HTTP Status 400 – Bad Request

[אסתי כאהן]

מעריכה את האיכפתיות שלך לילדה במשפחתון!

אילמות סלקטיבית זה ילד שבוחר לא לדבר מבחירה שלו. מי אמר שדיבור זה רק במילים? תנסי ליצור במקום שקט ורגוע תקשורת בלי מילים, אל תצפי אפילו לדיבור. תנסי- קשר עין/ גסטות/ הבעות פנים/ שפת גוף/ כתיבה- בגיל צעיר- ציור/ משחקים משותפים. אל תדברי! את מכירה את הילדה תעשי איתה פעילות או משחק שמאוד אוהבת. אם היא עושה הבעות פנים תעשי גם הבעות פנים. את צריכה להיות ברמה פחות ממנה. אם עושה תנועות גוף של כן ולא גם את תעשי.

במשפחתון את יכולה לעשות פעמיים שלוש בשבוע (לפי מה שמתאים לך) משחקים בשקט. זמן מוגדר שכולם בשקט. אפשר לשים מוזיקה שקטה ברקע. ולשחק משחק פנטומימה, להוריד כיסא בשקט וכד’

אל תשימי על הילדה פוקוס, תתנהגי איתה רגיל כמו לכולם.

תמליצי להורים על תהליך בסנוזלן יש לנו כלים לעזור באילמות סלקטיבית.

בהצלחה!

[תמר .]

היי אסתי,
תודה על המשוב החם ועל התגובה המפורטת 😊
ממש הצלחתי להתחבר למה שכתבת, חלק מהדברים ממש תאמו סיטואציה
ויעזרו לי הרבה
תודה רבה!!

[דינה רייכמן]

רעיונות מסוים שעזר עם ילדה מסוימת בגן: (כמובן בתוך הקשר כולל של הדרכת הורים ועבודה עם הילדה)

1. היות וליד בני משפחה הילדה דברה חופשי – כך היה גם בטיפול הדיאדי – חיפשנו הזדמנויות להביא בני משפחה לגן, (בתיאום עם הגננת) ולשהות בו משך זמן. נניח האמא הגיעה בבוקר ונשארה קצת לראות את המשחקים בגן, פעם אחרת הגיעה בזמן החצר, שוחחה עם הגננת וגם דברה קצת עם הילדה, פעם אחרת האמא באה והעבירה פעילות אפיית חלות לכל ילדי הגן. כשזו פעילות שיש פה ושם דיבור חופשי, והאמא שהתה משך זמן – ככה שפה ושם הבת פנתה בשקט לאמא וזה פתח פתח של דבור בשטח הגן. האחות הגדולה עשתה אז מילויי מקום בגנים, והיא הגיעה יום אחד להיות סייעת, וזה גם עזר לה פה ושם לומר מילה.
2. בגן היתה תורנות ל “נסיכת השבוע” – כל בת הביאה תמונות של עצמה, הביאה משחק או פעילות שהיא אוהבת. סוכם עם הגננת שהילדה תהיה נסיכת השבוע, זה קודם כל נתן לה מקום. בנוסף – הילדה הביאה סרטונים שהסריטו אותה בבית מדברת, וגם הסרטה שהיא מספרת על התמונות של עצמה. זה עזר כי זה הנכיח את יכולת הדבור שלה בגן, פתאום הגננת והילדות שמעו אותה מדברת. בפעילות של אפיית החלות הבנות ראו סרטון בו היא מסבירה איך לקלוע חלה של 3 (אחרי שהתאמנה על זה עם האמא, והיתה לה יכולת מילולית טובה)

[תמר .]

היי דינה,

תודה זה עזר לי, ברוך ה’ הילדה הגיע למצב שהיא כבר מהנהנת בראש ולוחשת שזה ממש התקדמות:)

תודה לכולכן!

[אסתי ספרא]

לגבי אילמות בטיפול בקרב הגיל המבוגר-

יש שיטה מעולה בשביל זה

מניסיון

אם מעניין אותך

אפרט באישי

אסתי

[אילנה מועלם]

שלום רב,

אני מטפלת רגשת (מסטר בNLP) בעלת ידע בCBT,מנחת הורים ומדריכת כלות.

אני גם מורה בביה”ס.

בבית ספרינו יש תלמידה שמאובחנת באילמות סלקטיבית.

הילדה הייתה אצל פסיכולוגים ואנשי טיפול שונים ולא שתפה פעולה.

לקחתי את הילדה למפגשים (ללא שידעה את המטרה) כפרס.

תחילה הכרתי את הילדה,עשינו משחקי היכרות, עשינו פעילויות שונות, כמו לצייר ילדה שמגיעה לכיתה ומתביישת. יצרנו קומיקס. דברנו על התחושות של הילד. מה כדאי לה לעשות. יצרתי אמון ביני ובינה. החמאתי לה חזקתי את הבטחון העצמ שלה. אט אט זמנתי למפגשים (כמובן בהסכמתה) חברה שהיא מעט בקשר איתה בכיתה. ושיחקנו משחקי פנטומימה, חידות מעט מלל. אט אט הזמנו עוד תלמידות וגווו בתלמידת. כך שהיא נפתחה לרוב הבנות בכיתה.

עשינו חידון לכיתה מלווה במצגת ובלי מצגת. צלמתי אותה ואת חברותיה סרטון כשהיא נאלצת לדבר בקולם רס והראנו לכיתה. ב”ה בסופו של דבר היא נפתחה מאוד. היא מדברת עם בנות בכיתה. עונה ופונה למורה.

[תמר .]

מדהים!!

תודה!

[CHANI LEVI]

יש כזה דבר בלי הכלה?

אני סובלת מאילמות סלקטיבית,אחד הדברים הקשים זה הכלה

ואין אפשרות לומר!!!!

מה אפשר לעשות?

מפחדת מטיפול בגלל זה…

[סירי גולדמן]

מה את מתכוונת, שההכלה שתקבלי בטיפול קשה לך (להכלה:)) ואין לך דרך לומר את זה למטפלת?

אם כן יש כאן שני דברים, החלק ה’טכני’ של איך לומר למטפלת והחלק המהותי של מקומה של ההכלה בטיפול.

בחלק הטכני – איך את מתנהלת בכל התקשורת איתה? אם תשימי לב לזה תוכלי אולי למצוא שם את הדרך גם לקושי הזה. אלא אם כן הקושי להביע הוא רק מול מקומות קשים רגשית בדינמיקה ביניכן. אבל גם אז את יכולה לשדר לה את זה, וסביר שהיא קולטת גם בלי שתתכוונני במיוחד לשדר לה, בהתכווצות שלך (כנראה) מול הכלה, אולי בשתיקה, או בכל צורה שהיא, כי מה שלא נוח לנו אנחנו מגיבים… תמיד!

בחלק המהותי, אם יש לך קושי מיוחד מול הכלה – שוב, אם הבנתי נכון ויתכן שלא, אז יש שם מקום שדורש עבודה והתייחסות. אם תרצי תכתבי לי וארחיב לך באישי בל”נ.

בהצלחה, ו-סליחה אם לא הבנתי…

[חני שידלובסקי]

מצרפת מאמר שכתבתי בנושא, אולי יעזור למישהי להבין, למקד, או להגיע לכל תובנה
שהיא.
*אילמות סלקטיבית*

*חני שידלובסקי, מטפלת בפסיכודרמה*

ברוך (שם בדוי) בן שש, הגיע אלי לטיפול לא בגלל אילמות סלקטיבית. באחד המפגשים
הוא יצר מסליים דגים, שם אותם בבריכה, יצר חכה ושיחקנו בדגים. כשסיימנו ועדיין
נותרו מספר דקות עד לסיום המפגש הוא הציע לי לשחק בזיהוי קולות של בעלי חיים,
הוא ישמיע את הקולות ואני אזהה איזה בעל חיים הוא מחקה. לאחר מספר ניסיונות
שאלתי אותו איזה קול משמיעים הדגים, הוא חשב וחשב, ניסה כמה אופציות ומששללתי
זאת, הוא הפנה אלי את השאלה. כשאמרתי לו שהדגים לא משמיעים קול ולא יכולים
לדבר היה לו ממש אכפת. “ואם כואב להם משהו, איך הם אומרים? ואם הם צריכים או
רוצים משהו איך הם מדברים?” ולסיום, הוא פסק בנחרצות: “אי אפשר לחיות בלי
לדבר!”.

בחרתי לפתוח בסצנה הזו, כי המסקנה החד משמעית של ברוך “אי אפשר לחיות בלי
לדבר!”, היא מובילה אותנו לנושא “אילמות סלקטיבית”. גם ילד בן שש מבין שדיבור
ותקשורת= חיים. באמצעות הדיבור אנחנו מביעים את הרצונות שלנו, את הרגשות שלנו,
את המחשבות שלנו, את החלומות שלנו, את הכאב שלנו, בעצם את כל המכלול. את הפסוק
“ויפח באפיו נשמת חיים” (בראשית) מבאר התרגום “רוח ממללא”, כלומר, נתן לו את
כוח הדיבור, ובזה נבדל האדם מן הבהמה. גם לפי פירוש זה הדיבור הוא חיים. ואם
דיבור= חיים, השאלה הזועקת היא, מה גורם לילדים (או/ו מבוגרים) לכלוא את עצמם
מאחורי חומת השתיקה?

אילמות סלקטיבית הינה הפרעת חרדה המתבטאת בהימנעות מדיבור במצבים חברתיים
מסוימים למרות קיומה של יכולת לקיים דיבור תקין במצבים חברתיים אחרים.
בדרך-כלל ילדים אלו מדברים באופן חופשי בבית עם הורים ואחים. ההימנעות מדיבור
מופיעה לרוב מחוץ לבית ו/או כאשר אנשים שאינם כלולים ב”מעגל הדיבור” של הילד
נכנסים לבית. ככל שההימנעות מדיבור במסגרת החוץ-משפחתית מתמשכת, כך עלולים
להיפגע התפקוד החברתי, המצב הרגשי, הביטחון העצמי, ו/או ההתפתחות הלימודית.
ההפרעה מוגדרת כהפרעת חרדה נדירה יחסית אשר נוטה להופיע בדרך כלל בתקופת
הילדות ומתבטאת בחוסר יכולת של הילד לדבר באופן תקין בסיטואציות חברתיות
מסוימות (לרוב בגן או בבית הספר), למרות שבסיטואציות אחרות אשר נחוות על ידיו
כבטוחות, הוא מסוגל לדבר בצורה תקינה או יחסית תקינה.

מרבית הילדים ובני הנוער המתמודדים עם הפרעה זו, מתמודדים גם עם חרדה חברתית
ולכן הם חוששים ונמנעים מלהימצא במוקד תשומת הלב. הרבה פעמים הם מרגישים שהם
נקלעים למרכז הבמה בכל רגע נתון. ההפרעה אובחנה לראשונה בשנת 1877, עם דיווחו
של רופא גרמני בשם קוסמאול (Kussmaul) על ילדים הבוחרים לא לדבר בסיטואציות
שונות, תופעה שהוא כינה בשם aphasia voluntaria (“אילמות רצונית”). כיום
ההפרעה מקוטלגת ב-“DSM-5” בחלק של הפרעות חרדה והיא מוגדרת כהפרעה שבה אדם
(בדרך כלל ילד) בעל יכולות ורבליות תקינות אינו מצליח לדבר בסיטואציות חברתיות
מסוימות.

*הגדרת אילמות סלקטיבית לפי** DSM5 **(2013):*

1. כישלון עקבי לדבר במצבים חברתיים ספציפיים, בהם יש ציפייה לדיבור (כגון:
בבית הספר) למרות היכולת לדבר במצבים אחרים.

2. ההפרעה משפיעה על הישגים מקצועיים ואקדמיים או על תקשורת חברתית.

3. ההפרעה נמשכת לפחות חודש אחד (שאינו החודש הראשון של הלימודים).

4. הכישלון לדבר לא מיוחס להיעדר ידע או נוחות לדבר את השפה המדוברת הנדרשת
בסיטואציה החברתית.

5. ההפרעה לא מוסברת טוב יותר על ידי הפרעה בתקשורת (כגון: גמגום), ואינה חלק
מהפרעה על הספקטרום האוטיסטי, סכיזופרניה או הפרעה פסיכוטית אחרת.

בספרות הפסיכולוגית ניתנו הסברים רבים לסימפטום הנדיר (באופן יחסי, מדובר
בפחות מאחוז אחד של ילדים מתחת לגיל 8). לדעת חוקרים מסוימים, הסיבות לסימפטום
הן בעיקר סיבות מולדות, קרי נטייה לרגישות ולמחסום התנהגותי (Behavioral
inhibition), המהוות דיספוזיציה משמעותית להמשך התפתחות ההפרעה. ישנם
תיאורטיקנים המכנים ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית “ילדי סחלב” – ילדים
שנולדו עם טמפרמנט רגיש ביותר וזקוקים לטיפול מיוחד, בדומה לטיפול בפרח הסחלב.
לפי אסכולה זו, הסימפטום נתפס או כסעיף של הפרעת חרדה חברתית או כפוביה
ספציפית של הילד לקול של עצמו.

לעומת זאת, יש מטפלים התנהגותיים ופסיכו-דינמיים התולים את סיבת התפתחות
הסימפטום דווקא בסביבה ההתפתחותית של הילד. למשל, יש הטוענים (Leonard & Topol
1993) שאילמות סלקטיבית נובעת מלמידה ומחיזוקים חוזרים מהסביבה ושהילד לומד
שלסימפטום שלו יש רווח משני. מזווית פסיכו-דינמית, אטויינתן (Atoynatan) סבר
שסימפטום האילמות הנו ביטוי של יחסים פתולוגיים בין האם לילד. דרך השתיקה
בהקשרים שהם מחוץ לבית, הילד מוציא לפועל את התוקפנות הפאסיבית של האם כלפי
הסביבה וכך גם משמר את נאמנותו כלפיה. השתיקה עוזרת לילד לשמור על קרבה
סימביוטית עם האם ושומרת על הדיאדה אם-ילד בצורה פתולוגית. רוב הספרות המחקרית
והטיפולית מתארת תמונה מורכבת ואינטראקציה “בין טבע לסביבה” ומדווחת על קשרים
מורכבים בין טמפרמנט, הורות ואירועי חיים.

ניתן לומר שאלו ואלו דברי אמת: הילדים הסובלים מאותו סימפטום שונים זה מזה. יש
ילדים הסובלים מהסימפטום בשל סיבות מולדות והסביבה משחקת תפקיד משני ביצירתו,
ויש ילדים שהסיבה לאילמותם קשורה באופן מובהק באירועי חיים ובאינטראקציות עם
ההורים. בעצם כל ילד וסיבותיו. כנראה “כל המשפחות המדברות דומות זו לזו, אך כל
משפחה אילמת – אילמת בדרכה שלה”.

לפני כ-40 שנה ערכה טורי היידן (Hayden, 1980) מחקר על 68 ילדים שסבלו
מהסימפטום, ההמשגות והממצאים שלה עוזרים לאנשי הטיפול להבין את הילד המגיע
לקבל עזרה, להעריך את מצבו וליצור תכנית טיפולית המותאמת לו. היידן חילקה את
הסובלים מהסימפטום לארבע הקבוצות הבאות:

פוביה מדיבור (Speech phobic Mutism) – קבוצה זו מאופיינת בילדים הסובלים
מחרדה ומרגישות (ראה “ילדי הסחלב”).

אילמות סימביוטית (Symbiotic Mutism) – לקבוצה זו יש ארבעה אפיונים: 1. קשר
קרוב וסימביוטי עם ההורה הדומיננטי (לרוב האם), המנסה לענות על כל הצרכים של
הילד ומבטא קנאה כלפי קשרים של הילד עם האחרים. 2. לרוב ההורה השני (בדרך כלל
האב) פאסיבי, לא ורבלי או נעדר. 3. מחד, הילד מבטא תלותיות בהורים, ומאידך הוא
נוטה לשלוט באנשים בסביבה (כולל הוריו) ומתנהג כלפיהם בצורה שלילית. 4.
האילמות היא כלי מניפולטיבי שנועד לסייע לילד לשלוט בסביבה שמחוץ לבית.

אילמות כתגובה (Reactive Mutism) – ילדים שמפסיקים לדבר לאחר אירוע טראומתי
(כגון אונס). לדברי היידן, הילדים שחוו טראומה לא רק הפסיקו לדבר אלא גם סבלו
מסימפטומים פתולוגיים כגון דיכאון, אובדנות, אפקט לא מותאם וקושי כללי בתקשורת
בין-אישית. היה לי מטופל, שסבל מאילמות סלקטיבית, שחווה אובדן משמעותי בגיל
צעיר מאד. ההורים היו בטוחים שהוא לא מבין, ואפילו לא דווחו לי על כך. רק
במהלך הטיפול עלה נושא האובדן.

אילמות פאסיבית-אגרסיבית (Passive-Aggressive Mutism) – כאן האילמות היא ביטוי
מובהק של אלימות. ילדים אלו מאופיינים בהתנהגות אנטי סוציאלית מובהקת (התעללות
ואלימות כלפי ילדים ובעלי חיים וכד’). ניתן בקלות יחסית לזהות ילדים שהאילמות
הסלקטיבית שלהם היא חלק מהתנהגות אנטי סוציאלית כוללת.

העבודה של היידן חשובה מכיוון שהיא מתארת ארבע קבוצות שונות של ילדים עם
אילמות סלקטיבית ואינה מניחה שילדים הסובלים מאותו סימפטום בהכרח סובלים מאותו
קושי רגשי ועולמם הפנימי זהה.

במאמרן של נעמה קלוזנר לוין וקלאודיה לנג (2011), “טיפול ממוקד באילמות
סלקטיבית”, המחברות מדגישות שטיפול ממוקד סימפטום הוא הטיפול המתבקש באילמות
סלקטיבית ומסבירות כי המרכיב המרכזי של אילמות הילד הוא פוביה ספציפית מדיבור,
לעתים עם שילוב של חרדה כללית ולעתים כביטוי של חרדה חברתית. עם זאת, המחברות
מדגישות שיש מרכיבים “דינמיים” התורמים ליצירת הסימפטום. במאמרן הן אינן
מרחיבות לגבי המרכיבים ה”אחרים”, אך ניכר מהצגות המקרה שהמחברות רגישות וערות
להשלכות של חרדה הורית, של הקשר הורה-ילד, של תחושות פגימות של הילד וכד’.
המאמר מציג דרך טובה לטיפול בילד עם אילמות סלקטיבית עם אפיון חרדתי. גם
במחקרים אחרים מוצגת החרדה כגורם לסימפטום של אילמות סלקטיבית. במעקב אחר
מטופלים ובעבודה אישית, אני יכולה לומר שמאחורי החרדה נמצא הרבה כאב. במהלך
הטיפול אנו מנסים לרדת עד לשורש, לגעת בכאב, ולעבד אותו.

*טיפול:*

*תיאור מקרה:*

חוי (שם בדוי), בת שבע, בכורה מתוך חמישה ילדים, מדברת בבית באופן שוטף. בגן
התגלו קשיים. אין לה קושי ללכת לבית הספר ואין בעיות התנהגות. טופלה בעבר
בהידרותרפיה ואצל קלינאית תקשורת שהמליצה על טיפול רגשי. האם מדווחת על
התפתחות תקינה בכל התחומים. חוי מאד אוהבת לצייר, ומה שמאפיין את הציורים שלה
הוא עומס בפרטים ופרטי פרטים, שמעידים על עומס רגשי.

לאחר כחודשיים וחצי של טיפול, בהם חוי לא הוציאה מילה מהפה, יצרנו יחד תיאטרון
טיפולי. בנינו את קופסת התיאטרון, ויצרנו בובה. יש לציין שהאיבר הדומיננטי
והבולט ביותר בבובה היה הפה. העלנו את הבובה על הבמה והתחלתי לספר סיפור: “פעם
הייתה ילדה וקראו לה…” חוי כתבה את שמה של הבובה על הדף. ואז… צריך המשך
לסיפור, וכדי שההצגה תהיה מעניינת הצעתי לחוי להכין תפאורה להצגה, איפה “מלכי
הבובה” נמצאת? מה היא עושה? וכו’. במשך כשלושה מפגשים חוי יצרה את התפאורה
להצגה. כשסיימה הודעתי לה שאפשר להתחיל בהצגה (הייתה לי תקווה קלושה שאולי
יתרחש הנס והיא תתחיל לדבר). לאחר משא ומתן (שלא היה קל בכלל, בהתחשב בעובדה
שרק אני מדברת) סיכמנו שאני אספר את הסיפור והיא תציג עם הבובות והתפאורה שהיא
הכינה. חוי הסכימה בתנאי שההצגה תתנהל מאחורי המסך הסגור. וכך אכן היה. אני
סיפרתי את הסיפור וחוי הפעילה את הבובות מאחורי המסך.

מפגש לאחר מכן יצרנו חותמות מגלילי נייר טואלט (את הטבעות שגזרנו הפכנו לצורות
שונות: רבוע, משולש, מלבן, טיפה וכו’), טבלנו כל חותמת/צורה בצבע גואש והטבענו
על דף. תחילה עשינו ניסוי בכל צורה באופן סתמי. לאחר מכן הצעתי לחוי ליצור
מהצורות/חותמות ציור עם משמעות. חוי יצרה מנדלה מדהימה ביופייה (על דף גדול),
הן מבחינת הצורות, הן מבחינת הצבעים, והשילובים ביניהם. כשסיימה, החמאתי לה
בכנות על היצירה. בתגובה לכך, חוי טבלה את כפות ידיה בצלחות עם צבעי הגואש
שהיו מונחות בצד ומרחה/כיסתה את כל המנדלה, למעט חלק קטן שהיווה את לב המנדלה.

במפגש לאחר מכן, שאלתי את חוי במה היא בוחרת לעסוק היום והיא *ענתה*
בפלסטלינה. זו היתה המילה היחידה שהצלחתי לשמוע ממנה בכל מהלך הטיפול. הנחתי
בפניה את סלסלת הפלסטלינה והוספתי קופסה עם נצנצים בגדלים שונים, הייתה בה גם
שקית עם עיניים זזות. חוי יצרה כדורים מפלסטלינה, כשבכל כדור היא הטמינה משהו:
עיניים זזות, נצנצים גדולים יותר ועוד. כל כדור היא טבלה בנצנצים כך שיהיה
מכוסה מכל צדדיו. המתבונן לאחר המעשה לא יצליח להבחין באוצרות הטמונים בתוך
הכדור.

במשך כמה מפגשים התמה חוזרת על עצמה: ישנו אוצר/סוד שמבקש לצאת החוצה אך הוא
מכוסה ואינו יכול לפרוץ את חומת השתיקה. מדי פעם היא נותנת לי הצצה קטנה ומגלה
לי חלקים קטנים/רמזים ממנו.

במפגש עם האם לא הצלחתי להבין בדיוק מה הרקע לבעיה. יתירה מזאת, לאחר כחודשיים
האם ביקשה להפסיק את הטיפול כי אין התקדמות, רק לאחר הסבר שלי שאילמות
סלקטיבית היא הפרעה מאד קשה לטיפול וזקוקה לזמן ולהרפיה מהלחץ, ותהליך טיפולי
הוא עניין לזמן ממושך ולא ייעשה תחת לחץ, האם הסכימה להמשיך בטיפול.

לסיכום, המקרה של חוי מהווה דוגמה לילדה עם אילמות סלקטיבית, כאשר הרקע אינו
ידוע כרגע. על מנת לעזור לילדה ולמשפחה, ההתערבות מתמקדת בשני מישורים: 1.
בעבודה עם האם, המתמקד בעיקר בהפחתת הלחץ מהילדה. 2. בנתינת מקום לחוי להביע
את עצמה באופן ובמקום שנוח לה.