אמא להפרעת קשב

[שירה אלג'ם]

למה את מתכוונת שאת אומרת מרכיב סביבתי?
אני גננת בגן תקשורת והיו לנו ילדי קשב ולא שמעתי על כך
הדבר היחיד ששמעתי זה על ילדים שהבית ממש לא מאורגן ברמות קשות (חד הורי שהילד
נמצא יום פה יום פה ללא סדר / אין סדר יום בכלל / אין גבולות בכלל / הילד יכול
לקחת מתי שהוא רוצה ממתקים וכמה שהוא רוצה אבל בהגזמה וכו’…) שאז הפרעת
התנהגות יכולה להתפתח ולהראות כהפרעת קשב, אבל לא שמעתי שבגלל הבית יש לילד
הפרעת קשב…. נשמע לי מופקע. זה משהו נוירולוגי כידוע…
מה שכן יתכן שהמורה רוצה שתתני טיפול תרופתי ואת לא רוצה… שזה עניין אחר
בכל מקרה שולחת לך חיבוק ענק, אנשים לא תמיד יודעים כמה הורים של ילדי קשב
מתמודדים והם גדולים מהחיים

[הילה Hila]

וואי, כואב לשמוע את הרגשות שלך, במיוחד האשמה,
אבל תהי בטוחה שאת אמא טובה, כי איכפת לך!!
כמורה לתלמידות לקויות למידה, ובעיות קשב על כל סוגיו אני מעריכה את הכנות שלך,
לא פעם אני מדברת עם אמהות שלא איכפת להן שאולי הן יכולות לעזור ליד מכיוון אחר, לאו דווקא לימודי.

אני מלמדת בתיכון, והבנות כבר גדולות ולוקחות גם על עצמם הרבה אשמה לפעמים, והדבר שהכי חשוב לי שהן תדענה שאולי בלימודים לא טוב להם אבל בטוח שיש תחום אחר שהן טובות בו, ואני ממש מבקשת מהן לחשוב מהו ולומר לי, זה נותן להן מוטיבציה לנסות לעבור את שנות הלימודים יותר בקלילות…

אמא יקרה, את ענקית שאיכפת לך להבין ולעזור,
מחזיקה לך אצבעות, תצליחי תמיד, ושיהיה הרבה נחת בעז”ה.

[ליבי]

תודה שירה על התגובה. את שמה לי קצת פרופורציות.

נכון שהפרעת קשב היא תורשתית ויש לנו את התורשה משני הצדדים. רק עליי היא דילגה ואני הרבה פעמים מאד מתקשה עם הדינמיקה בבית. (אי אפשר קצת שקט כבר?)

אני כן חושבת שכשיש אחים/ הורים עם הפרעת קשב, זה יכול להשפיע על התנהגות של ילד שנולד בלי.

אני לא תמיד מושלמת. לפעמים כמו כל אמא גם אני מתמודדת עם מצבי רוח כאלה ואחרים, חוסר פניות לילדים, ואני מרגישה אשמה. אבל באמת אולי אני לא. כי ברוך השם יש לילדים בית אחד, לא בית מרקחת מבחינת סדר, אבל החדר שלהם מסודר והרצפה בסלון מתרוקנת כל יומיים בערך. ויש גבולות בהחלט. וגם משתדלים שרוב הזמן תהיה אוירה טובה. (לצחוקים הם דואגות לבד, זה לא התפקיד שלי…). אם זה המדד אז באמת תודה שירה שוב, כל הפרופורציות.

ולא, אני לא מונעת טיפול תרופתי. מה שצריך אני עושה כמובן עם כל המגבלות האחרות (ברוך השם יש עוד אתגרים רפואיים. זה לא רק קשב).

דבר אחד לא עשיתי, לא הלכתי ליעוץ בהתארגנות, לא יודעת איך קוראים לזה בדיוק, שבית ספר המליץ לי. כי חשבתי שאני עושה כל מה שאני יכולה, וכל הזמן אני חושבת איך לייעל את התפקוד בבית כדי להקל גם על הילדים. ונראה לי שלצאת ליעוץ כזה עוד פעם בשבוע ולהתחיל לשנות דברים לפי מה שהיועצת תגיד (היא הרי לא תגיד שהכל מצוין…), ואז זה גם יוסיף לי נקיפות מצפון וגם ייקח לילדים שלי עוד שעה-שעתיים בשבוע שאמא יכולה להיות איתם. זה ממש יצא שכרו בהפסדו.

אז איך למען השם אני אמורה לגשת לפגישות האלה בבית הספר? להגיד אמן על כל מה שהם אומרים? לחשוב שאני אשמה? לחשוב שהם יגידו מה שהם רוצים וזה לא מעניין אותי כי אני בסדר גמור?

מקווה לטוב.

[ברכי שלזינגר]

שלום ליבי

אני אמנם לא מטפלת

אבל כן רוצה להגיב….

אני אחת משלישייה ( עם עוד שתי בנים:))

כשהיינו בני 10 אני זוכרת תקופה מאוד קשה בבית כי זה התפרץ אצל שלושתינו בצורה מאוד חזקה…כמעט לא היה יום שהיינו יום שלם בלימודים כל פעם מסיבה אחרת- עם זה חוצפות בכיתה הפרעות וכו’ וכו'(אצל אחים שלי זה היה יותר גרוע כי הם למדו במקביל באותו חיידר אז שם ממש היה שישו ושימחו להורים שלי) וכל פעם ההורים שלי נקראו לשיחת נזיפה.עד שהחליטו לאבחן אותנו….אני זוכרת את ההקלה של אמא שלי כשהבינה שאנחנו לא סתם מופרעים….. זה היה לפני בערך 10 שנים ( היום אני ב”ה נשואה אמא לשתיים מתוקים) שאז עוד הייתי מיחידי סגולה בכיתה שלוקחת ריטלין וגם היחס מהמורות היה פחות מעריך ומקבל כמו המודעות שיש היום……..ואני זוכרת שאם הריטלין שלקחתי היו לי ולאחים שלי המון התנגשויות עם ההורים

אחרינו יש לי עוד אח ( היום בן 17) שגם אובחן עם בעיות על הקשב…)

ולפני חודש אח שלי החמוד בן 10 אובחן עם בעיות קשב…..הרופא שאבחן אותו נתן לאמא שלי דוגמה חמודה שגרמה לה להבין שהיא לא אשמה ולהפסיק להאשים את עצמה.הוא הסביר לה שכל ילד נולד עם שקית סבלנות מאחורי הצוואר .יש כאלה עם שקית ענקית ויש כאלה עם שקית פיצית…אלה שאם השקית הענקית יושבים בנחת בשיעור הראשון ועד לקראת סוף השיעור השקית לאט לאט מתקטנת עד ההפסקה שממלאה אותו מחדש..אלה שעם השקית הפיצית יושבים בנחת בשיעור הראשון וכבר אחרי 10 דקות השקית התקטנה לגמרי ולכן הם חייבים הפסקה( והכדור שלוקחים בעצם ממלא את השקית…)כשאמא שלי שמעה את הדוגמה הזו היא התחילה להפנים שהיא זכתה שהילדים שלה נולדו עם שקיות קטנות של סבלנות ובעצם נתן לה את הכח שלא בגללה הילד מופרע.והיום גם האח מטופל גם רגשית וחוזר מבסוט מכל פגישה עם המטפלת גם עם אתמול עוד הועף מהחיידר…..וגם כשקורא שקוראים להורים שלי לשיחת נזיפה אז אמא שלי באה לפגישה ממקום מאוד חזק שהיא זכתה לילד כזה ואם זה המחיר שנדרש לה ” לשלם” אז היא תשלם)

נשאר לי רק לאחל לך המון כח.כי אני בטוחה שזה קשה !!!! ובעז”ה שיהיה לך את הכוחות והאמונה להאמין שזה לא את וה’ בחר שהילדה שלך תהיה כזו ותזכרי שמתחת לכל ההפרעות והחוצפות מסתתרת ילדה מתוקה מתוקה…..( כי לצערי אני זוכרת כמה הרגשתי בתור ילדה מאוד מאוד נחיתית כי זה מה שאמא שלי שידרה לי בהרגשה- והיום היא מתנצלת על זה אלף פעם שלא היה לה את המודעות פעם כמו שיש לה את המודעות היום)

סליחה עם יצא מדי ארוך….🥴

[סירי גולדמן]

ברכי השיתוף שלך מדהים!

וליבי – מה פתאום שההפרעה קשורה אליך?

גם לי יש כמה ילדי קשב, אצל כל אחד זה מתבטא אחרת, ולא עלה על דעתי לחשוב שזה קשור אלי.

נכון שבמוסדות חינוך לפעמים היחס להורים לא מכבד, וזה לא נובע ממחשבה שההורים לא בסדר (במרבית המקרים. יש בשוליים לפעמים כן התנשאות פטרונית שיודעת יותר טוב… אבל זה בשוליים יחסית) אלא בעיקר מהעומס שמוטל על המערכת בנורמה. תוספת עומס כמו ילד קש”ר גורמת לה להתפוצץ – שקית הסבלנות נגמרת:) כמו שאם כמה ילדים יבכו לנו בו זמנית, כמובן גם עם התינוק, באיזשהו שלב אנחנו עלולות להתפרץ על הילד הנוסף שהצטרף למקהלה? לא בגלל שאנחנו חושבות שהוא אשם, בגלל שמשהו פקע בנו? כך גם המערכת מול הורים לילדים מאתגרים.

ואגב, כתבת שעליך התורשה דיגלה – לא בהכרח. ה’אי אפשר קצת שקט’ שתארת, יכול לנבוע גם מקש”ר. ככה זה אצלי:) רוב הקש”רים מתקשים למקד את הריכוז בדבר אחד, אבל יש את אלו שמתקשים דוקא לפזר קשב, על פי הצורך. והם – אני ואולי אנחנו – מתקשים מאד מול רעש ובלגן.

[חיה מ]

להיות אמא לילדי קש”ר זה מאתגר ואפילו מאתגר מאוד. אבל מה שמעודד זה שהם ילדים עם פוטנציאל אדיר.

וכל מי שנותנת לך תחושת אשמה – לא גידלה ילדי קש”ר.

ונראה לי (מנסיון) מאוד מאוד כדאי להתיעץ עם אשת מקצוע שמתמחה בתחום (מאמנת קשב וכדו) יש הרבה דברים שניתן לעזור חוץ מהטיפול התרופתי או בנוסף אליו.

[אילה דויטש]

אני רוצה להוסיף כאמא לילד קש”ר, וכמדריכה צוותי חינוך מיוחד, שיש כמה דברים קטנים מאד שניתן לעשות כדי לשפר התנהגות של ילדים ולהיטיב עם ההתנהלות היומיומית בבית. אני עצמי מיישמת על הילדים שלי ורואה נפלאות!

אבל, וזה הכי חשוב! הדבר הכי חשוב הוא לכבד! לכבד את הילדים, אני רואה שכשיש מורה או רבה שמזלזלים בילדים בגלל ההפרעות שלהם זה אוטומטי גורם לילדים להתנהג גרוע עוד יותר!!

כשמורה מגיעה ממקום מכבד – מכבד מעצם היות הילדה צלם אלוקים, הגישה היא שונה והילד/ה מצליח להתאמץ ולשנות דברים אצלו בהתנהלות ובהתנהגות כדי להתקדם ולהצליח.

לדעתי – מורה, שכל מה שהיא עושה זה לקרוא לאמא ולנזוף בה, לא מבינה את מקומה ואת תפקידה, וזה מעיד (ולא לטובה) על המקצועיות שלה.

מה עוד שגיליתי – שאם אני מגיעה לצוות החינוכי של הילדים ומשתפת אותם בידע מקצועי, מסבירה להם למה הילד שלי עשה כך וכך ומה יעזור לו – זה מתהפך – ומה שקורה זה שהרבה מתקשר לשאול מה לעשות ואיך לנוהג במקרה זה או אחר, והם סומכים עלינו לחלוטין ועושים כל מה שאנו מבקשים.

כמו שכתבתי היום למישהי – ההורה הוא המטפל העיקרי של הילד, אני חושבת שבכל תחום עלינו ללמוד ולדעת ולא לסמוך רק על למשל צוות בית הספר שידע מה לעשות (או אפילו רופאים במצבים רפואיים, וכבר הצלתי כמה אנשים ממוות בגלל זה). אם יש לי ילד עם קושי בתחום מסוים – עלי לחקור את הנושא ולהבין איך לעזור לו לצצלוח אותו. לסמוך על צוות בית הספר שיעשה זאת – זו שגיאה עצובה.

[פנינה לנצ'בסקי]

ליבי,
קודם כל – מחזיקה לך אצבעות
בכלל לא קל לעמוד מול אנשי מקצוע וצוות חינוכי ש’יודעים הכל’ יותר טוב ממך
ובשם המקצועיות לפעמים הם יכולים לומר עלייך כמעט כל דבר שמסדר להם את התמונה טוב יותר
מזדהה איתך מאד.
נראה לי שיעזור לך מאד לקחת את הדברים שלהם בצורה קצת פחות אישית, ולא ‘קדוש-קדוש’
אמרו, אז אמרו,
ומותר לך להניח סימן שאלה על ההנחות שלהם. את הרי מכירה את הבית שלך מצוין ויודעת את כל האמת על החיים שלך הילד שלך.
ברור שמאד מאד כדאי לשמוע ולהיות קשובים לתוכן המקצועי שלהם, אבל לא לתת לזה להנמיך אותך.

אם כבר העליתן את זה, אולי נדבר גם על אמא עם הפרעת קשב ולא רק אמא ל..?
הרי בזמננו זה היה הרבה פחות מדובר והרבה פחות מטופל, מה שגורם שאנחנו מתמודדות קשה יותר מהילדים שלנו…
נוכל לתת פה תמיכה וגם עצות והדרכות מעשיות
מה אומרות?

[shani]

המלצה לכל אמא, במיוחד לילדי קשב, לקרוא את הספר ילדה נוף של רותי קפלר.

[אביגיל קולר]

ליבי יקרה!

דבר ראשון שולחת לך חיבוק ענק מרחוק.

ותנשמי עמוק עמוק.

ועכשיו תנסי לדאות רחוק רחוק.

יש לך ילדים עם פוטנציאל ענק!!!!

כן, כיום זה גם מאתגר מעייף. מעצבן. ומה לא?

בעיקר כשאת מרגישה אשמה.

לי מאוד עזר להכניס הביתה עוד עזרה בנקיון, ארגון וכו’

והמון עבודה פנימית, לדעת היכן לשים את הגבולות,

והיכן תחושות האשם והנחיתות פשוט מכבידות,

ומה הם גורמות לי לעשות ולא לעשות.

ואז פשוט לבחור.

אז… הרבה כוחות

מאידיאצדיאית בעצמה,

שעם מלוא הבושה

העבירה גנים אלו לפחות לעוד מישהו במשפחה…😉

אביגיל קולר MA

מטפלת בהבעה ויצירה ומדריכה

ומטפלת התנהגותית קוגניטיבית,

בהסמכה להדרכה