בכי בטיפול

[הילה Hila]

וואי שאלה..

יכולה לומר לך שאני בוכה הרבה מאד בטיפול, מהטיפול הראשון כבר בכיתי, ובהתחלה הרגיש לי כאילו המטפלת לא מספיק רגישה ו/או אכפתית.. בהמשך למדתי שיש לה דרכים אחרות להביע לי את ההכלה וההזדהות עם הכאב,
היום טוב לי שהיא לא בוכה איתי, ואולי איתי היא לא בוכה ועם מטופלות אחרות היא כן כי ככה מרגיש לה נכון לנהוג כלפי… ועם זאת אני יודעת ובטוחה שכואב לה מה שעובר עלי, ולא רק כי היא אומרת לי, אני פשוט מרגישה,

ואם תתגנב לה דמעה–
זה כי בסה”כ כי היא אנושית!

[מרים ש]

מהצד משתפת-שספרה לי משהי שעברה

אתגר מאד משמעותי

שהיא הלכה לטפול

והמטפלת פשוט ישבה ובכתה איתה.

היא אמרה לי,

הבנתי שמדי קשה להכיל ולהחזיק את הספור שלי

ולכן אני לא הולכת לטיפול,

אין לי כח להחזיק גם אותה….

כמטפלת,

קורה לעיתים רחוקות שעולות לי דמעות,

אז אני יכולה לשתף את המטופלת

בכך שעולות לי דמעות

כי אני כל כך מרגישה את הכאב, צער, קושי שלה.

לי נראה שאם זה לא מדי תכוף

זה עושה טוב.

מה אומרות?

[michalbarda]

מגיבה מהצד של ה’מטופלת’

לא היה לי נחמד לספר משהו ולראות את המטפלת יושבת ובוכה יחד איתי,

כן מקשיבה. כן אמפטית. לא בוכה.

בהרגשה שלי זה יהווה סוג של התפרקות מצידה (!)

ואני מחפשת משהו יציב…

ו–

תגידו כולם אנשים? ברור!
אבל כשאני מגיעה לטיפול אני רוצה להיות בטוחה להתפרק בלי שהצד השני יסדק (במובן השלילי)
בלי סתירה לאמפטיה…

הובנתי??

[אפרת שטרן]

יש בכי ויש בכי,

יכולה לשתף כמטופלת

שפעם פסיכולוגית דמעה (לא איתי, אני הייתי אדישה)

יש מטפלות שאם זה היה קורה להן היה גורם לי לא להמשיך לדבר- אבל אצלה שהכרתי אותה כבר מאוד, וידעתי עד כמה היא מקור כח ועם יציבות- זה לא הפריע לי , רק חידד לי את היכולת שלה להחזיק רגישות גבוהה לצד יציבות.

[שרה רייזנר]

מסכימה עם מה שאמרת, אפרת.

חושבת שאם המטפלת משדרת חוזק ויציבות,

זה אפילו יפה אם בא לה בטבעי איזו דמעה,

אבל בכי זה דרמטי מידי, לדעתי,

זה עלול ליצור תחושה של הזדהות והתמזגות, ולא של אמפתיה.

[! ?]

בחוויה כמטופלת, הפעמים בהן המטפלת שלי דמעה לא בכתה בכי תמרורים אבל בהחלט דמעה הם הרגעים הכי מרפאים שהיו לי בטיפול.

ובעיני זה אחת המעלות שלה בין היתר בעיני.

כי בסוף קשה לי להאמין שבן אדם שכל היום שומע על כאבים של אחרים עוד מסוגל להיות פתוח לכאב ודמעות איפשרו לי לחוש שהיא באמת מרגישה את הכאב שלי.

[אילה]

היה פעם ולא פעמיים שקרה שהמטפלת שלי הורידה דמעה…ממש לא בכתה!!

וזה עשה לי טוב כמה היא מבינה אותי ומשתתפת איתי

אבל לפי דעתי מטפלת שבוכה ממש זה מוריד כי מטפלת צריכה להראות חוזק ויציבות

[מרים סולובייציק]

לפעמים אני מנותקת מהרגש, ואני לא בוכה על דברים שקורים לי, למשל בלוויה של אמא שלי, לא בכיתי, אולי דמעה וחצי ירדו לי מהעיניים.

כשדיברתי עם המטפלת שלי על זה, היא לא דמעה, “לא נפלה מהכיסא” ממה שאמרתי לה.

אני חושבת שמטפלת צריכה להיות חזקה ועם זאת לדבר באמפתיה ובאיכפתיות ולהראות פנים משתתפות, אבל לא לבכות, במיוחד לא על מה שאני מספרת בלי רגש, כי אם אני לא בוכה, מה הקטע שהיא תבכה.

שאלתי אותה למה אני לא בוכה על אסונות, והיא אמרה לי שזה קשור לתרופות שהן משטחות את הרגש שלא יהיה גבוה מדי ולא נמוך מדי, אז אמנם זה עוזר אבל משטח את הרגש עד כדי כך שזה לא טבעי, ואין רגש כמעט בכלל.

[שפרה]

אני חושבת ,

מטפלת אמורה להיות האחראי הבוגר בתמונה,

וככזו-להתמוגג מבכי, קשה למטופלת.

אם כי קשה להחזיק גם את המטפלת,

אם כהדהוד שהמסר שעלה קשה מדי, או נורא מדי….

או משהו של איבוד פורפורציות….

כמובן הכלה, הבנה, הזדהות,

הכרת הרגש והבנת המקום, הכלה של כל זה….

אפשר גם למחות דמעה או שתיים….

אבל להשתפך? לא!!

בעיני, זו דמות לא מקצועית,

שאינה יכולה לשלוט גם על עצמה….

(או שהיא משחקת אותה….ואז אינה אמינה…..).

[מ פ]

מטפלת שבוכה עם המטופלת – טוב או לא?

תלוי במינון ובאיזון.

בכי אותנטי ומבוקר – מחזק קשר, מראה אמפתיה.

בכי לא נשלט – עלול לערער את המטופלת ולהעביר אליה נטל רגשי.

איך המטופלת תרגיש?

חיבוק רגשי – אם הבכי עדין וטבעי.

חוסר ביטחון – אם המטפלת נשברת ולא מכילה.

לסיכום:

בכי עדין – מחבר.

בכי מוגזם – פוגע בטיפול. חשוב איזון.

[נועה Noa]

כמטופלת:
אחד הרגעים הכי מדהימים שהיו לי בטיפול- זה הדמעות בעיניים שהיו למטפלת כשבכיתי בפעם אחת(נדירה מאד….).
חברה גם שיתפה אותי בדמעות של המטפלת שלה. והבנתי ממנה שזה עשה לה טוב.
וכמו שכמעט כולן ציינו כאן- אני חושבת שזה מעולה כמובן רק כשזה בא ממקום יציב ואכפתי ומכיל וקשוב.
לא ממקום מתפרק…

[מרים סולובייציק]

איך את יודעת מאיפה זה בא? איך מזהים אם זה ממקום יציב אכפתי ומכיל וקשוב או ממקום מתפרק?

אני חושבת שזה מעולה כמובן רק כשזה בא ממקום יציב ואכפתי ומכיל וקשוב.
לא ממקום מתפרק…

[נועה Noa]

אינטואיציה…..
יש דברים שמשודרים אוטומטית.
חוץ מזה הכוונה מבחינתי לדמעות קלות לא לבכי בלתי נשלט….
והעיקר מבחינתי זה המבט שהיא נתנה, הדמעות היו קישוט שלו….

[אילה]

נועה אני ממש מסכימה איתך בעיקר זה המבט…

וכמובן שזה אינטואיציה

[אילה הירש]

אני רוצה לספר שהייתי לפני תקופה ארוכה אצל מטפלת ממש אמפתית וקרה שהיא בכתה, אמנם לא בהגזמה, ואני זוכרת שזה ממש עשה לי טוב. תקופה ארוכה אחרי הייתי אצל מטפלת שונה ממש, מאד אמפתית אך יותר עניינית והרגשתי שהשינוי הזה ממש קשה לי.

הנגזרת מכך זה האכפתיות שהיא משדרת – זה לא כ”כ משנה באיזה צורה, כמה היא בכתה, זה להרגיש שהיא מזדהה איתך, וזה ממש ממש חשוב (לי בכלל אופן).

[שלומית כהן]

תודה לכן. כמובן שלא התכוונתי לבכי מתפרק אלא לדמעות או בכי בקטנה

[סירי גולדמן]

מכיון שכמטופלות אין לנו איך לשלוט בבכי ו/או בדמעות של המטפלת שלנו, שתגענה או שלא, אז השאלה רלוונטית מהצד של המטפלת.

ומהצד שלה, פחות משנה אם בכי יעודד או לא וזה גם יכול להיות שונה בין מטופלת אחת לאחרת,

השאלה שלנו האם במקרה שמגיע בכי או דמעה האם זה ‘בסדר’ או שיש להתגבר על זה.

והתשובה בעיני לא נגזרת מהשאלה איך תרגיש כל אחת מאילו שיושבות מולה, אלא מאיזה מקום מגיעות הדמעות.

אם הן מגיעות מהשתתפות בכאב והיא מרגישה עדיין חזקה מספיק – לא נראה לי שיש עם זה בעיה (אמיתית, כוונתי. נניח שהמטופלת עצומת עינים…) ואם זה מגיע ממקום סוער מידי – היא אמורה לעשות עבודה עם עצמה על המקום כדי שתוכל ללוות את התהליך נכון – ושוב, גם אם זו שמולה לא שמה לב בכלל.

מסכימות איתי?!