בכי בטיפול

[הילה Hila]

וואי שאלה..

יכולה לומר לך שאני בוכה הרבה מאד בטיפול, מהטיפול הראשון כבר בכיתי, ובהתחלה הרגיש לי כאילו המטפלת לא מספיק רגישה ו/או אכפתית.. בהמשך למדתי שיש לה דרכים אחרות להביע לי את ההכלה וההזדהות עם הכאב,
היום טוב לי שהיא לא בוכה איתי, ואולי איתי היא לא בוכה ועם מטופלות אחרות היא כן כי ככה מרגיש לה נכון לנהוג כלפי… ועם זאת אני יודעת ובטוחה שכואב לה מה שעובר עלי, ולא רק כי היא אומרת לי, אני פשוט מרגישה,

ואם תתגנב לה דמעה–
זה כי בסה”כ כי היא אנושית!

[מרים ש]

מהצד משתפת-שספרה לי משהי שעברה

אתגר מאד משמעותי

שהיא הלכה לטפול

והמטפלת פשוט ישבה ובכתה איתה.

היא אמרה לי,

הבנתי שמדי קשה להכיל ולהחזיק את הספור שלי

ולכן אני לא הולכת לטיפול,

אין לי כח להחזיק גם אותה….

כמטפלת,

קורה לעיתים רחוקות שעולות לי דמעות,

אז אני יכולה לשתף את המטופלת

בכך שעולות לי דמעות

כי אני כל כך מרגישה את הכאב, צער, קושי שלה.

לי נראה שאם זה לא מדי תכוף

זה עושה טוב.

מה אומרות?

[michalbarda]

מגיבה מהצד של ה’מטופלת’

לא היה לי נחמד לספר משהו ולראות את המטפלת יושבת ובוכה יחד איתי,

כן מקשיבה. כן אמפטית. לא בוכה.

בהרגשה שלי זה יהווה סוג של התפרקות מצידה (!)

ואני מחפשת משהו יציב…

ו–

תגידו כולם אנשים? ברור!
אבל כשאני מגיעה לטיפול אני רוצה להיות בטוחה להתפרק בלי שהצד השני יסדק (במובן השלילי)
בלי סתירה לאמפטיה…

הובנתי??