“דחו אותי”, איך מתמודדים עם חוויה של דחיה?

[שיינדי אייזנבך]

וואו מלי.

את חווה חוויה מאד מאד קשה,

כאב הדחייה נוגע ברבדים הכי עמוקים בנפש,

הרובד הזה ששואל את עצמי: האם אני שווה?

האם אני בעלת ערך?

האם אני ראויה שירצו אותי, שיאהבו אותי, שיחפשו אותי ויהנו מקירבתי?

זה אחד מצורכי הנפש הכי בסיסיים ועמוקים.

הנפש שלנו רוצה אהבה, כבוד, הכרה בייחודיות שלנו.

אין אדם בעולם שחוויה כזו לא פוגעת בו, לא מערערת את הערך העצמי שלו.

זה קשה.

זה טוב, לשהות בחווייה הקשה, ולתת לגיטימציה לעצמך על הכאב שאת חשה.

לומר לעצמך –

זה כואב. זה קשה. זו חוויה מאד מאד לא נעימה.

לאחר שאת שוהה שם כמה ימים,

וביטאת את זה לעצמך הרבה פעמים, בלי לברוח מהרגש, ובלי לנסות להתרומם מזה בכוח,

את יכולה לנסות להחזיר לעצמך את האמון בעצמך, את הערך העצמי המלא.

אם זה הולך לך לבד, מה טוב ומה נעים.

אם לא, תחפשי בסביבה שלך מטפלת רגשית טובה

לתהליך קצר של עיבוד החוויה וצמיחה מתוכה.

[מלי הרוש]

תודה על המילים הטובות והאנושיות,

זה עזר לי גם להכיל את עצמי ולהרגיש נורמלית במצב הזה!

[מיכל]

וואוו. באמת חוויה קשה!

אני גם חושבת שאת צריכה לתת לעצמך את הזמן להירגע מהחוויה הזו.

באמת דחיה זו חוויה מאוד עמוקה בנפש. ובפרט אם חווית בעבר כבר חוויות כאלו.

את הכי נורמלית בעולם. ועם כזו מודעות והבנה עצמית – את כבר עשית את רוב הדרך.

[מלי הרוש]

תודה לך!!מעריכה את הרצון לעודד ולתת לי תחושה של “נורמליות”

[י. דוד]

חווית הדחיה היא החוויה לדעתי הכי קשה שבנ”א עובר,

יכולה להגיד לך שיתוף אישי,

שאם לא עושים עם זה כלום,

לא מטפלים וכו’

זה יכול להישאר ככה, מניסיון אישי וכואב!!

אבל כשנשאר כך יש 3דרכי התמודדות:

1. ללכת לחיות חיים פשטניים, חומריים.

2. ללכת לשכל, פגעו בי, עשו לי… שכל בלבד!

3.הכי קשה, והכי קורה, ללכת ולאטום את הלב,

לסיים חומה סביב הלב,

ליצור מעטפת, שעם המעטפת הזאת כלום לא יוכל לחדור ללב!!

לא כאב, לא שמחה, כלום!!

בנ”א לא נותן לאף אחת להיכנס, ואז לפעמיים שוכחים איך אפשר כן להיכנס ללב, איפה סמנו את ה”דלת” הזאת,

הוא מפחיד!! מקווה שלא הגעת לשם,

וגם אם כן,

מחזיקה לך אצבעות!! זה קשה! את הכי נורמלית בעולם!!

כותבת לך מתוך כאב אישי!!!!

מאמינה בך שתצליחי לצאת מהמקום הזה!

[חני שטראוס]

מלי יקרה!

את עוברת משהו לא קל כואב ומציף.

כבר ענו כאן מנוסות תשובות מעולות

אני רק אוסיף בתור מטפלת בגישה הנרטיבית

שדחיה היא אחד מפצעי הילדות שעלולים להופיע שוב בבגרות

נסי לשאול את עצמך:

מתי בתור ילדה הרגשתי תחושות דומות?

האם חוויתי חווית דחיה בתור ילדה?

ועוד

בירור מהסוג הזה יתן לך מענה וכלי לכך שיתכן ויש משהו בדפוס ההתקשרות שלך

שנותן חלק בתוך מערכות היחסים שלך.

תוכלי לחוות יותר בהירות, שחרור של תפיסות ושינוי מבורך

[שירה ינאי]

גם אני חוויתי משהו דומה
הייתה לי חברה שהיינו בקשר מאוד טוב, כמו אחיות.
10 שנים היינן חברות
מגיל 13 עד 23 זמן משמעותי מאוד. היא הייתה יקרה לי מאוד וקצת כמו עמוד שדרה ( עד שהתחתנתי ברוך השם)
ואז אחרי 10 שנות חברות היא נתקה את הקשר אפילו בלי לומר למה…
ואין לי מילים לתאר כמה זה קשה.
מילא הייתה אומרת את הסיבה…

[מירי כ.]

דחייה…

מרגישה אותך.

מבינה לליבך.

כואבת את כאבך.

אצלי זה מלווה עוד מילדות…

ולצערי אמרו לי שאני כל כך רגילה שדוחים אותי,

עד שאני מביאה את עצמי למקומות של חווית דחייה…

-כמובן שלא ביודעין.

ואני ממש לא בן אדם שנדחים ממנו.

אני חברותית ממש,

ובכל זאת.

הלב שלי חוסם ונחסם.

לא נותן לי להרגיש מידי.

מסובך…

[סירי גולדמן]

וואו, מלי, איזו ‘חוויה’… עד שעשית את המאמץ לחטוף כזה זבנג:(

את שואלת מה עושים עם כזה כאב,

קודם כל – מבינים שהוא תגובה הכי מתאימה לכזו סיטואציה. לפעמים אנחנו מנסים לשנות תחושות שלנו לא מתוך מקום של להיטיב לעצמנו אלא ממקום של ‘לתקן תחושה’ – אין מה לתקן בה, היא מתבקשת! אבל – היא מכאיבה. ולכן, באמת ננסה לראות איך ניתן להרגיש טוב יותר.

יש הרבה דרכים איך ניתן לטפל בכאב, אבל כאן אתן לך כיוון אחד שיתכן שתוכלי לעשות בו שימוש בעצמך ללא ליווי.

כשדוחים אותנו, ההרגשה האוטומטית שלנו היא שזה אומר עלינו – אנחנו דחויים/לא שווים/לא רצויים/באוטומט הילדי שלנו – אפילו פגומים, חסרי ערך ועוד.

אבל במציאות האמיתית?! הדחייה היא סיפור של מי שהיה מולנו – הוא זה שדחה, וזה אומר עליו. מה זה אומר? לא מעניין:) אולי שהוא עסוק, אולי שלא יודע להחזיק קשר, אולי שיש לו טראומות, אולי שמשהו בא לו לחיים, אולי ש… מה זה מעניין? אנחנו מעניינים!

ואם אנחנו חוזרים ל’שדה שלנו’ – אז הדחייה הזו היא לא סיפור, בכלל, כי היא לא שלנו. הסיפור בשבילנו הוא מה הרגשנו מולה: חסרי ערך? -בואו נבדוק מהו באמת הערך שלנו, כי זה הסיפור שלנו. האם זה מפתח בנו אמונות על חוסר יכולת להחזיק קשר / להיות בידידות / לקבל תמיכה / ו-כל דבר אחר (ויש בשפע)? כל אמונה כזו היא הסיפור שלנו, בה נכון לטפל, בלי קשר לארוע – שהוא רק טריגר. גם אם נגלה שבעצם אותו אדם ניתק קשר בגלל שהוא טס לחו”ל במפתיע בלילה אחד סוער וניסה נואשות ליצור איתנו קשר ללא הצלחה:)

טוב, אולי נכנסתי כאן קצת מידי עמוק. אם לסכם בקצרה – הרעיון הוא להפריד בין הסיפור של השני לסיפור שלנו, כשהדחייה היא הסיפור שלו דוקא, ולא שלנו, לגלות מה כן עולה בנו – שהוא הסיפור שלנו, בחלק הרגשי שלנו, ולכן בו מגיע לנו עזרה, תמיכה וחמלה. אבל את הדחייה עצמה זה משאיר קצת מחוץ לתמונה – העוקץ קצת יוצא ממנה, כי היא בכלל לא ‘שייכת’ אלינו.

(‘בסיפור שלי?’ מרגישה שמידי הסתבכתי בהסבר,

שקלתי למחוק את התגובה.

אבל בסוף שלחתי – מקסימום תדלגי:))

[הדסה ש]

סירי,
אבל יש מצבים כאלו של אנשים שנדחים שוב ושוב, סוג של דפוס. ואז הסיפור המעניין הוא למה זה קורה,
לפעמים זה זמן לעשות בדק בית.
אני פוגשת את זה בעיקר אצל ילדים אבל לא רק. אם החברה דוחה שוב ושוב יש פה משהו שצריך תיקון.

[סירי גולדמן]

נכון הדסה, זה בהחלט קורה.

אבל –

א. מה אדם יכול לעשות עם המידע הזה, חוץ מלהיות מתוסכל עוד יותר ממה שהוא היום?

ב. גם כשזה קורה, יש לזה שתי סיבות עיקריות:

1. סיבה – נקרא לה חברתית, כלומר אדם שמתקשה בהבנת הסיטואציה החברתית על הדקויות שלה, ולכן זה קורה לו – זה נדיר יחסית בהקשר הזה, ולכן לא רואה מקום להתיחס לזה כאן (ואדם כזה בדרך כלל יהיה לזה סימנים נוספים).

2. סיבה רגשית, כשאדם משחזר את הדחייה שהוא חווה, בין אם ברמה הרגשית בלבד, כשהוא חווה דחייה גם כשאחרים לא יחוו אותה באותה סיטואציה, ובין אם ברמה המעשית, כשמשהו בהתנהלות שלו ‘יזמין’ דחייה, לא במודע, אבל לפעמים אדם יכול אפילו להרגיש איך-הנה, הוא צועד עכשיו לבור הקבוע שלו, למשל – ממשיך לדבר גם כשכבר מרגיש שזה הזמן להפסיק. והסיבה לזה היא הצורך שלו לחזור למקום הטראומטי ולרפא אותו, להגיע לחוויה מתקנת דרך אותו מקום.

והשחרור של זה צריך, לא יודעת אם תמיד אבל לפחות כמעט, ליווי מקצועי. לכן לא ראיתי מקום להתייחס לזה, אלא ניסיתי לתת כלי שיכול לשמש לעזרה עצמית. אבל לגופו של ענין, את צודקת לגמרי, וזה אכן אחת הנקודות שבתהליך טיפולי נבדוק אותן כדי לשחרר את הדינמיקה הזו, ככל שהיא קיימת.

[שושי ברוינר]

מלי יקרה.

כאב לי לקרא את מה שעברת. ברור שחווית הדחיה היא אחת החוויות הכי קשות, כי בהרגשה זה שם סימן שאלה עליך עצמך, על השווי שלך, האם את ראויה בכלל לקשר.

אין פלא שהחוויה הזו גרמה לך להיסגר ולהישמר מפני יצירת קשרים, וכל הכבוד שנתת בכל אופן הזדמנות -כשזו היגיעה. אך החוויה שחזרה ונשנתה, כל כך כואבת ומחזקת את הרגשות הקשים שהקשר החדש קצת עמעם אותם.
מלי- אני מציעה לך ללכת ולקבל עזרה, קשה מאד לתת כח לעצמך, כאשר הרגש הוא שאת לא מספיק שווה. אני מניחה שגם כשאת אומרת לעצמך את האמת, שאת שווה, למרות שדחו אותך- זה לא מספיק מחזק אותך, כי את עצמך לא חווה באותו זמן את הערך היחודי והמיוחד שלך.
אני מניחה שגם ללכת לקבל עזרה זה קשה, כי תחושת הדחייה מקטינה את האמון בבני אדם, ואיך תדעי שהמטפלת לא תדחה אותך, וגם אם לא- מי אמר שזה אמיתי שהרי יש לה רווחים מכך, וכו’ וכו’….
בכל אופן, אני ממליצה עם כל הלב, אל תישארי בעמדה כל כך רגישה, כל כך קשה לעזור לעצמנו ברגעים כאלו…
תבררי על מישהי אנושית וטובה, ותתני ללב שלך להרגיש אם טוב לך איתה, והאם היא רוחשת לך כבוד אמיתי, ותלכי להיעזר, כי חבל לעבור כך את החיים זה כל כך קשה….
ולך- מירי יקרה- כדאי גם לעשות את זה. לפעמים ה’ מפגיש אותנו שוב ושוב ברגש מסוים, כדי שנעשה עבודה מולו. כואב מידי לעבור את העולם הזה עם רגשות כל כך כבדים, זה נוגס נגיסות גדולות מידי במלאי האנרגיה שלנו.

כואבת את כאבכן-
שושי