האם חרדות קשורות בהורים?

[רבקי טייך]

אני אישית לא מבינה טילי איפה השאלה

בלימודי פסיכולוגיה יש הרבה השלכה על ההורים . וגם בתורה שלנו יש הורים מלשון (הרים וכו וכו )

אבל וכאן האבל הגדול

בגלל שהפסיכולוגיה לא יונקת ממקורות תורניים היחס אליה צריך להיות להוציא יקר מזולל.

ז”א להורים יש תפקיד חשוב וגורלי בעיצוב דמותו של הילד

אבל אם ד’ שם אותו במשפחה הזאת עם ההורים האלו בטוח שזה הדרך הטובה ביותר עבורו שד’ קבע לו .

( כמובן לא מדברת על מערכת יחסים פוגענית או מתעללת שניתן לעשות משהו אלא על הצפת דברים מהעבר .(

מצד שני אם בעקבות יחס לא מותאם (קשה לי לכתוב לא ראוי ) מצד ההורה אל המטופל (הילד )

חשוב להעלות את הדברים ולעבד אותם בצורה תקינה .

לא ממקום של חוסר ההערכה , או חוסר כיבוד הורים

אלא ממקום של רצון לעזור לבנ”א עצמו.

בטיפול נכון מקצועי ובבד בבד עם השקפה נכונה .

אנחנו מעבדים את החוויה הלא נעימה של המטופל בתור ילד .

זה לא יעיל ולא אפקטיבי להאשים את ההורה (גם מהפן המקצועי ..)

אם כי אנחנו לא מורידים מעוצמת הרגש

כאשר עושים את זה נכון

אני אישית חושבת שזה גורם יותר לכיבוד הורים

המטופל (שהוא הילד בסיפור )כבר נקי ממשקעים ויש לו יכולת יותר לכבד

בהצלחה

[ג .]

טלי העלית נושא מדהים

כותבת את דעתי

ברור שקיבלנו הרבה מההורים

לטוב ולמוטב

(לא סתם יש הרבה הוראות לאישה בזמן שמצפה לילד

איפה ללכת מה לשמוע ולראות

כי כבר אז זה מחלחל)

כל שכן בחיים עצמם

אנחנו מושפעים מכל הסובב אותנו וכמובן מההורים שהם הדמויות הדומיננטיות בחיינו.

זה לא סותר את מקום הכבוד

כי כל מה שקיבלנו מההורים (כל הטוב וגם המוטב) נגזר במדוייק משמים

לכל אחד נגזר אלו הורים יהיו לו

כמו שאר הדברים

ולכן הכבוד להורים הוא מצוה לא משנה מה עשו (אין תנאים לכיבוד הורים)

האשמת ההורים (ותכלס את כל הסביבה המורים החברים הבוס וכו)

לא משרתת אף אחד למרות שמאוד אופנתית בעולם הפסיכולוגיה החילוני.

להיפך היא בעצם אומרת למטופל

אתה תוצר של הורים בעייתיים/חברים/בוס וזו בעיה

אין איך לצאת מהמקום הזה בצורה כזאת.

הכרה ברגש וטיפול בו לא סותרת את כיבוד ההורים

זו דעתי.

[חני שידלובסקי]

אסור להאשים את ההורים בכלום, כל אחד חייב במצוות כיבוד הורים ולא משנה מי הם
ההורים שלו. חוץ מזה, כשמטפלת גורמת להאשמה ואולי בעקבות כך לנתק בין המטופל
להוריו היא הורסת למטופל/ת את החיים!
הדרך הנכונה היא במקום: עשו לי/לקחו לי/ שתו לי וכו’. איפה היום אני לוקחת
אחריות על המצב, על החיים ומשנה את התפיסה/ההתנהלות העוצרת אותי, מבלי להאשים
אף אחד.
כן, לפעמים חופרים כדי להבין היכן נוצרו התפיסות המעכבות ולבדוק האם ניתן
למסגר/להבין את האירועים מחדש.

[אסתי בראון]

אין עוד מה להוסיף אחרי התגובות שלכן

התרגשתי לראות כזה רצף של תגובות שמעידות על השקפות נכונות וטהורות!

זה לא מובן מאליו בבלבול היום…

[ה ה]

חרדות בהחלט יכולות לבוא מההורים (אבל גם ממקומות אחרים)

אין כאן כפירה בזכות הבחירה, אדם יכול לסבול מנכות / חרדות ומכל דבר מההורים או מאחרים, הבחירה שלו הוא לאן הוא לוקח את זה,

האם הוא לומד להתרומם משם ולצמוח או שהוא מאשים את הסביבה בבעיות שלו ומתנער מאחריות אישית למעשיו/אי מעשיו.

בטיפול אם זה עוזר להבין מהיכן זה מגיע – אז למה לא ,כמובן בלי אשמה, אבל מה זה משנה מהיכן הגיע החרדה?

נראה לי יותר משנה את מה החרדה משמשת – בריחה ממה??

גילוי נאות אני לא מטפלת.

[טלי פ]

תודה לכן על התשובות!

זה בהחלט סידר לי את המחשבות…

[מירי]

ברשותכן מוסיפה נקודת מבט שהיתה קצת חסרה לי בתגובות

לא ממקום מקצועי, הסתכלות אישית שלי:

בעיני, עוד לפני המקום של אמונה שמה שהקב”ה עושה זה וודאי הכי טוב לילד, הנחת היסוד הבסיסית היא שהורים רוצים לעשות לילדים שלהם טוב (שמה לרגע בצד מצבי קיצון של הורים פוגעניים / עם הפרעות וכד’). וכשההורה פועל מתוך רצון טוב, אז המונח “אשמה” פשוט לא מתאים.

אם ביקשתי מילד להעביר כלי זכוכית מלא באוכל מהמטבח לסלון, והילד הזה יש לו שתי ידים שמאליות, אפשר להאשים אותו בזה שבדרך מהמטבח לסלון הכלי נשבר והאוכל נשפך? הוא קבל תפקיד, וברור שהוא רצה לעשות אותו בצורה הטובה ביותר, אבל מה לעשות שהטבע המולד שלו עמד בעוכריו והוא לא הצליח לעמוד במשימה?

זה לא משנה את המציאות לענין זה שהכלי נשבר וצריך לטפל בזה, אבל זה בהחלט מחדד שהסתכלות ממקום של האשמה היא פשוט לא רלוונטית (שוב, בהסתייגות ממקרי קיצון)

וזו בדיוק ההסתכלות שלי ביחס לכל מיני נזקים וחסכים שילדים סוחבים איתם מהעבר “בגלל” ההורים. הקב”ה בחר בהורים לתפקיד – לגדל את הילדים שהוא נתן להם. ואם הם נכונים למלא את התפקיד בצורה הטובה ביותר, כמיטב הבנתם, אבל מיטב הבנתם גרמה לחרדות אצל הילדים, זה עדין לא הופך אותם לאשמים. הם עשו את הדבר הנכון בהתאם להסתכלות שלהם וליכולות שלהם, ואם קרו נזקים בדרך – אז כמובן חשוב ונכון לטפל בהם, אבל ממש לא ממקום של האשמה / השלמה עם זה ש”זו התוכנית האלוקית” אלא מתוך הרבה אמון וכבוד למאמצים שההורים השקיעו כדי לעשות עבורנו את הטוב ביותר, גם אם המאמצים לא עמדו במבחן המציאות

[בת-חן כהן]

תודה מירי. ממש מסכימה איתך.
לפעמים במפגשים עם נשות טיפול, עוסיות, קולגות וכו’, רואה את זה שאנחנו יכולים
ליפול ל’’פח’’ הזה של להאשים הורים של מטופל.
כל פעם מחדש מעורר בי מחשבות,
שכמו שאנחנו רואות את המטופל כזכאי לכל הקבלה וההכלה,
כך מגיע להורים שלו ולכלל ההורים בעולם (גם לנו עצמינו..) שיראו אותנו בעין
מכילה ומקבלת ללא שיפוטיות.
התפקיד שלנו זה מצד אחד להכיל את התסכולים, הכעסים, החסרים של המטופל,
ומצד שני להיות הדמות הבוגרת שמחזיקה בתוכנו את ההורים שלו ככל הורים בריאים
שרוצים לגמול לילדם אך טוב!
בעיניי, זה כל כך חשוב, כי בסוף זה השדר שיעבור למטופל אחרי העיבוד שייעשה
לקשר מול ההורים.
ולפעמים אני חושבת על זה שאם המטפלת רואה את ההורים כאשמים, שלא ראויים וכו’,
זה עלול להשפיע על תפיסת המטופל כלפיהם. ואז במקום לעזור ולהועיל, יצאנו
מזיקים חלילה.
(כמו מירי מסתייגת על מקרי קיצון קשים מאוד שרק שם היחס הוא אחר..)

ועוד נקודה שממש מסכימה,
הדרך הבריאה ביותר לנפש להתמודד עם חסרים, כאבים, היא לא דרך האשמה וכעס.
אלא אם כן זה לטווח קצר כחלק מתהליך.
בתוצאה הסופית היינו רוצים להגיע לתוצאה של השלמה וחיבור מחודש וחזק יותר עם
ההורים (למעט מקרי קיצון..). ולשם אפשר לצעוד עם המטופל רק כשאנחנו מחזיקים את
ההורים שזכאים ורוצים אך טוב עבור הילד.

יוצא לי לעבוד עם מטופלות ממסגרות חוץ ביתיות,
ושם אני רואה שוב ושוב, שהבחורה יכולה להיות מוקפת בצוות מסור, במתנדבות חמות
ומתוקות, בחברות רגישות, בצוות טיפולי אכפתי. ועדיין מילה אחת של אבא או אמא
(גם אם הם מוגבלים בהרבה מובנים), לעולם לא תישווה להמוני מילים טובות ומקיפות
מפה של צוות או חברות. כמובן שלטוב ולפעמים גם למוטב.
לכן העבודה על קשר וחיבור עם ההורים, לדעתי זה הבסיס הכי חשוב לכל טיפול באשר
הוא!

[רעות אנסבכר]

דיון מעניין בהחלט

קראתי עכשיו את הספר ‘סיפור ברובע’ של חיה הרצברג

הדיון אודות עוצמת ההשפעה של ההורים על האדם – על החוויות שלו, האמונות, תחושת ערך, אהבה ביטחון וכו’

עולה שם בצורה משמעותית. (בדגש על אמא)

מובאים שם כמה מקרים בהם עולה הנקודה הפנימית של הכאב, השורש להתנהגות מסוימת, הפחד וכדו’ – ומה שמתגלה זה בעצם חוויה עמוקה שקשורה למקום של האמא בנפש.

מה שיפה שזה עולה בצורה מאוד רכה, מאוד מאוד מאמינה ומחוברת. הכל מלווה במקורות יהודיים ועם המון כנות.

יש שם הבנה והכרה בתפקיד המשמעותי של האמא בעיצוב האישיות ובכל חווית החיים

אבל יחד עם זה במקום הראשון – אמונה בכך שכל אחד חי את החיים הנכונים ביותר עבורו. הבנה שיש בחירה לכל אחד בכל נקודה.

הספר מפגיש את הקוראים גם עם הצד של האמא. למשל אמא שמרגישה שלילדתה יש צורך עמוק מסוים והיא לא מצליחה להיות שם בשבילה… והעבודה של האמא היא להבין שהיא נותנת מה שביכולתה, ומתפללת וזוכרת שלא הכל בידיה…

ממליצה מאוד! ספר מצוין!

לדעתי חשוב מאוד להכיר בהשפעה העמוקה של ההורים על הנפש – אם זה חרדות ואם זה כל נושא אחר,

להכיר בזה כדי להבין את השורש, את המקור העמוק בנפש. את הצורך כדי לתת לו מענה. בתהליך טיפולי – ודאי שזה חשוב מאוד.

אבל להפריד בין זה ובין האשמה להורים.

כמו שכתבה מירי – ההורים הרי רוצים לעשות הכי טוב שאפשר. אי אפשר להיות מושלמים, כל אחד טועה. לפעמים יש ילד מסוים שהיה לו צורך שונה משל שאר הילדים והוא לא קיבל מענה כי ההורים לא הכירו ולא ידעו. לפעמים להורים לא היה את הכלים לתת מענה. לפעמים להורים היה קושי גדול שגרם להם להתנהג בצורה מסוימת.

ואם נניח שההורים פועלים בצורה נכונה ומדויקת ב100% (ואין דבר כזה), גם אצלם יכולים להיות מקרים שהותירו חותם של קושי על הנפש ‘באשמתם’. ילד שבכה ברעב הרבה זמן – עד שהמטרנה התקררה… אמא שחסרה מהבית בשל לידה וזה עוד לפני ההשלכות הטבעיות והידועות של הצטרפות אח למשפחה…

ההשפעה היא בלתי נמנעת. וכמה טוב שככה – חלקים רבים טובים ורגועים בנפש נבנו דרך הקשר עם ההורים. כך ה’ ברא את העולם. אין מקום וסיבה להאשמה, הצדקה או שיפוט.

צריך להכיר בהשפעה הזו כי היא משמעותית ביותר, אבל לא ליפול למחשבה שאם הם היו פועלים אחרת אז החרדות לא היו! החרדות הן משמיים ישירות, התגלגלו איך שהתגלגלו, אבל לא באשמת אף אחד.

תפקידו להסתכל על ההווה. המצב הנתון – הוא משמיים. ואין אשמים. לא ההורים, לא אנשי חינוך וגם לא האדם עצמו.

(מדובר בדעתי האישית. אני לא מטפלת)

[רבקה קרויזר]

הדיון מרתק!

היתה פה שאלה- אבל מה זה משנה מהיכן הגיע החרדה?
משנה את מה החרדה משמשת – בריחה ממה?

אז קודם כל זה מאוד משנה, כך יש לנו יותר אפשרות להבין
איך היא נוצרה וכמו שהיא נוצרה- נפרק אותה
(גם אם לא הגענו ממש לתשובה, עצם ההבנה שהיא נוצרה
מאפשרת לנו להבין שאפשר גם לפרק אותה…)

כשאני מדברת עם מטופלות על אמא, אבא, וכל הסביבה
זה ממש לא בשביל להאשים או לראות בהם כמי שיצר לה את
החרדות/ בעיות רגשיות/ נחיתות/ אובססיה ועוד
בשום אופן לא, והמטופלת יודעת את זה מצוין!
זה רק כדי שיהיה לנו ברור איך היא לקחה את כל ‘חומרי הגלם’ האלו
מבלי שהיא יודעת איך זה קורה ואיך זה עובד
ונוצר אצלה הבעיה איתו היא מתמודדת.
צריך שיהיה ברור- שאבא ואמא הם פונקציות משמעותיים מאוד מאוד!
(ההסתכלות עליהם היא כמשהו שמרכיב את המבנה, סליחה ממי שצורם לה ההתבטאות)

יכולות לגדול שתי בנות באותו בית, פחות או יותר באותם גילאים
אותם הורים, אותם תנאים פחות או יותר,
אחת מסתכלת על דברים באופן מסוים, ואחת בכלל באופן שונה לחלוטין,
צריך להבין שהיווצרות של בעיה יש בה כל כך הרבה מרכיבים
ממש כמו עוגה…
אחת תיקח קמח, מים, שמן ביצים ועוד כל מיני חומרים וייצא לה עוגת כושי
ואחת עם חומרים דומים, תעשה בכלל עוגת שכבות
אפשר להאשים את הקמח והסוכר שנעשה מהם עוגת כושי?
אשמה היא לא עניין פה בכלל.

בתהליך אמורים לרדת לרזולוציות של חומרי הגלם,
איך, למה ובאיזו צורה נוצר מהם מה שנוצר- וזה בדיוק הבחירה

רק מה, אנחנו פשוט לא יודעים איך זה עובד,
וברגע שמפת הנפש ברורה לנו- זה מקבל אפקט אדיר
האדם פשוט יודע איך הדברים נוצרו, ואיך מאותם חומרי גלם אפשר לייצר משהו אחר-
ע”י הבחירה שלו!

[אסתי כץ]

אני חושבת שהביקורת ש”מאשימים” הורים, לא מדויקת או אולי לא מקצועית.

כל הפסיכולוגים/גיות לא מתכוונים להאשים לשם להאשים וגם לא רוצים להרחיק את המטופל מהוריו, המטרה היא להביא את המטופל להבין את ההתנהגות שלו, ומשם לצאת למקום טוב יותר, וחלק מהתהליך, יש הרבה פעמים כעס על ההורים, אך לאחר שמעבדים את הכעס מגיעים למקומות טובים. (או לפחות יותר טובים מהמקום שהיה שם לפני שהלך לטיפול, הרי לא סתם הלך לשם אם הכל היה כ”כ טוב קודם לכן) הרבה פעמים גם מטופלים עם משקעים קשים יותר או פחות מהעבר, כועסים על עצמם ומרגישים אשמה גדולה ולא מוצדקת על עצמם, והכעס הזה לא נשאר אצלם, הוא יוצא בזוגיות, יוצא על הילדים (וכך עובר לדור הבא..)

כשמטופל מבין שהמשקעים לא קשורים לאישיות שלו, או למידות הרעות שלו (אם זה באמת כך, והרבה פעמים התנהגויות מאתגרות מגיעות ממקומות כאלו בעבר) ומבין שמשהו במערכת שלו בילדות לא הייתה תקינה או היחס אליו היה פוגעני/מתעלל או לא מותאם לילד, (שוב מדגישה, ,רק אם זה אכן היה כך) המטופל לומד קודם כל לסלוח לעצמו, ורק אחרי שמקבל את עצמו וסולח לעצמו, כמובן שזה מגיע עם כעס, אך אחרי תהליך של כעס על מי שגרם לו לתוצאות שלו בהווה, לומדים גם לסלוח להורים, ולהגיע לקשר טוב יותר עם עצמם ועם סביבתם, וכן. גם עם ההורים שכ”כ כעסו עליהם בתהליך.

כל אלו שכתבו את דעתם והחריגו בסוגריים: “חוץ ממצבי קיצון”- רציתי להעיר את תשומת ליבכם, שבדר”כ אנשים כאלו שעברו מסכת חיים קיצונית מגיעים לטיפול. אלו שעברו פחות או יותר יחסים תקינים עם ההורים, לא מגיעים לטיפול, אלא אם כן עברו טראומה מסוג אחר, אך שם אין שום התייחסות להורים, אלא למקרה הטראומתי הספציפי (אלא אם כן הטראומה היא מההורים…כפי שכתבתי לעייל)

[נועה יחיאל]

השאלה לא הייתה אם ההורה אשם או לא

אלא האם חרדות קשורות להורים,

ואכן יש פעמים שהחרדות קשורות להורים ויש שלא,

וכצריכים לעלות חרדה, אמונה או דפוס אצל מטופל,

עולה אוטומטית השאלה מאיזה אירוע זה קרה,

כמובן במטרה נקייה לשחרר את החרדה/ האמונה/ הדפוס,

וכאן לפעמיים מגלים שלא היה אירוע ספציפי שיצר את החרדה

אלא ההורה היה חרד מהנושא הספציפי הזה

והכניס לילד את החרדה כחלק טבעי מהחיים,

– עובדה.

אין פה אשמה.

ברגע שהוא מבין שהייתה פה השלכה (אולי לא מודעת)

והחרדה /האמונה /הדפוס לא נולדו אתו

ולא נוצרו מאירוע טראומטי שחוה בעצמו.

אז אפשר לשחרר אותו.

רק אחרי הנפרדות הזו

יכולה להגיע הבחירה החופשית המדוברת.

במקום להסתובב סביב עצמו מהפחד “להאשים” את ההורים

אפשר בצורה בוגרת ובריאה להבין את מה שהמטופל חווה.

[מיכל וילמן]

והדוגמא הבולטת לכך היא דוד המלך ואביו

ויש עוד דוגמאות לכך, שהורים עשו ככל שביכולתם

ואפילו הורים בעלי מעלה ואיכות אנושית ורוחנית גבוהה

ולא יכלו לתת לילד הכל

ואלו חשבונות שמים והמסלול שהקב”ה בחר לילדים

[שיינדי אייזנבך]

אני רוצה לתת היבט נוסף לנושא ’חרדות’ והמקור שלהם.

לפעמים חרדות נובעות מתקופת הילדות, מההריון, מהינקות,

ממה שקרה או לא קרה בקשר עם ההורים.

ולפעמים החרדות נובעות מאירועים שקרו לאדם בגלגולים קודמים. (ר’ חיים ויטאל).

או מדברים שהתרחשו במשפחה שנים רבות קודם לכן (העברה בין דורית),

או ממבנה אישיות חרדתית מולדת (אדם עם מזל עקרב או דגים מודגש).

זאת הסיבה, שאני לא אוהבת לחפש את ’השורש’ של החרדה,

כי אין לנו באמת דרך לדעת איך ולמה ומדוע זה התפתח.

הסיבות גדולות מהיכולת שלנו לעלות עליהם, לפעמים.

אני מלמדת להתמקד בעבודה על שחרור החרדה,

עבודה על נתינת כלים להתגבר, לעבד את זה נכון,

ולא דשדוש בעבר ובמי כן או לא אשם.