האם לבעלי משפחות יותר קשה לעזוב את העולם מאשר אנשים שהם לבד??

[מנגינת רקע]

……..

[תמי אפשטיין]

למאי נפקא מינא?

אנחנו מנהלים את העולם?

[רחל פישביין]

הכי טוב שתמצאי בעל משפחה ואדם בודד שעזבו את העולם ותשאלי אותם.

[מרים סולובייציק]

מה הקושי לצאת מן העולם???

זה הכי קל!

זה משנה אם יש משפחה או לא?

כשמלאך המוות בא, לא צריך לעשות כלום, הוא פשוט בא ולוקח את הבנ”א.

והוא לא שואל אם יש לבנ”א משפחה או לא.

ומי שנפטר בלי משפחה הוא “מת מצוה” ש”הכל קרוביו”, וכולם חייבים להתעסק בקבורתו.

אבל מבחינת הבנ”א שנפטר, זה לא משנה לו כלום.

כשאגיע אחרי 120 לפגוש את בעלי (אם אזכה) אראה לבד.

בעולם הזה יש שאלות, בעולם הבא, יש תשובות!!!

רק שאדם שואל הרבה שאלות, אומרים לו: אתה רוצה לדעת תשובות? בוא למעלה, רק שמשם לא חוזרים יותר.

לאור האמור, אין מקום לשאלה זו כלל.

[מרים סולובייציק]

אני רק לא הבנתי מה הקשר בין השאלה הנ”ל לבין קהילת “טיפול ייעוץ אימון והנחייה”.

[ה]

השאלה שלך נראה לי נכתבה הפוכה

אם הבנתי נכון השאלה היא למי יש יותר רצון חיים, לאדם בעל משפחה או רווק

נראה לי שזה לא קשור למצב המשפחתי, אלא למצב האישי

אדם שעסוק בנתינה לאחרים – יש לו חיות ורצון לחיות

אדם שחי לעצמו וחייו חסרי תוכן ומילוי – כנראה גם אן לו כ”כ חשק בהם.

[מרים סולובייציק]

יש גם הבדל בין צדיקים לרשעים.

למדנו פעם בסמינר, (אני לא יודעת את המקור לזה)

שצדיקים נפטרים זה קל כמו להוציא שערה מחלב, כי הם כל כך לא מחוברים לתאוות העולם הזה שכל החיים שלהם היו מכוונים לעולם הבא. ורשעים שמתים זה קשה כמו להוציא פשתן מקוצים, כי הם היו מאוד מחוברים לעולם הזה שקשה להם להיפרד מזה.

[חני שידלובסקי]

לפי התיאוריה של אריקסון, שלב הבשלות, המתרחש מגיל חמישים-שישים ואילך הוא
השלב בו עורך האדם סיכום של ההישגים ושל הכשלונות בחייו. כאשר האדם מסתכל
לחיוב על ההתפתחות ועל ההישגים שלו, מצליח לערוך אינטגרציה בין הטוב והרע
שהשיג בחייו, וחש שחי חיים מספקים ומלאי משמעות – התוצאה תהיה תחושה של אחידות
באגו. תוצאה שלילית של סיכום כזה תוביל לתחושה של החמצה וכן לייאוש בשל חוסר
היכולת לתקן. המעלה הנרכשת בשלב זה היא תבונה, המלווה בהשלמה עם המוות ובתחושה
של סיפוק מהחיים שחלפו. באופן טבעי, רעיונות אלו של אריקסון מהווים ציר מרכזי
בתהליכים טיפוליים בזקנה ובעשייה העומדת בלבה של הפסיכותרפיה בגיל השלישי. לפי
השאלה ששאלת, אני מבינה שהתכוונת לשאול איזה בנ”א יוצא יותר עם תבונה- כפי
שהגדיר זאת אריקסון, האדם הבודד או האדם שהקים משפחה ומשאיר זכר.

[מנגינת רקע]

אני שואלת על משהי בן פחות מ-30 בהשוואה לבן גילו (כמובן)

[מרים ש]

ואולי היית רוצה קצת להסביר

את הרקע לשאלה?

ומה באמת את מבקשת לשאול

בשאלה הזו?

כי נראה לי אפשר לענות על השאלה בכל כך הרבה היבטים

-אם זו שאלה טכנית בגלל נגיד ויכוח שהתעורר בענין?

-שאלה קונקרטית מול אדם במצב הזה,

איך אפשר לעורר בו רצון חיים/ האם בכלל קיים בו?

-שאלה שבאה לבקש הזדהות ותמיכה?

מה את רוצה לשאול?

[sherryholzer]

חושבת שלא התפקיד שלנו להתעסק בזה

הקב”ה מנהל את הכל ואין עניין להתבוסס במחשבות על נפטרים

זה רק מכניס לדכאון ולא מביא שום תועלת

וכמובן שיש את בתנך על הסריס שלא יאמר שהוא עץ יבש

כל אחד ואחד בבריאה חשוב לאין ערוך

[ר. טייך]

קשה לענות על כזאת שאלה בפורום כזה

אבל על קצה המזלג :
אדם רווק בן שלושים (במידה והוא חרדי שכן רואה משמעות וטעם בהקמת המשפחה ) יכול להרגיש החמצה ואובדן על דברים שהוא לא הספיק בחיים ועדיין לא הגיע לאחדות האגו, ולכן הוא לא משלים עם המוות

לעומתו מי שהספיק הרבה בחיים או שהוא מרגיש שהספיק הרבה אז יש לו יותר יכולת לתהליך של עיבוד (שהוא השלמה )
מצד שני יש מדרשים ולהבדיל תאוריות : שיגידו לך שבגלל שהאדם באמצע העשיה העולם “זקוק לו ” ואז יהיה לאדם הנשוי יותר קשה.

כך או כך במצבים של קושי ומשבר כמו מחלה אנחנו נחפש משמעות לקושי ולהתמודדות וננסה לתת כלים אינדוודואלים

[שפרה]

יש לנו משפחה בוגר סביב הגיל הזה,

והוא הרבה משוחח איתי על העניין.

ואכן זה דילמה עם עצמו, עולה ויורדת.

המלצתי לו למצוא מקור סיפוק משמעותי,

שילווה אותו עד לעתיד הטוב.

זו שאלה לא פשוטה,

כי במקרה הזה,

הוא פשוט מנע מעצמו

דרך תפיסות עולם מקובעות

להתקדמות אישית בחיים,

ואז- בלי תכלית וסיפוק,

מה יכול להרים אותו להמשך עשיה????

[אסתר פת]

אני אישית חושבת שלאדם שלא חווה את החיים כממצים-יהיה הרבה יותר קשה לעזוב אותם

אמנם לבעל משפחה, יהיה קשה במובן של מי ידאג לילדים שלו ולאישתו

אבל אני חושבת שיכולה להיות לו יותר השלמה עם המוות, כי הוא יותר מיצה את החיים, ועשה בהם משהו משמעותי, ועוזב מתוך תחושה משפחה אוהבת שמקיפה אותו ו’ממשיכה’ אותו במובן מסוים

לאדם בודד הרבה יותר קשה, הוא עוד לא ‘טעם’ מהחיים כביכול

זו דעתי

[אסתר פת]

אני אישית חושבת שלאדם שלא חווה את החיים כממצים-יהיה הרבה יותר קשה לעזוב אותם

אמנם לבעל משפחה, יהיה קשה במובן של מי ידאג לילדים שלו ולאשתו

אבל אני חושבת שיכולה להיות לו יותר השלמה עם המוות, כי הוא יותר מיצה את החיים, ועשה בהם משהו משמעותי, ועוזב מתוך תחושה משפחה אוהבת שמקיפה אותו ו’ממשיכה’ אותו במובן מסוים

לאדם בודד הרבה יותר קשה, הוא עוד לא ‘טעם’ מהחיים כביכול

זו דעתי

[שיינדי אייזנבך]

‘קשה’ זו חוויה סובייקטיבית אינדיבידואלית.

איך אפשר למדוד ‘קשה’ של אחד מול ‘קשה’ של שני?

האם ניתן להכליל רגש לשכבת גיל מסוימת, או לאנשים שעברו חוויה מסוימת?