האם להפנות

[gvdy]

ומה אתן עושות אם זה מודרכת או מישהי שבאה לייעוץ ח”פ

[מרים סולובייציק]

מי שבאה לייעוץ חד פעמי קשה עד בלתי אפשרי לאבחן אותה, ובכלל, זהו תפקיד של פסיכיאטר לעשות זאת.

[אפרת שטרן]

לפי הידוע לי אסור לאיש מקצוע שאינו מורשה לאבחן להגיד במה הוא חושד,

רק להפנות לאיבחון מקצועי.

[ר. טייך]

לא את אומרת שאת רוצה שתלך להתיעצות לעוד גורם

או שאת חושבת שזה יכול מאד לעזור לה ללכת לעוד גורם

[ה]

שירי,

נראה לי שהשאלה צריכה להיות גם הפוכה,

האם כחושבים שיש פתולגיה מותר לא להפנות לטיפול ולאבחון

ועוד יותר גרוע האם מותר לברר את החשד עם אנשים אחרים שמכירים את המטופלת.

[ר. טייך]

התשובה לשני השאלות שלך

היא לא ולא

גם הלכתית וגם מקצועית

אלא אם כן המטופלת אישרה שייערך תשאול של בני משפחה

מקצועית תלוי באיזה מקרים

הלכתית מותר

[מרים סולובייציק]

רק פסיכיאטר רשאי לאבחן, ולרשום תרופות.

אסור לערב אנשים זרים בעניין, רק הורים/בן/בת זוג.

[מנגו ❤]

מאיפה ההיתר לערב הורים / בן / בן זוג ???

[אפרת שטרן]

הורים כשזה קטין.

[שיינדי אייזנבך]

למה צריך ‘לתת שם’ ולהכניס אותה ל’מסגרת’ של ‘סובלת מזה או מזה’?

למה אי אפשר לטפל בלי הטיקט של התופעה?

אם את, כאשת מקצוע, מטפלת במקרים כאלה,

את יכולה לטפל בה גם בלי לומר לה ‘מה השם של הבעיה’.

ואם זה לא בתחום ההתמחות שלך,

את בין כה מפנה אותה לאלה שזה כן תחום התמחותם.

[משתמש לא ידוע]

נכון שהגבולות הם מאוד נוקשים, אך יש סגנונות טיפול שנמצאו יעילים יותר דווקא במחלות מסוימות.

אז אם לא תהיה הבחנה והגדרה- הרי שלא בהכרח שיטת הטיפול תהיה המיטבית.

וכן לעיתים כדי להיעזר בכדורים….

[מרים סולובייציק]

אני חושבת שכן צריך ללכת לפסיכיאטר כדי שיאבחן את הבעיה, ברגע שיש אבחון, אפשר לבחור את שיטת הטיפול המיטבית עבור אותו אדם עם אותה בעיה. לא כל שיטה מתאימה לכל האנשים.

[gvdy]

התכוונתי שאני לא יכולה להמשיך עם אותה אחת. האם להגיד לה למה ובמה אני חושדת או שלא.

ואם לא מה כן להגיד לה

[סירי גולדמן]

כשיש לי חשש שמישהי סובלת ממשהו שהוא מעבר לתחום ההכשרה שלי, אני מדברת על הנקודה הזו – שלפני שנמשיך יש צורך לוודא שהקושי הוא רק בנקודה זו וזו ואין כאן משהו מעבר.

במקרים כאלו ראיתי שחשוב להדגיש שזה לא בגללה – אלא בגללי. ז”א, גם אם נניח מתגלה שיש כאן משהו מעבר – אפשר בהחלט לטפל בו רק אני לא יכולה לעשות את זה, בגלל גבולות ההכשרה שלי.

אגב, זה לא קרה הרבה אבל כשזה קרה בד”כ ידעו מיד לשאול אותי – את חוששת מזה וזה…?

ועוד אגב, גם כשמדובר על מישהי שכבר אובחנה אבל לא סיפרה את זה – זו בעצם אותה שאלה, איך להעלות את השאלה בצורה שתוודא שלא עלולים לגרום חלילה נזק בהעדר כלים מספקים.

ובמקרים של הדרכת הורים אני אשאל ישירות בשעת הצורך אם מישהו העלה בעבר את המחשבה על… או אם בדקו את…

למרות שאין עדינות בעולם שתספיק בשביל דברים כאלו.

זה החלק הקשה במקצוע.

[gvdy]

אולי לא הייתי ברורה מספיק.

זה מישהי שנמצאת אצלי ואני חושדת בפתלוגיה.

אני לא מאבחנת ולא יודעת בבירור

שאלתי היא האם תפקידי להפנות לברור מעמיק ומה להגיד לה.

[סירי גולדמן]

זה אולי הדבר הכי קשה בעבודה,

אבל כן.

בעיני זו מחויבות אנושית, מקצועית ומוסרית, למרות הקושי.

הכי בעדינות שאפשר, וממילא שום רמת עדינות לא בטוח תספיק,

אבל תחשבי כמה היא עלולה להמשיך להסתובב ולסבול כי אף אחד לא יעז לומר לה לבדוק?

וכמה ישועה תוכל להיות לה בחיים אם וכאשר היא תדע מול מה היא מתמודדת?

איך לומר את זה – זה כבר תלוי בהיכרות שלך איתה, מה הסגנון שלה ואיך יהיה לה הכי נוח.

בהצלחה:)

[gvdy]

?

[מירי ירום]

שירי, אני חושבת שאת צריכה קודם לגשת להדרכה בשבילך ולתאר במדויק מה את רואה, מה שיכול מאוד לעזור לך להבין את תמונת המצב. ואז, אם זה משהו שאת יכולה להחזיק אצלך בקליניקה בלי פסיכיאטר טפלי בה, כמו ששיינדי אמרה כאן, בלי לקרוא לבעיות שלה בשם, כמובן אם היא שואלת להסביר את הדבר ולהסביר לה איך זה הגיע אליה בבהירות שלא תהיה מבוהלת, אם היא צריכה פסיכיאטר ואחר כך תוכלי להמשיך לטפל בה תסבירי לה בעדינות ובפתיחות רגועה שראית כך וכך וכדי שתוכלי להמשיך איתה כדאי לה לבדוק את הדבר בצורה מדויקת כדי לעזור לה, ואחר כך תעשו עבודה. אם זה מצב שאת לא יכולה להמשיך איתה אז שוב, תסבירי לה בעדינות את המצב, ותבהירי שבגלל גבולות ההכשרה שלך היא צריכה טיפול קצת אחר, וכמובן תפני לפסיכיאטר.

הרבה הצלחה! אשרייך!

[gvdy]

תודה🙏