האם תגובה אמפטית היא אמיתית?

[יעל ל.]

זה מעניין מה שאת כותבת….

אבל האם עד היום לא יצא לכן לנתח או לדבר על בעיות/ חולשות באופן כללי שלא קשור ישירות אלייך או אליה?

איך היא הגיבה אז?

בכל אופן, אדם יכול להיות <b data-path-to-node="3" data-index-in-node="38" style="font-family: inherit; font-size: inherit;">באמת אמפתי כלפי מישהו שהוא תופס כ"שווה לו" או כ"חבר" ובו בזמן להיות שיפוטי כלפי אחרים – זרים.

זה לא אומר שהאמפתיה שהיא הפגינה כלפייך היתה שקרית.

זה כן אומר שהאמפתיה שלה היא <b data-path-to-node="4" data-index-in-node="73" style="font-family: inherit; font-size: inherit;">מוגבלת.

היא לא "אמפתיה אוניברסלית" שמופנית לכל אדם באשר הוא, אלא אמפתיה שנובעת מהחיבור האישי שלה אלייך, מהצורך שלה בקשר איתך או מהערכה שלה כלפייך.

מה שקרה כשדיברת על ה"חברה" זה שהיא לא ראתה מולה פנים, היא ראתה <b data-path-to-node="6" data-index-in-node="52">סיטואציה בעייתית.

בסיטואציות מסוימות, בני אדם נוטים להגיב מתוך דעות קדומות ובצורה יותר קשוחה.

כשהיא מדברת איתך היא רואה אותך (כמישהי שהיא מכירה ומעריכה).

כשהיא שמעה על הסיטואציה היא ראתה רק את הבעיה.

התגובה החריפה שלה אולי חשפה צד םחות אמפטי אצלה.

אבל זה לא בהכרח מבטל את האמפטיה האמיתית שהיו לה בשיחות אחרות איתך.

[Sara Amor]

מנגינת רקע, אני מצטרפת לשאלה שלך. זו אכן שאלה שהטרידה אותי לא מעט פעמים…

[שירה]

אני בודקת קשרים לפי זה, זה בעיני קריטריון חשוב
ככה בדקתי מטפלות ונשות מקצוע אפילו בתחומים אחרים
בשיחה מקדימה ראיתי איך הן עונות/מגיבות עד הרגע שזה הגיע למקצוע ויכולתי לראות
שפתאום הן נעשות לבביות- אם לא ענו לי נחמד ורק ברגע שזיהו שזה מתקרב למקצוע מייד התנחמדו-
בעיני זה היה הסימן שזה לא בשבילי כי אני מתחברת לאנשים בעונים יפה לכל אחד עוד לפני שהיא רואה בי לקוחה פוטנציאלית זה בעיני אנשים אמפטים ולבבים באמת, כמובן שיש מקרים ועיתויים פחות אבל בכללי

וסליחה שאני אומרת אבל כשאישה מגיבה בחריפות כלפי אחרים ולא מדובר בקשר הדדי כמו חברה שתמיד
תצדיק אותך (למשל הקשר של מטפל מטופל הוא לא הדדי, יש בו היררכיה) אני רואה את האמפטיה הזו כמלאכותית!!
*דרך אגב ואולי זה לא נכון בכל המקרים אבל לרוב הכלה אמיתית זה כלפי כולם (ולא דיברתי עכשיו על כולם כולל רוצחים ופושעים, כן?) ולא רק לאנשים מסוימים ולא בהזמנה.

[Sara Amor]

שירה. את צודקת.

אבל כאנשים ממש לא מושלמים, אני לא מצפה מאנשים לקבל את כל האנושות כולה בידיים פתוחות. ומאד הגיוני שלכל אדם יהיו סטיגמות על מציאות/תופעה כלשהי.

[שירה]

נכון מאד, השאלה היא על הפער בין התגובות, כמה ההבדל גדול היה נשמע לי היא תיארה פתאום תוקפנות שלא נראתה בהסטורית הקשר בינהן וזה קרה רק ברגע שהיא סיפרה על מקרה שלא קשור אליה כביכול.
אבל אפילו קחי דוגמה כשאני מתקשרת לאשת מקצוע אפילו מתסרקת והיא עונה לי בקול רגיל
וברגע שאני אומרת שהתקשרתי לקבוע תסרוקות לבנות והיא ברגע אחד הופכת להיות מאד נחמדה
אז אפילו שמקודם היא לא היתה קוצנית או לא נחמדה השינוי הזה שאת רואה ממש שהקול שלה
התהפך בבת אחת והתנחמד מאד זה מגרד לי…
אולי רק זה רק לי מפריע כי אני אוהבת אותנטיות ושונאת נחמדות סלקטיבית
מענין לשמוע עוד דעות בנושא

[שרה לרנר]

אוי ואבוי אם היינו תמיד "אמיתיות". יש סיבה לכך שה' ברא אותנו כך באופן שהמחשבות שלנו לא הופכות אוטומטית לדיבורים.

[Sara Amor]

ברור. ואין שאלה.

אבל ברגע שהחוסר אמת הופכת לבריחה מהמציאות, למסכות שאנשים לובשים על עצמם.

זה כבר הפך למין מציאות תעתועים.

[מירי כ.]

מבינה כל כך את הצורך שלך!

אני טיפוס אמיתי מאוד

ולא סובלת כשמשהו מתנחמד אלי, וכלפי אחרים לא.

כלומר- אם למשל אני מדברת עם מישהי,

ואז יש לה שיחת טלפון והיא כזה מתפרצפת על המתקשר,

זה עושה לי רע.

(מי אמר שמאחורי הגב שלי היא לא עושה אותו דבר?)

הבנתי מה שאחרות כתבו, שאולי הדמות נחמדה כלפייך משום הערכתה אותך.

אבל לדעתי– דמות מקצועית,

(בעיקר בתחום הנפש והטיפול)

צריכה להיות אמפתית כלפי כל קושי ובעיה.

כי אם לא- מרגיש לי פה משהו לא אמיתי…

לא נכון.

מישהי מתחברת למה שכתבתי?

[רעות Reut]

אני מאד
וזה משהו שממש מפריע לי לראות אנשי מקצוע מעולם הטיפול כשהם לא בעבודה שלהם איך הם מתנהגים..
ולצערי אני עובדת עם כאלו וזה מאד מאד עצוב,
משהו שלא נתפס לי אף פעם,
איך אישה שיושבת שעות בהכלה ואמפטיה בעבודה שלה שניה אחרי שיוצאת מהעבודה שלה לא רואה ממטר!! את מי שסובב אותה..
מזדהה איתך מאד!!

[מנגינת רקע]

מעניינת התגובה שלך,
מי שעובד במקצוע טיפולי, צריך להיות הפסיכולוג של השכונה? בלי לחיות חיים רגילים ויחסים רגילים עם הסביבה שלו?
אני חושבת שהוא חייב להיות בן אדם טוב, ודווקא בגלל המקצוע שלו יש לו ראיה רחבה.
אבל הדמות הטיפולית נשארת בעבודה…
ואפשר לראות את זה במקצועות אחרים, מי שהיא רו"ח, לא אמורה לחשב חשבונות של אף אחד, או לענות על שאלות מקצועיות מחוץ לעבודה שלה, מי שרוצה יכול לקבוע פגישה מקצועית

[רעות Reut]

מנגינת רקע,
תודה שכתבת את זה, כי הבנתי שלא הבינו אותי נכון.
אני ממש לא חושבת שהיא צריכה להפוך לפסיכולוגית שכונתית,
ויותר מזה אם היא תהיה כזו אני הייתי בורחת ממנה כשכנה…

אז מה כן,
התכוונתי שהם לא מתחשבות באחר, מתנהגות בצורה פוגענית, דיבור משפיל ומזלזל כי הם יודעות הכל.., שבלי קשר למקצוע שלהם לא הייתי רוצה לפגוש אדם כזה, אז ק"ו אם זה אדם שעוסק עם נפשות.

אני יתן דוגמא שתביני,
בעבודה שלי אני נכנסת ללמד אחרי קבוצה של פסיכולוגיות ומטפלות,
ותמיד הם משאירות מאד מלוכלך, מבולגן, לפעמים בזמן שהם נמצאות ציוד נהרס,
וכשניסינו לדבר איתם, עם עם האחראית עליהם וגם איתם עצמם, כבני אדם.. קיבלנו תגובות מאד מתנשאות ומזלזלות.
ולא פגשתי את זה רק שם.. בעוד מקומות.

אז אני מסתייגת ואומרת שבכל מקום בכל המקצועות בעולם יש אנשים כאלו.
אבל אני כצופה מהצד הייתי מצפה מאנשים שעובדים עם הנפש להיות מאד זהירים גם בחוץ…

מקווה שעכשיו הובנתי נכון.

[בתיה כהן]

הכלה זה לא להיכנס לדמות המכילה אלה זה בטיבעיות חלק ממך

[שושי ג.]

אני כל כך מזדהה עם התחושה שלך. התהייה הזו האם הדמות האמפתית והתגובות שלהכלפייך שראית עד עכשיו הן האמיתיות, או שהתגובה החריפה היא האמת…

אני חושבת שאי אפשר לקבוע לפי מקרה אחד בלבד, אבל אפשר לנסות לבחון איך היא מגיבה כשעולים מקרים נוספים על אנשים אחרים.

לפעמים שם מסתתר המבחן האמיתי של האמפתיה, כשהאדם שמולנו לא חייב להיות מושלם ומכיל..

זה מזכיר לי מקרה שהיה לי עם המטפלת שהייתי אצלה (מי שזוכרת, שיתפתי כאן בעבר עלהקשר המורכב והפוגעני שהתפתח שם). בתחילת הקשר היא הייתה הכי אמפתית בעולם, אמרה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע והרגשתי שהיא הכי איתי.

אני זוכרת מקרה שבו שיתפתי אותה בכאב שלי על חברה שנפגעה ממני. אני הרגשתי את החברה, הבנתי אותה ורציתי לתקן. התגובה של המטפלת (שגם היא דמות מוכרת ומוערכת..) הפתיעה אותי מאוד- היא הגיבה בשיפוטיות חריפה כלפי החברה, ביטלה את הרגשות שלה ואמרה שהיא מגזימה ושאני לא צריכה להתייחס אליה.

אז לא הבנתי את זה, אבל היום, רק אחרי זמן הבנתי שזו לא הייתה חריגה, אלא דפוס- אמפתיה שניתנת כשזה משרת קשר, שליטה או דימוי, ונעלמת כשאין צורך “להיות נחמד” ולשמור על דימוי טיפולי מושלם.

כמובן שלא תמיד זה המצב, ויכול להיות שהמקרה שהעלית מולה ישב לה על איזו נקודה רגישה אישית. גם אנשים אמפתיים יכולים לפעמים להגיב אחרת, אבל בעיניי, המבחן הוא לאורך זמן, האם יש יכולת להכיר בטעות, לגלות גמישות כשמתקנים אותה, לגלות אמפתיה כלפי אחרים, יכולת לראות את האחר גם כשזה לא משרת אותה או את הקשר.

מאחלת לך המון הצלחה!!

[מינה פרוש]

מסכימה עם הדעה שלן כולן.
אמת נמדדת דוקא בדברים הקטנים, שחושפים את הפנים האמיתיות,
יותר מאשר החיים הרגילים- באוטומט.
אבל קצת מסתייגת מהשמפט שנאמר כאן- מטפלת אמורה להיות מכילה תמיד.
זה מרגיש לי הכי לא אמיתי שיש.(לא נכנסת לנקודה של מטפלת, אלא בכללי).
ויוצר מבחינתי אמפטיה לא אמיתית, אלא יותר אזור הנוחות, מאשר להביע אי פעם דעה,
את אומרת שתמיד היא מגיבה באמפטיה ורכות, ופעם אחת היא לא הסכימה עם מה שאמרת.
אם זה לא היה תגובה תוקפנית חריגה, אז זה בהחלט לגיטימי, ומוכיח שכל שאר הפעמים היא היתה איתך כנה ואמיתית.
והפעם משום מה לא הסכימה…..
*או שדוקא זה שאמרת שמדובר ב'חברה שלך' נתן לה את הפתח?

מעננין לשמוע עוד דעות בענין…

[מנגינת רקע]

אני מוסיפה
הדיבור שלנו הוא "סתמי" והדדי
לא קשר של מטפל-מטופל, (זה סתם המקצוע שלה, מחוץ לקשר ביננו)
והאמת, לא בחנתי אותה במצב שהיא הייתה צריכה אמפטתית כלפי או משהו כזה, – דווקא בגלל סוג הקשר הזה, שאין לה עליונות מסוויימת,
וגם לא בחנתי אותה האם היא בכלל אמפטית, מה ששאלתי אותה היה בגלל פרט טכני שדיברנו עליו, ורציתי לבדוק אותו, האם הוא מתאים לי… והייתי בהלם מהתגובה!

מה שכתבתי על אמפטיה זה היה במצב 'לו יצוייר', שהיייתי חושפת בפניה שהשאלה היא עלי….

כאן היא העריכה את העניין שאני דמות שמשתפים אותה בדברים אישיים וכו'…. (מה שנכון….)

[סירי גולדמן]

השאלה שלך נגעה במקום מעניין, האם אמפטיה היא אופי או מציאות שבוחרים בה.

אם היא אופי, אז מי שגילתה את 'פניה האמיתיות' כאחת ש'יועדת להיות לא אמפטית' בעצם מסגירה שכל פעם שהיתה אמפטית זו היתה הצגה,

ואם אמפטיה זו מציאות שבוחרים בה אז אפשר לקבל שבפעם הזו היא לא בחרה בזה, אם כי לא מצאה לנכון לטרוח (היא לא יודעת אפםילו מי זו) אם בגלל שהנקודה עצמה משום מה לחצה לה על איזה כפתור (אולי פעם הציעו לה להתחתן עם מישהו שמתמודד עם הבעיה הזו וניסו להסתיר ממנה בתואנה שזה ממילא לא משנה, ולכן היא 'מחוממת' על ההנחה הזו שזה משהו שולי? סתם זרקתי…) וכן הלאה. מצד שני זה הופך את תחושת האמפטיה למשהו יותר מעושה ומתוכנן ופחות חוויה אמיתית של תמיכה.

בעיני, וזו בהחלט הגדרה שעשויה להיות נתונה לדיון ולויכוח, אמפטיה היא המציאות האמיתי של העולם כמו שהוא אחרי שאנחנו מקלפים ממנו את הכיסויים שעליו. ז"א כשאנחנו במוכנות 'להתבונן לאמת בעינים' אז זו המציאות!! ולא משנה מה עומד מולנו. מצד שני, לא תמיד העינים שלנו פתוחות… (כן, גם לא של נשות מקצוע בתחום הטיפול, הן, יחד עם כל מי שקיבלה משמים את המתנה הזו, אולי מאומנות יותר בשימוש בעינים שלהן לראות את המציאות – אבל גם להן קורה שהעינים שלהן סגורות)

ואז כשאנחנו לא מקבלים אמפטיה אין בזה כדי לפגוע אם אנחנו זוכרות שהמציאות שלנו היא מציאות ש'מזמינה אמפטיה'! אלא מה, לא תמיד מי שמולנו כשיר לתת אותה. אז מה?! האמפטיה שאיננה זה הסיפור שלו, הסיפור שלנו- הוא כן 'סיפור של אמפטיה'.

ואני חוזרת אליך, 'מנגינת רקע':), אם יש משהו בצורה בה אני רואה את הדברים, אז יתכן שאותה אחת אכן היתה מגיבה אחרת למולך, כי הידיעה שזו את היתה גורמת לה לפתוח עינים. היא לא היתה משנה את המציאות שלך ו/או של הסיפור שלך אלא את העמדה שלה מולו, וכנראה גם היא לא תמיד רואה רק במבט של אמת, וגם מולה יש כיסויים, אבל מולך היא היתה מקדישה את הרגע הנוסף הנדרש כדי להסיר אותם.

מול העובדה הזו שהיא לא 'רואת אמת' תמיד, ומול העובדה שמולך כן היה חשוב לה להתבונן יותר פנימה מאחורי הכיסויים, וכן הלאה, את מתחברת יותר לאמת שיש באמפטיה (גם כשהיא לא נוכחת:))?

[שרה ו]

לדעתי, מי שלומדת טיפול עוברת בעצמה תהליך. תהליך של ניקוי פנימי ועבודה פנימית. מי שנמצאת במקום כזה של למידה והפנמה ומימוש חומר הלימודים עליה עצמה יכולה להוות דוגמא אישית למטופלות שלה. זה אומר שההכלה היא חלק ממנה. אני מכירה מטפלות גם מהפן המקצועי וגם מהפן של היומיום ו-כן הם מכילות תמיד, כל אדם.

[סירי גולדמן]

כן שרה?

הן אף פעם לא מתרגזות על הילדים שלהן, לא מתעצבנות לעולם על אף שכנה שתופסת את המעלית, מבינות תמיד, אבל תמיד, את הקולגות שלהן (טוב, זה המרחב כאן יכול להוכיח ש-לא ממש) ומכילות כל ארוע ברדיוס שלהן?

אני טרם זכיתי לפגוש את האדם שלימודי הטיפול הפכו אותו למלאך.

עיבדו כן, בודאי (ואבוי אם לא) נתנו כלים – ברור, ההכלה הופכת למשהו הרבה יותר מובנה – בהחלט. אבל תמיד? טרם זכיתי.

ויכולה להצהיר בזאת על עצמי – צר לי, אבל אני לא.

אני גם מכילה וגם לא מכילה , גם מבינה וגם לא, גם מתחשבת וגם לפעמים מתרגזת. לא יצאתי מכלל אדם.

חבל, נכון?!

🙂

[ר פ]

אל תסיקי כ"כ מהר מסקנות, יכול מאד להיות שאם "חברה" שלך-

היתה שואלת את השאלה היא היתה מקבלת מענה כמו שאם זאת היית את.

ברור שכשהאדם לא מולינו יש הרבה צורך להגיב מולו באמפתיה,

היא לא ראתה צורך להיות אמפתית לא כי זה לא היית את,

אלא כי שמולו צריך להיות אמפתיים לא היה שם-לפחות לפי מה שחשבה:)

[אסתר פת]

מננגינת רקע,

אולי אנחנו רוצות לדעת שהאמפטיה וההכלה של האדם מולנו

הם לא 'טכניקה' שהם בוחרים להפעיל

שיש בזה משהו מזויף

אלא אמפתיה אמיתית שנובעת מתוך כבוד אמיתי לכל אדם,

מתוך ענווה,

מתוך אי שיפוטיות,

מתוך פתיחות לשמוע כל מיני דברים ולתת להם מקום

כשהאמפתיה מרגישה טכניקה שהם מפעילים-זו תחושה של שקר, אפילו מניפולציה כלשהי.

כשהיא נובעת מתוך האישיות האמיתית-

היא משקפת כבוד, הכלה, הבנה ואכפתיות אמיתיים, לא מזויפים

בא נאמר שאני לא הייתי רוצה ללכת למטפלת ש'מפעילה' אמפתיה כי היא למדה שזה מה שצריך לעשות בטיפול

כן הייתי נמשכת מאד ומרגישה טוב עם מטפלת שהאישיות שלה מכבדת ואכפתית, והאמפתיה נובעת מתוכה באופן טבעי

[אסתר פת]

ובלי קשר לטיפול דווקא

כיף להיות ליד אנשים כאלה

שהאמפתיה שלהם אמיתית

ונובעת מתוך אישיות יפה

[יעל ל.]

חשבתי על זה שוב והגעתי למסקנה שאולי יש צורך להפריד את המושג אמפתיה מהמושג הכלה.

הכלה זה בנ"א שמסוגל להכיל מציאויות אפילו אם הן מנוגדות לדעתו…. אדם לא שיפוטי ולא ביקורתי מידי ולא בסתירה לדעה עצמי ברורה.

לעומת זאת אמפתיה – מבטאת בעיניי יותר סוג של – לדעת איך הבנ"א מולך מרגיש ולדעת להגיב בצורה שתיהיה לו הכי נעימה כך שירגיש שאתה מכיל את הבעיה שלו (גם אם באמת אתה לא. – בשונה מאדם מכיל – שהוא באמת מכיל את הבעיה/ המורכבות.)

אם כן, ייתכן שאותה אישה, היא אמפתית מאד – יודעת תמיד להגיב נחמד ונעים. אבל היא לא בנ"א – מכיל באמת.

[ריקי ריקי]

אני לומדת מזה עד כמה חשוב לשמור על הפה, תמיד לשקול כל מילה שיוצאת.

לא תמיד השיחות התמימות שאנחנו מנהלות הן באמת כ"כ תמימות.

פעם מישהי סיפרה לי משהו מאוד פוגע על אחד מקרובי משפחתי, והיא לא ידעה שמדובר במשפחה שלי

וכשזה נודע לה היא אכלה את עצמה, וההתנצלות רק החמירה את המצב

גם לי קרה שהבעתי דעה מאוד נחרצת בעניין מסויים ואח"כ נודע לי שהחברה שישבה לידי יש לה בעיה עם אחד הילדים באותו נושא והשיפוטיות שלי מאוד פגעה בה

תכלס, אדם צריך ללמד את לשונו לדבר טוב, לא לשפוט, לראות את הטוב שבכל דבר

ואת הדעות הנחרצות לשמור לאלה שמשלמים לנו כדי לשמוע אותן 😀

[ליבי]

אני דווקא חושבת שמטפלות הן גם בנות אדם ויש להן את הדברים שמתסיסים אותם ומעצבנים אותם וגורמים להם להיות שיפוטיים מתוך חוויות החיים שלהן. אבל כשהן בעבודה, הן יודעות שהן לא אמורות להיות שיפוטיות והן מודעות לטריגרים שלהן ולכן הן אמפתיות יותר במודע. זה לא אומר שזה שקר.

גם אם אני שופטת מישהי, כאדם פשוט, וחברה מסבירה לי כמה זה לא נכון להיות שיפוטיים בלי להיכנס לנעליים שלה באמת, זה יעשה לי סוויץ' בראש ואני אשנה את דעתי השיפוטית.

לדעתי זה עניין של מודעות ולא של שקר.

זו בעצם עבודה של לדון כל אדם לכף זכות. אבל אנחנו לא מושלמים. ולפעמים טועים.

[מיכל חיים]

קראתי את השרשור והוא מאוד נגע בי

אולי בגלל שמאז שלמדתי טיפול

ומאז ועד היום אני עובדת על עצמי לקבל כל אחד (כולל אותי)

בלי שיפוטיות וזלזול

זו עבודת חיים שהרווחתי בזכות לימודי הטיפול

אז נכון אני לא מושלמת (מושלמים נמצאים בשמים)

ולפעמים אני יכולה לטעות ובסביבתי להגיב כמו שסירי תיארה…

אבל המגמה והרצון שלי זה להמשיך ולקבל כל אחד באשר הוא

ולתת לו את האמפטיה שאני הייתי רוצה לקבל לו הייתי מולו

בתפילה שנצליח בזה תמיד

[נ ש]

ממש לא מחייב,